תחרות סיפורים קצרים
תוצאות תחרות כתב 2012
בנושא אובדן וגעגוע
בתחרות שנתית מסורתית זו, בחרו צוות השופטים וציבור הגולשים באתר בשלושת הסיפורים הטובים ביותר וזהו דירוגם:
במקום הראשון: אתה מקשיב לי בכלל? מאת צביה גולן
במקום השני: הקבצן מאת ציפי הראל
במקום השלישי: כבולים מאת מוריה בצלאל
הוצאת כתב מודה לכל הסופרים שנטלו חלק בתחרות, לשופטים ולציבור הגולשים ומבטיחה לתת במה להם וגם לסופרים נוספים בתחרות כתב 2013 שפרטיה יפורסמו בקרוב באתר ההוצאה. כמו כן שולחת ההוצאה תודות לשופטים ולציבור הגולשים אשר הערותיהם תרמו לשיח הספרותי הרוחש באתר.
*******
תחרות כתב 2012 הגיעה לשלב הסופי.
אנו מציגים כאן בפני הגולשים את תוצאות התחרות.
מוצגים כאן הסיפורים שנבחרו להיכלל בספר אנתולוגיה של סיפורים קצרים .
ההצבעה עד: 20/01/2013
כל הסיפורים נבחרו על ידי צוות השופטים. קהל הגולשים יחד עם השופטים ידרגו אותם ויבחרו מתוכם את הסיפור הטוב ביותר שיזכה בפרס.
הינכם מתבקשים לדרג כל סיפור - בציון מ-1 עד 10 - ב"תגובות" שבתחתית של כל סיפור וכן לנמק את בחירתכם במשפט או שניים. את הציון 10 העניקו לסיפור הטוב ביותר בעיניכם.
סדר הופעת הסיפורים כאן מקרי לחלוטין.
-
הסיפורים מופיעים כאן כפי שנשלחו למערכת כתב הוצאה לאור, ולקראת פרסומם באנתולוגיה הם יעברו עריכה מקצועית.
-
ניתן להצביע לכמה סיפורים ואפילו לכולם.
כאשר אתם מצביעים (הוסף תגובה) תתבקשו להכניס כתובת אימייל. שדה זה אינו חובה, אך רק מצביעים (מגיבים) שהכניסו כתובת אימייל ילקחו בחשבון בשקלול ההצבעות. הסיבה לכך היא הרצון למנוע הצבעות כפולות. האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר.
-
שלושה מהמדרגים יזכו בספר חינם והודעה על הזכיה תשלח אליהם באמצעות המייל.
-
לקהל הגולשים יש 50% השפעה על השיפוט, ולחבר השופטים 50%.
תקנון התחרות
·
-
התאריך האחרון לקבלת הסיפורים בכתובת המייל הוא 31.8.2012. יש לציין כי הסיפור נשלח במסגרת תחרות כתב 2012. סיפורים שיגיעו לאחר תאריך זה לא ייקחו חלק בתחרות. (לשלוח לכתובת moshe@ktav.co.il )
-
צוות השופטים יקרא את הסיפורים בעילום שם המחבר ויבחר כ-20 הסיפורים הזוכים אשר יכונסו בספר האוסף.
-
במקביל, יועלו 20 סיפורים אלה, לפני עריכה, לאתר ההוצאה ויועמדו לבחירת הגולשים.
-
עשרים הסיפורים שייבחרו כראויים ביותר לדעת השופטים, יזכו להיות מפורסמים באנתולוגית הסיפורים הקצרים בנושא "אובדן וגעגוע" בהוצאת כתב, לאחר עריכה ספרותית ולשונית מקצועית, ללא תוספת תשלום.
-
מי שסיפורו יזכה להופיע בספר, ירכוש מראש 15 ספרים מהספר בהנחה של 50%.
-
כותב הסיפור שיקבל את מירב הקולות, משוקללים בין הכרעת השופטים וקולות הגולשים, יזכה בפרס ראשון בסך של 500 ₪. הזוכים בשלושת המקומות הראשונים יזכו בהנחה של 15% להוצאה עתידית של ספר בהוצאת כתב.
-
כל מי שישלח סיפור לתחרות, ללא קשר אם יזכה או לא, רשאי לקבל חוות דעת על סיפורו תמורת תשלום סמלי של 50 ₪.
-
שלושה גולשים מדרְגִים אשר יתנו את ההסבר המוצלח ביותר לבחירתם, יזכו לקבל עותק חינם של הספר.
-
ההוצאה רשאית לפסול מחברים או סיפורים אשר לא יעמדו בתנאי התחרות.
- אורך הסיפור המומלץ עד 4,000 מילים והוא יהיה קשור לנושא התחרות
בהצלחה
|
|
 יצירות
| שם היצירה |
שפה |
ת. הוצאה |
תאור |
גרסה |
למכירה |
מס' קטלוגי |
|
| סופי הדרכים |
|
05/02/2013 |
קובץ סיפורים שזכו בתחרות כתב 2012 בנושא אובדן וגעגוע |
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| לפחות שיזכירו בשם |
|
09/01/2013 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| אישה של שניים |
|
09/01/2013 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| סיפור הבועה |
|
07/12/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| אובדן וגעגוע |
|
03/12/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| מאז שהיא הלכה |
|
03/12/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| זיכרונות מן העבר |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| התמונה המשפחתית ברחובה של עיר |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| אני, יוסף ודוד אפרים |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| שטיגליץ קלנסברג |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| עץ הצאלון ונוגה |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| מקלחת |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| זה לא משתלם |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| ארון מתים צף |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| שלושים ושבע אסי לוי |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| ריבועים של נשיות סדוקה |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| המזוודה ושפת הסתרים של הגרוזינים |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| בשביל לדעת איך להתחיל |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| שדיים |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| רננה |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| כבולים |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
| הקבצן |
|
16/11/2012 |
|
|
|
|
לפרטים נוספים
|
 |
נושא |
כינוי |
תאריך ושעה |
|
|
33.
