תאור:
כמה חבל שאדם לא זוכר את השנים הראשונות שלו, כמה חבל שרבים מהזכרונות הראשונים הם לא זכרונות של ממש אלא האופן שבו האדם צייר לעצמו סיפורים שסיפרו לו אחרים והוא חושב, בטעות, שאלה זכרונות של ממש.
חבל זאת לא מילה במקרה של חני. חבל - המילה הזאת קטנה עליה. הזכרון הראשון של חני הוא של גבר גבוה שמחבק אותה חיבוק חזק ונותן לה בובה במתנה. יש לו על הלחי כתם לידה בצורת לב, בולט ומיוחד כמו כתם הלידה של גורב'צוב. יש לו שיער שחור ושופע.
זה הזכרון היחיד של חני מאבא שלה, או ככה לפחות היא חשבה עד היום. אבא של חני נהרג בפיגוע בתחילת שנות השמונים, כשחני היתה בת ארבע. חני זוכרת תמונה אחת מהשבעה, איך היא והבני דודים שלה ואח שלה הגדול זחלו מתחת לשולחן האוכל והשתוללו ודודה שלה, האמא של הבני דודים, צעקה עליהם שככה לא מתנהגים. חני לקחה את זה קשה. עד היום, כשהיא בת עשרים ותשע, זה עוד מטריד אותה. לא מה שהדודה אמרה מטריד אותה אלא זה שבאותו רגע, כשהיא שיחקה עם האח שלה ועם הבני דודים מתחת לשולחן, היא לא הרגישה עצובה אפילו שאבא שלה מת.
כשחני היתה בכיתה ג' אמא שלה הכירה את עמרי, כשהיא היתה בכיתה ה' הם התחתנו ונולד לה חצי אח. כשהוא נולד היא זוכרת שהיא חשבה שזה הופך את עמרי, במובן מסוים, לאבא שלה. כשעמרי הרגיז אותה בתור ילדה היא תמיד התאמצה לזכור את אבא שלה האמיתי, העלתה את אותו זכרון ראשון של גבר שמחבק אותה ויש לו כתם לידה בצורת לב על הלחי. הלב היה סמל עבורה. רק כשגדלה התחילה לספר את הזכרון הזה לחברות שלה. לאמא היא לא סיפרה אותו מעולם, היא לא יודעת למה. באלבום התמונות היו כמה תמונות של אבא שלה. היה לו שיער שחור שופע אבל לא היה לו כתם לידה על הלחי. היא תמיד חשבה שהכתם לידה פשוט לא עבר בצילום.
היום הם נסעו לשדה התעופה לקבל את פניו של מרסל, קרוב רחוק של אבא שלה שהגיע מצרפת והוא שוקל לקנות דירה בארץ. בדרך לשדה התעופה אמא שלה סיפרה לה שבפעם האחרונה הוא היה בארץ לפני עשרים וחמש שנה. "את זוכרת את הבובה שהוא הביא לך?" שאלה אותה אמא שלה. "בובה גדולה שמדברת כשלוחצים לה על הבטן." נעמה זכרה את הבובה, זכרה שאבא שלה הביא לה אותה. הם חיכו למרסל בשדה התעופה. הגבר הגבוה והקירח חיבק קודם כל את אמא שלה, ואחר כך, כשפנה לחבק אותה היא הבחינה בכתם לידה בצורת לב על הלחי שלו.