ascrTrvkePhNsYKGaw
|
Peggy
|
21/05/2013 14:57:00 |
|
|
purchase prednisone :-DD buying viagra zzlj propecia oypfm car insurance quotes :-((( car insurence 0748
|
|
32.
YTLlmagwmFP
|
Pait
|
17/05/2013 12:49:00 |
|
|
viagra 4195 cialis %-[[ cheap car insurance mrb car insurance quotes pwqmka cialis 74135 car insurance quotes 6328 eastwood auto insurance 107380
|
|
31.
qGDTqyKUbqQbLxZOo
|
Char
|
14/05/2013 13:24:00 |
|
|
buy pfizer viagra >:-DD online viagra kwxqoa cheap cialis sale online tms cheap car insurance %-((( Cialis gֳ©nֳ©rique en ligne >:DDD
|
|
30.
mXMLsUzizXPhcwRrj
|
Olivia
|
09/05/2013 03:34:00 |
|
|
Cialis barata cialis =]] auto insurance quotes 9042 eastwood auto insurance 873 degree programs online 8-OO auto insurance 677 cialis %-[[ car insurance quotes yrbf
|
|
29.
wYNKecyrCymAxG
|
Jennah
|
07/05/2013 13:26:00 |
|
|
auto insurance jqx cialis elmxgo auto insurance quotes hlxpw car insurance 8(( cheap cialis sale online :-[[[ car insurance quotes fzx new york car insurance fctf
|
|
28.
xqQZZQvmkxHGANlOQ
|
Travon
|
07/05/2013 13:26:00 |
|
|
generic cialis online 25409 car insurance 33396 auto insurance vbtb cialis =PP car insureance uoxdre
|
|
27.
WZXawgimaTJ
|
Kaydence
|
03/05/2013 13:26:00 |
|
|
auto insurance quotes =DD over the counter viagra %-PP car insurance yhy auto insurance quotes 963 state auto insurance rrol
|
|
26.
rmMyjMPowrTAPsor
|
Eliza
|
03/05/2013 13:26:00 |
|
|
auto insurance 0209 cialis otfy viagra 8OO car insurance quotes cks cialis dyeue
|
|
25.
vUesfOwSDHyd
|
Lucy
|
28/04/2013 08:36:00 |
|
|
Cialis pmvh car insurance >:OO car insurance quotes 315 affordable auto insurance 43956 state auto insurance 7077 auto insurance quotes =-[
|
|
24.
liYbOHbwCNiEwJe
|
Keyaan
|
21/04/2013 11:39:00 |
|
|
viagra on line 48270 cialis >:D viagra pbsye car insurance ldnaio cheap auto insurance %-]]]
|
|
23.
DFelszjZsGDgENBow
|
Alyn
|
18/04/2013 17:24:00 |
|
|
free car insurance quotes 02101 over the counter viagra 753377 viagra and levitra wuops car insurance 099524 cheap auto insurance 272780
|
|
22.
iZnKYbBwaRdMh
|
Kevrel
|
15/04/2013 19:28:00 |
|
|
infinity auto insurance :-] car insurance quotes :-O auto insurance quotes :-O car insurance quotes 91996 car insurance qoutes %)) a auto insurance 2923 viagra ebw
|
|
21.
tavXwNvBZAy
|
Karinthia
|
10/04/2013 21:14:00 |
|
|
viagra online peqmf accutane 55704 auto owners insurance 375381 online car insurance 8-PP auto insurance quotes online qaps buy cialis online spbkku
|
|
20.
הסיפור שזכה לא מופיע כלל ברשימה
|
י.א
|
24/01/2013 18:06:00 |
|
|
איך נבחר למקום ראשון סיפור שלא עמד להצבעה?
|
|
19.
בפעם הבאה
|
מיכאלה
|
24/01/2013 16:59:00 |
|
|
בפעם הבאה שרק השופטים יחליטו, מה שקרה הפעם עם התגובות פשוט מבייש ומגמתי בצורה שהורידה כל ערך לתחרות. וכמובן שהכול יהיה אנונימי עד אשר יתפרסמו התוצאות.
|
|
18.
הזוכה במקום הראשון
|
שרה
|
24/01/2013 16:42:00 |
|
|
כיצד זכה במקום הראשון סיפור שלא היה מועמד כלל להצבעה???
|
|
17.
יושר והגינות
|
יושר
|
14/01/2013 15:21:00 |
|
|
האתר לא מתנהג ביושר התחרות הסתיימה מתאריך 31.12.2012 רמאות לשמה
|
|
16.
הצבעה ללא קריאה מגמתית
|
אמיתי
|
19/12/2012 10:35:00 |
|
|
לדעתי ההצבעות בחלקן הם ללא קריאה אמיתית של הסיפורים ??????!!!!!!!!!!!
|
|
15.
מרגש עד דמעות 10
|
אורלי
|
16/12/2012 14:50:00 |
|
|
דרוג 10 סיפור מרגש שמביע הערצה חזקה לאבא. סוחף את הקורא עד דמעות. יישר כוח לסופרת צביה גולן
|
|
14.
יופי - יש מה לעשות - ובכייף
|
דנה
|
07/12/2012 13:56:00 |
|
|
יהיה נחמד מאוד. נראה שיש סיפורים טובים
|
|
13.
תגובה להערה של יוסי - המשך
|
דניס
|
12/11/2012 16:57:00 |
|
|
ובהזדמנות זאת, הייתי רוצה להביע את הערכתי על היחס החם והיוצא מן הכלל של צוות "כתב הוצאה לאור" שליווה אותי, תמך בי והדריך אותי בכתיבת סיפורי הקצר. 500 שקל, זה יקר? אל תצחיקו אותי!
|
|
12.
תגובה ליוסי
|
דניס
|
12/11/2012 16:51:00 |
|
|
אני מסכימה עם כל מילה של יוסי
|
|
11.
מתי יפורסמו שמות הזוכים???
|
אני
|
26/10/2012 20:19:00 |
|
|
מתי יפורסמו שמות הזוכים בתחרות?
|
|
10.
תחרות אבדן וגעגוע
|
דנה
|
03/08/2012 19:53:00 |
|
|
הסיפור לתחרות חייב להיות סיפור שלא התפרסם? בתקנון לא מצוין פרט כזה,
ומכיון שבספר שלי שיצא בזמנו לאור, יש סיפור בנושא הזה, תהיתי אם אפשר לשלוח אותו לתחרות.
|
|
9.
ואבדן וגעגועים
|
עמוס עברי
|
09/07/2012 22:06:00 |
|
|
מאת : עמוס עברי , אובדן וגעגועים
כולם ידעו כי הלך מבלי שוב !
מבטי החמלה שסבבו אותי, כלל לא היו לי לעזר.
האם נפרדתי? התחבקנו? ואתה הלכת, אני כבר לא זוכרת... אף פעם לא הכינו אותי....
במה אשמתי, עכשיו זה קרה לי, כן לי ואני לבדי ופוחדת לבדי, הבכי מחליש אותי, השקט מכאיב ,
חשה מרוקנת אפילו קצב נשימותיך חסר לילי, מה שהיה ברור כבר לא קיים יותר,
איבדתי כול אחיזה, מעדיפה אי שפיות על פיכחון מכול סוג שהו.
נדמה שקצת יצאתי מהבלבול בו אני כלואה, הבנתי, כי יש לי את כול הזכות "לבחור"
ונאחזתי במה שיכולתי .
התחלתי מתרגלת, שמה מוסיקה שאתה אוהב, גם בעזרת התמונות שבאלבום : אנחנו "בסחנה",
תמונה אחרת: זורקים שלג בחרמון, בפראג על הגשר... הזיכרונות צפים ועולים בבהירות מפליאה.
נדרש זמן ללמד אותך איך "לחזור" אלי, הדלת תמיד קצת פתוחה,.
אני מתכרבלת כשהגשם יורד וקוראת לך ויודעת שתבוא וכשעלית חריקת המדרגה השנייה
הרטיטה, אבל למה אתה בסנדלים?
פעמים, אני לא שמעת שנכנסת וצלליתך כמו עטופה הילה זוהרת כשהשמש בגבך.
פעמים, בבקר הכרית רטובה, נכון שזה לא הפריע לך?
אני רגישה יותר, דברים קטנים, הופכים חשובים, ויש לנו המון, אפילו מריחה אותך במקומות
בהם אהבת אותי, הקול שלך נשמע סגול כהה, מרשה לעצמי לתמרן ולגוון, כמו שתמיד ידענו.
לפעמים כשמתקשה להירדם, הפרגון שלך עזר לי...... עוד קצת..... לא אל תלך,.
עכשיו שאף אחד לא מפריע, שומעת כול מילה שלך, אני אהבת את השיחות השקטות, בקולך
העמוק והרך, גם טון דיבורך חשוב לי, נכון נעים לנו? אהבת את מגע ידך שיודע להניחה בדיוק
במקום הנכון ומענגת אותי כול כך, אתה תמיד ידע מתי שעות הבדידות הקשות שלי.
אני מחכה שתתגנב, בכדי להמתיק עוד יותר את "הפגשות ", רוצה עוגת תפוחים.
נכון, אני כבר עם מישהו ואני לא בדיוק לבד, אבל כשאתה ישנו, אני אתך רק אתך, בלי השוואת.
שנים עוברות, מאז שלימדתי אותו איך להתגנב אלי, עכשיו מתהלכת בין החדרים, שומעת צעדים,
רואה אותו גם במרחק, קצת מטושטש, זה בגלל הדמעות וצלליות העלים שמבעד החלון, גם אור
שחודר בחריץ הדלת הפתוחה מזמין, הוא תמיד נמצא קרוב, מוכן לבוא אלי.
נדמה לי כי טיפין טיפין, חלים בי שינויים, הפחד שיתגלה סודנו, מקשה על הפגישות,
אני בוכה גם היום, לוקח לי יותר זמן לתמרן כדי להשיג מבוקשי.
ו"אולי אולי לא היו הדברים מעולם" ואולי, כבר לא מספיק יפה בשבילך, אני חוששת בגלל
מה שנבט אלי בראי ופוחדת שמא תבוא, תראני ושוב לא תחזור.
|
|
8.
לכל המלינים על 15 הספרים
|
יוסי
|
08/07/2012 12:49:00 |
|
|
כיתבו סיפור טוב, שתהיו גאים בו, סיפור עתיר כישרון ויכולת, סיפור מרגש ואין לכם מושג באיזו מהירות ייעלמו 15 הספרים שתקבלו. חברים, משפחה, שכנים, עמיתים לעבודה. השתתפתי אשתקד, לקחתי 30 והם נעלמו. וזו חוויה אדירה. גם סיפור שלך משתתף, גם רואה אור, גם הייתה השקה מרהיבה, גם מצאתי את "משפחת כתב" (ראו קבוצת פייסבוק). 500 ומשהו שקלים תמורת 15 ספרים שהסיפור שלך ערוך ומלוטש מודפס שם? זה כלום כסף!!. אין דברים כאלו, באמת. מי שחש שזה יקר לו, או לא מוצא חן בעיניו זה כנראה איתות שהוא לא צריך להשתתף במיזם הספרותי הנהדר הזה שאין לו אח ורע בישראל. כנראה שהסיפור שלו לא מספיק טוב ולכן לא מספיק מרגש אותו לפרסמו. זו דעתי, מי שרוצה לשמוע על החוויות הנהדרות שלי במיזם הזה שישלח לי מייל ונדבר. יוסי
|
|
7.
ל- 2: כי זה עסק כלכלי ולא גילוי כשרונות
|
ענת
|
25/05/2012 17:48:00 |
|
|
...
|
|
6.
לצביה גולן
|
מאיה
|
23/05/2012 09:29:00 |
|
|
את הסיפור יש לשלוח לכתובת moshe@ktav.co.il
ולא בשרשור תגובות.
|
|
5.
אובדן וגעגוע
|
צביה גולן
|
21/05/2012 13:47:00 |
|
|
רננה
כבר שנה, דר' פרנק, איך שהזמן רץ זה לא להאמין. אתה יודע, אני מוצאת את עצמי פשוט יושבת ובוהה, ופתאום יש לי דמעות. אני יודעת מה אתה הולך להגיד עכשיו, אתה לא צריך באמת להגיד את זה, אין לי ספק שזה טבעי, אבל תסביר לי את זה, דר' פרנק, זה גם כן טבעי בעינייך שאני לא מצליחה לזכור אותו איך שהוא היה באמת? כלומר, מה שיש לי מול העיניים זה כמה תמונות, אחת יותר איומה מהשנייה, טוב, מה נהיית לי עכשיו מורה לשפה, אני יודעת שאין דבר כזה אחד אחרי השני, כמו שאין שני אחרי האחד, אני יודעת שצריך להגיד זה אחר זה, אבל זה באמת מה שמשנה לך כרגע? העברית שלי? אתה בלתי נסבל. מה? הבנתי שחלק מהחזרה שלי לשגרה היא לחזור לדבר נכון, אני מבינה שאתה חושב שסיגלתי לי דיבור מוזר ולא תקני, אגב דיבור, אתה לא מבין איך אחותי הדפוקה מדברת, היא חושבת שהיא בת שש עשרה או משהו כזה, מדברת בסלנג, רק חסר לה ללעוס מסטיק ולעשות בלונים, והיא מושלמת.
מה אתה אומר! אם לא היית אומר לי שיש בי כעס עליה, לא הייתי יודעת! וואלה, אתה גאון! למה אני כועסת עליה? אתה באמת שואל? יש לכך מליון סיבות, אבל אני אתן לך אחת או שתיים להדגמה. קודם כל, העובדה שהיא מן אשה מוכה כזו. לא באמת, לא פיזית, אבל נפשית, מוכה, אני אומרת לך, היא נותנת לו, למושיקו הדפוק שלה, לעשות לה מה שמתחשק לו, ושותקת לו. אני יודעת שהיא שותקת, ואני גם יודעת בדיוק מיהו, האידיוט הזה, אל תשכח שיצאתי איתו לפניה. היא, אגב, מריחה את זה, לדעתי, או שזו סתם הפרנויה שלה. כמעט בכל שיחה איתה היא אומרת לי משהו על סודות אפלים שאני נושאת בחובי. אהבת את העברית, הא? טוב, אני אעשה לך קצת נחת, לא נורא, אמא אומרת שמקצת נחת אף אחד עוד לא מת. אז ככה רינה חושבת, אתה מבין? שאני נושאת סוד אפל. אפשר לחשוב! אז יצאתי עם הדפוק שלה כמה פעמים, אז מה? זה היה לפני שהיא הכירה אותו. מה אמרת? יצאת מדעתך? לא נפגשתי איתו ביחידות מהרגע שהוא התחיל לצאת עם אחותי! מה אתה חושב לך, שאין לי גבולות? ידעתי שאסור לי לעשות לך נחת, זה תיכף יצא עלי בחזרה איכשהו. הבנתי, הבנתי, תאמין לי שאני יודעת! לא באתי לכאן בשביל רינה, אבל היא חלק מהבעיה שלי, לא? תקשיב לי, היא לא מתעסקת יותר עם המוות של אבא, אתה מבין? כלומר, היא שמה את זה בצד. לא מדברת על זה בכלל. הם מתכננים לנסוע לחו"ל שוב. לאן? נדמה לי שהם דיברו על סלוניקי. לדעתך היא אולי לא ממש שמה את זה בצד, אבל פשוט לא רוצה לדבר על זה? אולי. גם אני לא רוצה לדבר על זה. אני בכלל רוצה לחשוב שזה לא קרה. אז מה, זה עוזר לי במשהו?
טוב, תראה איך אתה קוטע לי את חוט המחשבה, אני מנסה לתאר לך את תמונות הזוועה שיש לי מול הפרצוף כל הזמן. מה? אז יש אסכולות שטוענות שצריך להתעלם, ויש אסכולות שטוענות שצריך להתמודד עם הכל בפרצוף, כלומר ממש בול בפוני, כמו שאומרים. לאיזה אסכולה אתה שייך? אני אגיד לך לאיזו אסכולה אתה שייך, אתה שייך לאסכולת הפחדנים, פוחד להתמודד בלילה עם התמונות הקשות שאני רוצה לתאר לך, טוב, תמשיך לקשקש לי על זה שאני מוציאה כעסים עליך כי אין לי איפה לפרוק את הכעס, רק לפני רגע אמרת שאני מוציאה כעסים על אחותי, וחוץ מזה, אתה יודע שאתה מקשקש, כי יהודה הוא אחלה שק אגרוף, רק שאני לא מצליחה לספר לו מה יש לי מול העיניים, ואתה עכשיו תקשיב לי, אבל תקשיב לי טוב, בשביל זה אני משלמת לך.
תמונה ראשונה: אבא יושב במכונית שלי, אמא ירדה לקנות לו תרופות, ואני נשארת איתו במכונית. פתאום הוא אוחז בראש שלו ואומר לי: זה כבר היה מיותר. לא ברור? מה לא הבנת? זה היה אחרי שהודיעו לו שיש לו גרורות בראש. מה לא ברור במה שאני אומרת? בוא נוסיף לתמונה הזו גם את הפעם ההיא שישבנו אצלו בבית, הוא כבר היה נפוח מתרופות, והוא אמר לי פתאום: אני כבר לא אבריא, את יודעת?
כן, זה נכון מה שאתה אומר, שאז הוא עוד ישב במכונית שלי, שזה היה מצב ממש טוב. מצד שני, זה מייד מזכיר לי את הפעם האחרונה שהוא נסע איתי במכונית. תהרוג אותי אם אני זוכרת לאן נסענו, אני רק זוכרת ששמתי לו דיסק של המוסיקה שהוא אהב, עם השנים גם האוזן שלי התרגלה למוסיקת המעליות הזו של מוצארט, אז קניתי במיוחד בשבילו איזה דיסק כזה, ושמתי לו, האמת? זה רגע מדהים, הזיכרון הזה, אבא יושב על ידי, מנופף בידיו ושר בלי קול את המוסיקה. מה אתה שואל? למה בלי קול? דר' פרנק, אני משלמת לך בשביל שתזכור מה אני מספרת לך. אמרתי לך שבניתוח שהוא עבר נפגעו לו מיתרי הקול פגיעה לא הפיכה. אל תבלבל לי את המוח. בטח שאמרתי לך.
אגב, אם כבר מדברים על דברים שקרו בפעם האחרונה, אז תעזור לי בדילמה הזו, מה ייחשב לשיחת הטלפון האחרונה איתו, טוב? אני אספר לך את שתי השיחות האחרונות, ואתה תחליט, בסדר? תפסיק עם הקשקוש הפסיכולוגי הזה שאני צריכה לבחור. אין לי כוח לזה.
תראה, אני לא רוצה להתלונן על אמא שלי, בעיקר מפני שתיכף אתה תתחיל לחטט לי בילדות, כאילו שהפתרון והתרופה לכאב שלי היום טמון שם, בילדות שלי, אבל באופן מאד כללי אני אגיד לך שאצל אמא שלי, הנושא של האוכל הוא הנושא העיקרי. כלומר, על השניצל יקום ויעמוד העולם. בקיצור, כפי שאתה רואה אותי, אני לא אכלנית גדולה, לא, אני לא אנורקטית, ממש לא, סתם לא מתה על אוכל, אבל אמא שלי חופרת מקצועית מדופלמת, לא מפסיקה כבר שנים לחפור לי, אני כבר לא ילדה קטנה, ועדיין היא מנסה להגיד לי שאם לא אוכל יבוא שוטר, ושהתאים בגוף שלי לא יוכלו להתפתח, ושזה יפגע לי בזיכרון, ושאני ממש לא יפה כי אני רזה מידי, כמו אז, כשבאתי לבית החולים אל אבא, והיא הסתכלה עלי ואמרה לי איזה סוודר יפה יש לך, רק מי שלובשת אותו לא יפה. מה אתה צוחק? נראה אותך גדל עם דבר כזה, ולא מפתח רגשי נחיתות! בכל אופן, הנושא של האוכל הוא משהו שלא יאומן אצלה, ואז, ערב אחד, אבא שלי, שכבר לחש כי לדבר הוא כבר לא הצליח, טלפן אלי וביקש שאשבע לו שאתחיל לאכול. הזוי, אני אומרת לך, דר' פרנק, הזוי לגמרי. אבא שלי ניהל איתי שיחה בלחש כזה, ויכולתי לשמוע את הכאב שלו, כלומר, אמא דאגה לנפח לו את המוח עם האוכל שלי, כאילו שלא היו לו מספיק דאגות.
למחרת בבוקר הוא אושפז בפעם האחרונה.
באמצע האשפוז הזה עוד ניסינו להביא אותו הביתה. הוא היה בבית כמה ימים, שוכב במיטה, לא יכול לזוז, תיכף אני אספר לך על הכורסא המיוחדת שלו, אבל בכל מקרה, הוא היה בבית כמה ימים, ואז התקשרתי ערב אחד ואמא נתנה לו את הטלפון, והוא אמר לי שלום ילדה שלי. זהו. שלוש מילים. למחרת הוא לא זכר שהוא דיבר איתי. אז מה אתה אומר? זה נחשב לשיחה או לא? אז מהי הפעם האחרונה שדיברתי איתו בטלפון? השיחה הנוקבת שבה אני אשמה, או שלוש המילים שאותן הוא לא זכר למחרת?
בכל מקרה, אם החלטתי כבר שאני אהיה גלויה איתך, אז עד הסוף.
דר' פרנק, אני מאשימה את עצמי שאבא אושפז למחרת השיחה על האוכל שלי. אתה מבין מה אני אומרת? אני מאשימה את עצמי שבגללי הוא הרגיש רע! וזה מתווסף לעובדה שבעצם חשבתי שצריך היה בזמנו להמשיך את הטיפולים הכימו-תרפיים ועוד לא לנתח. כן, כך חשבתי. שמוקדם מידי לנתח. חשבתי, אבל שתקתי כמו דג מת. למה שתקתי? אני לא יודעת. אולי אם הייתי פותחת את הג'ורה שלי, לא היו מנתחים אותו, ולפחות הוא לא היה מת בשקט הנורא הזה שאפף אותו כל השנה האחרונה לחייו. ואולי, אם הייתי עולה איזה עשרה ק"ג, הוא לא היה מתאשפז מרוב צער?
מה אתה אומר? שזה טוב שאני מדברת על זה? מה זה טוב, חבל על הזמן!
אבל אם אתה מתעקש, אני אמשיך:
תמונה שנייה: אבא שוכב על המיטה בבית החולים ולא יכול לזוז בכלל, אבל הוא מבקש ללכת לשירותים, כלומר, לא איזו בקשה גרנדיוזית או משהו, אלא רק שיעזרו לו לרדת לשירותים, ואני, לצערי, לא יכולה לעזור לו אז אני הולכת לבקש מהאחות שתעזור, והיא בדיוק שותה קפה, נראה לי שעוד רגע היא מקיאה עלי, והיא נובחת עלי, שיעשה במיטה, אני אוכלת עכשיו ארוחת בוקר. אתה תופס? אני הבת שלו, בשם כל הקדושים, אני הבת שלו! איך הם יכולים להגיד לי מילים כאלה?
בסוף, אגב, עבר שם איזה אברך, לא יודעת, מתנדב או משהו כזה, והוא עזר לאבא לרדת ולקח אותו לשירותים, ולמרות שזו היתה הפעם האחרונה שאבא היה בשירותים, בכל זאת אני מוקירה תודה ענקית לאברך הזה, ומאז אני לא מוכנה שמישהו יגיד לי משהו רע על הדתיים.
מה אתה אומר? איזה עבודת קודש ואיזה נעליים. אני אגיד לך את האמת, כמה שזה יישמע לך נורא: אם אתה זקן וחולה, אין לך שום סיכוי מול המערכת הדפוקה הזו של הרפואה הציבורית, ואין לך שום סיכוי להגיע לרפואה פרטית, כי אין לך כסף. אגב, אם כבר מדברים, אולי עכשיו, כשאני כבר ממילא בקריז, אני אסגור חשבון גם עם המנתח הפרטי של אבא, טוב? לא, אין לך ברירה, אתה תשמע את זה אם תרצה ואם לא.
הלכנו עם אבא למומחה מספר אחת בארץ. רופא עם שם בקנה מידה בין-לאומי. לקח הרבה כסף, המניאק. דר' פרנק, אל תתחסד לי. מניאק זה תיאור מאד עדין לכבודו הרופא. לקח כסף בסדר גודל של כמה עשרות אלפי שקלים. עשה חרה של עבודה בניתוח, אבל גולת הכותרת היא הביקור הראשון במרפאה, אחרי הניתוח. אבא בקושי הלך. לדבר הוא לא יכול היה. בידיים רועדות הוא כתב על דף שאלות לרופא. הדף היה ביד של אמא. חיכינו בחדר ההמתנה, עד שכבודו הגיע. נכנסנו לחדר שלו, והוא אפילו לא התיישב. הוא ככה עומד בדלת, ומחכה, ואמא מגלה לחרדתה שאין לה את הפתק עם השאלות שאבא הכין. אני אומרת לרופא שבטח שכחנו את זה בחדר ההמתנה, ושאני ארוץ להביא, ומה הוא עונה לי, הדרעק הזה? אין לי את כל הזמן שבעולם, את יודעת! זה מה שהוא ענה לי, אחרי שהוא קיבל כסף עם חמישה אפסים בסוף. איך אמא שלי מברכת אותו עד היום? שהאדמה תזרוק אותו. אם כבר מדברים על אמא, אני נזכרת עכשיו בעוד משהו, זה היה ממש בהתחלה, כשנודע לנו שהוא חולה, והיו לנו עוד אלפי תקוות, הלכנו איתו לאיזה בדיקה כדי לגלות איזה סוג של גידול יש לו, כלומר, איך קוראים לגידול שלו, כאילו שאם נדע נוכל להתיידד איתו, ןאבא נכנס לחדר הבדיקה על שתי רגליים בריאות, ואני נשארתי בחוץ עם אמא, שעמדה, ראשה שעון על אדן החלון בין שתי זרועותיה, ושאלה שאלה שנשארה תלויה באוויר עד היום. היא אמרה: אם היו לו מחלות של איש זקן, הייתי מבינה, אבל סרטן ריאות? למה?
למה? אין לי שום תשובה, עד היום. למה הוא יצא מחדר הבדיקה על כסא גלגלים, וישב שם, חיוור כולו, עם שקית ביד, והקיא דם? למה? ולמה עברה בי המחשבה כבר אז, שזה רק דוגמית קטנה למה שמחכה לנו. למה?
עכשיו אני אמשיך. מה שחייב לצאת, יצא היום.
תמונה שלישית: : אבא יושב על הכורסא, זו הכורסא שאמא לקחה בהשאלה מהשכנים, כורסא כזו עם מנגנון מדהים שאפשר להרים את הכסא לכמעט עמידה, ככה שהחולה שלא יכול לקום, קם בעצם עם הכסא שלו, מכיר כסאות כאלה? בכל אופן אבא יושב על הכורסא הזו ואמא רוצה שהוא יקום למקלחת, ואז היא מרימה את הכסא עם המנוע, ועכשיו אבא עומד מחובר לכסא, רק הרגליים שלו חלשות והוא כמעט נופל עם הכסא, אמא מחבקת אותו חזק, אבל הרגליים שלו כושלות, והוא עומד כפוף כולו, הזרועות שלו מקיפות לאמא את הצוואר, ושניהם בוכים.
תמונה יפה, לא?
מה? הזמן שלנו עומד להסתיים? אתה משהו, אתה יודע את זה? אני אשלם לך על עוד שעה. לא מעניין אותי שיש לך עוד מטופל אחרי. שימתין.
תמונה רביעית: אבא לא יכול לאכול, הדבר היחיד שהוא מסוגל לבלוע זה דני שוקולד, כלומר, אין לו אפשרות ללעוס שום דבר, רק דני שוקולד, ואמא מאכילה אותו את קרם השוקולד הזה, ויש לו חיוך קטן על הפנים, כי זה טעים לו, וכמה דקות אחר כך, הוא מחרחר במיטה כמו מכונת הנשמה, והאחות באה לשאוב לו את הליחה, ושואבת החוצה נוזל מבחיל של דני שוקולד, תוך שהיא ממלמלת, אתם הורגים אותו, הוא לא בולע, הכל נכנס לו ישר לקנה האוויר, אתם לא תופסים?
דר' פרנק, אין לך מושג כמה אני אוהבת שוקולד, וכמה גביעים של דני שוקולד הייתי אוכלת ביום, אבל מאז, אני יכולה להתעלף רק מלראות את הגביעים האלה במדפים של הסופר-מרקט.
מה עשינו? אנחנו לא עשינו כלום, הרופאים הם שהחליטו. כשבאתי למחרת לבקר אותו, כבר פחדתי להביא דני שוקולד, אבל אז התברר לי שזה גם מיותר לגמרי, כי אבא חובר לזונדה. יופי של אביזר. צנרת מחוברת דרך האף אל צנצנת מבחילה עם נוזל חום בהיר. כל כמה שניות, המחוג שעל הצנצנת מסתובב, ועוד מזון משובח חודר ישר לקיבה של אבא. לא, הוא לא הגיב על זה. הוא ישן רוב הזמן. הרופא, אגב, נטע בי תקוות שווא שאולי עם המזון האיכותי הזה שהוא מקבל עכשיו, הוא יתחזק. אלופים, הרופאים האלה. אני אומרת לך, אלופים! בהתחלה כשנודע לנו שהוא חולה הם הבטיחו שהוא יבריא. מה זה יבריא? כמו שור. אחר כך הם הבטיחו שהוא יתחזק מהזונדה הזו. מה זה התחזק? חבל על הזמן, כל כך חזק הוא התחזק שהוא מת יומיים אחר כך.
אבל אין הנחות. זה שהוא נפטר, זה עוד לא עכשיו. קודם תצאנה כל שאר התמונות. מה? העברית שלי משתפרת? מה?! זה בגלל שאני מצליחה לנקות ארובות? מה אני, שחקנית בסרט של מרי פופינס?
תמונה חמישית: אבא שוכב חסר אונים במיטת בית החולים, רוב הזמן הוא ישן, או שהעיניים שלו עצומות. פתאום הוא פוקח עיניים ושואל מה השעה, ואני עונה לו שהשעה שש ורבע, והוא, אתה גם לא תאמין לי, כמו שאף אחד לא האמין לי אז, שאבא ענה לי, הזמן לא זז, כל יום ארוך יותר מקודמו, אני נשבעת, ככה הוא אמר לי, אתה מבין שאת העברית שלי למדתי ממנו, אני הייתי כל כך מאושרת מהתשובה שלו, כי הנה הוא בעניינים, לא מעורפל כמו שכולם אומרים, ורגע אחר כך אני תופסת את עצמי, על מה אני שמחה, לכל הרוחות, על זה שקשה לו שהזמן לא עובר לו? אז ככה, כמו שהמחשבה עוברת לי בראש, שאולי עדיף לו מצב של חוסר צלילות, כמו הנבואה שמגשימה את עצמה, מגיע לבקר אותו הרופא הפרטי שטיפל בו כל התקופה הזו, הרופא שאבא ממש נקשר איליו, לא, ברור שלא זה שניתח אותו, לא רצינו לשמוע עליו יותר אחרי הביקור ההוא, אבל בכל זאת הלכנו באופן פרטי למישהו אחר, והרופא הזה נעמד על יד המיטה, ואמא נוגעת באבא ואמרת לו בטון שמדברים אל תינוק, תראה מי בא לבקר אותך, מי זה, אברם, תגיד לי מי זה? ואבא מסתכל במבט מעורפל על החלוק הלבן, ואומר , זה הרופא, נכון, אמא נשמעת כמו תרועת ניצחון, נכון, זה הרופא, ואיך קוראים לו? ואבא שותק רגע, והמבט הכבוי שלו נעשה מעורפל, והוא לוחש, לא יודע, ועוצם את העיניים, והרופא נעמד ונותן את נאום חייו, את שירת הברבור של אבא שלי, שזה הסוף, ושאתם צריכים לדעת, ושנשקפת סכנה לחייו, ושאין יותר בתחום הרפואה מה לעשות, ושאנחנו, כמובן, זכאים לגשת לחוות דעת נוספת, זו זכותנו.
מה נראה לך? שיגידו לי משפט כזה ואני לא אנצל את ההזדמנות? בטח שהבאנו עוד רופא, בטח שרצינו חוות דעת נוספת. אני אומרת לך, טוב שברופאים מזרעו של עמלק. ככה זה בדיוק. הבאנו מישהו שנתן חוות דעת מעודדת. אני רואה איש שיש בו עוד הרבה חיים, ככה הוא אמר, תנו לו לאכול מאכלים עתירי חלבון, אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.
כן. בטח.
תמונה שישית: אמא ואני בבית החולים על יד אבא, ואני יורדת לקפטריה להביא לנו קפה. זו, אגב, הזדמנות פז לעשן סיגריה בלי שאמא תדע, טוב, תגיד את זה כבר, שלא התבגרתי, שאני עדיין פוחדת מאמא, שמותר לי להחליט החלטות בעצמי בגילי, תגיד כבר, נו, אבל אני מעדיפה שהיא לא תדע, וככה אני יורדת להביא לנו קפה, וכשאני עולה עם שתי כוסות קפה וסוכריית מנטה בפה, אני שומעת צרחות כבר במעלית, ואני יוצאת אחוזת טירוף, ואמא יושבת על כסא, חצי מעולפת, מסביבה אחיות, והיא צורחת אני רוצה אותו, אני רוצה אותו, ואני רצה לחדר, אבא שוכב שם בדיוק כמו ששכב לפני שירדתי לקנות קפה, ואמא צורחת הוא בלי הכרה, הוא בלי הכרה, והאחות צועקת עלי, תטפלי באמא שלך, תרגיעי אותה, ואני עונה בקול מקפיא דם: הוא החולה, לא היא, ואני ניגשת למיטה של אבא ולוחשת לו באוזן, אם אתה יודע מי אני, תמצמץ בכוח בעיניים, והוא ממצמץ, ואחר כך אני תופסת לו את היד, ואני שואלת אותו: אם אתה יודע מי אני, תלחץ לי את היד, והוא לוחץ, אני נשבעת, אף אחד לא מאמין לי, אבל הוא לחץ לי את היד, רק רינה הדפוקה הזו אמרה כל הזמן שהמצב שלו נורא, אבל איתי הוא עוד תקשר, דר' פרנק, איתי הוא עוד תקשר!
להמשיך? הזמן שלנו נגמר? אני יודעת. רק תבין: זו הפעם הראשונה שאני מוציאה את כל זה החוצה. הפעם הראשונה. אתה לא חושב שזה עושה לי טוב?
אני באמת לא יודעת, אבל מוגלה צריך להשפריץ החוצה, אחרת היא עושה אינפקציה בקרום הדק של החיים.
|
|
4.
אבדן וגעגוע
|
רלימה
|
29/04/2012 08:24:00 |
|
|
מה שלא כתוב זה שאני תקועה עם 15 ספרים ביד ולא יודעת איך למכור אותם
מילא שבעה, אני אחלק, אבל 15? לא פייר, אפילו פרס ראשון לא מכסה את ההוצאה.
|
|
3.
תחרות אבדן וגעגוע
|
סיגלית
|
28/04/2012 08:55:00 |
|
|
האם יש הגבלה במספר המילים של הסיפור
המוגש לתחרות?
והאם יש תנאי שהסיפור יהיה ראשוני כלומר
שלא פורסם בשום מקום?
|
|
2.
התחרות
|
ציפיל
|
27/04/2012 08:16:00 |
|
|
אהבתי את הנושא.
הייתי רוצה להשתתף בתחרות.
כתבתי בעבר סיפורים רבים והוצאתי 3 ספרים.
איני מבינה מדוע הסופר צריך להתחייב על קניית 15 ספרים מראש.
תודה לכם מראש על תגובה והצלחה לכל הכותבים.
|
|
1.
אובדן וגעגוע
|
הודיה מירי אפריאט
|
27/04/2012 07:11:00 |
|
|
אהבתי את הנושא אי על מה לכתוב
|
|
שלום אורח
|
