שם:	מאסורה למותרת
מחבר:

תאור:
                                         אהבה אסורה

                                       ואולי נקרא בשמה , בגידה

                                       היא אהבת האחר על חשבון האחד

                                      זילות האחד,וחיבור לאחר

                                      אך אצלנו איני חש בבגידה,

                                      אלא פשוט אהבה נקייה ,פשוטה ותמה.

                                      ואין בנו כל שנאה למתחרים,

                                      ואיני חש שאותם אנו מרמים.

                                      כי תוספת אהבה,לעולם אינה מזיקה,

                                      ויכולה רק לפזר את ערפל השגרה.

                                      הגעת אלי ,ונפגשנו בהבזק של רגע,

                                     יצרת בעבורי את ים ההווה,

                                     ונתת לי תקווה למרחבי העתיד.

                                     האהבה שלנו ,עד שלא ארגיש אחרת,

                                     הפכה עכשיו מאסורה למותרת.

 

                          מאסורה למותרת

טמיר חיים

 

 

פרק א' – ברכת האילנות

 

וברגע אחד,כאילו התחלפה הוויתי,ואנכי לבוש בגוף בו הגחתי מבטן אימי,אך תודעה חדשה החליפה את הישנה בהבזק של רגע. כל ניסיון שלי להסביר לך הקורא, את מושג השינוי ומהותו, יעלה חרס , אך משוכנע אני שיהיה בכוחך להבין בבינתך היתרה, מכוח הקסם שבשזירת מחשבותיי למילים ולמשפטים את אשר חוויתי,ורושם עמוק ייחרט בתודעתך אתה.

ולא בלא נודע עסקינן,אלא בכוחה הקסום של האהבה, המושג אהבה , פירושיה וגלגוליה בפי בני האדם,החלה קמעה קמעה לאבד מתוכנה ותואר זיווה, ורק ברי מזל זוכים לפגוש ולהתענג בזרועותיה הקסומים, ומפליגים בעזרתה למחוזות הרגש האין סופי.

מאותו הרגע האחד הזה, פרפרי בטן ביקרו אצלי באופן קבוע, ומי שלא חווה ולו פעם אחת,את הפרפור העז בבטן התחתונה,מלווה ברגשות עזים כלפי מושא אהבתו,לא חווה עונג מעולם.

האנטמולוגים בחקירתם גילו ומצאו שפרפר חי כ 24 שעות ולאחר מת כלא היה,ועדיין משלים מחזור חיים שלם. קראתי ומצאתי,שפרפר השדה חי זמן רב יותר,ויכולתי לזהות את פרפרי כזן נדיר ומיוחד.

 

הימים היו שלהי חורף תשס"ט, שנה שחונת גשמים,ואשר זכינו בלשון המעטה בממטרים קצרים לפרקים,אשר לא הספיקו למלא את מכסת המים החיונית לקיום סדיר, ופרסומות חוזרות ונשנות על חסכון במים הדהדו ובקעו מכל תדר אפשרי.

התקופה היתה תחילת ניסן ,וכהרגלי מדי שנה התכוננתי לברך את ברכת האילנות, ברכה הנאמרת מתחילתו של חודש האביב,ובעיקרה שבח והודיה למעשה הבריאה.

חיפשתי שני עצי פרי שהנצו כמוסבר בהלכה, ובדרכי לשני עצי זית הנטועים בגן במרחק דקות מביתי, הבחנתי בה... היא נשענה על אחד מעצי הזית העתיקים,תוך כדי שהיא קוראת בספר בעטיפה אדומה,אשר בלטה על רקע חולצתה הלבנה, המתנתי כחמש דקות במרחק מה בתקווה שאולי בכוונתה לסיים ולעזוב,ואז אוכל בשקט ובלא הפרעה לקיים את המצווה.

דקות חלפו,התחלתי לחוש באי שקט ובאי סבלנות בציפייה לסיים את שהתחלתי,אך היא נשארה לשבת שם, שקועה בקריאתה, וכמו בתנועה לא רצונית מיקדתי מבטי עליה,כבוחן יצירה מופלאה,אך נרתעתי מלגשת למקום ,הרי אני בחור חרדי,אמנם לא לבוש כדוס ,אך נשוי באושר והכיצד אקיים את המצווה מול אישה,דבר הנוגד את ההלכה,אי נוחות מסוימת העיבה על רגשותיי.

הזמן דחק בי והחלטתי לברך את הברכה,ולהתקרב לעצים,ולנסות להתעלם מנוכחותה הנשית.

אקדים ואומר שמעולם זיק מחשבה על אהבה לאישה אחרת,לא הוצת בדמיוני,וחלקתי עצמי בין הגברים היותר נאמנים לאישה אשר אותה נשאו ואליה התחייבו לעולמים.כמוזכר בירמיהו "אהבת עולם אהבתיך,על כן משכתיך חסד"

התקרבתי בהיסוס לעבר עצי הזית שנראו פחות רעננים מבכל שנה,יתכן ושנת הבצורת תרמה חלקה לכך.

פתחתי את סידורי בעמוד הברכה שהכנתי מראש, והתחלתי במזמור שלפני הברכה העיקרית, עיני תרות אחר המילים ושפתי חרישית חותכות משפטים,אך כל אברי מתלחשים ומתלחששים.

ועדיין אין בידי הסבר לבלבול העז שהחלתי לחוש, ואשר נמסך בחושיי רק מלהיות בקרבת אותה אישה.

בצידי עיני הבחנתי בה, שהיא מביטה בי בהשתאות מסוימת, אינה מבינה את שאני עושה, והיא מביטה ומנסה להבין, יכולתי ממש לחוש במבטה החודר,והבלבול החל גם חודר למחשבותיי.

לפני הברכה העיקרית, הפניתי מבטי לעברה,

"אני פשוט מברך את ברכת האילנות" אמרתי בקול בוטח ולא מהוסס ,כאילו עונה לשאלתה הנדרשת למעשיי התמוהים מבחינתה.

עיני נפגשו בעיניה ותחושה לא מוסברת של שכרון מעורב ברוגע החל להציף כל תא מאיברי גופי,רטט עדין החל לעבור מקודקוד ראשי ועד לסיום רגלי,ואני ממשיך להביט בעיניה ,והיא אינה מסיטה ראשה מנגדי, ומשפט של חז"ל הציף את תודעתי ,והדהד במחשבתי שוב ושוב "כלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה"

יכולתי לעמוד שם שעות ופשוט להביט בקסם הניבט מפניה,וכמו כבול לגופי,וגופי כמשותק, חשתי איך נשמתי נעתקת לפרקים.

"בוקר טוב לך" שמעתי אותה מדברת אלי,אך כמו בתוך חלום לא יכולתי לענות, ואנכי ממשיך להביט בה בשקיקה.

"בוקר טוב , שמי ליאן" חזרה ואמרה ,

וכמנער מחשבותיי לצדדים,לחוץ במקצת, " בוקר אור, שמי טמיר" עניתי כמי שקפאו שד, "טמיר ב ט'" הוספתי מיד.

"טמיר ! שם מעניין יש לך" אמרה לי בנעימות מפרגנת.

"כן,תודה ,גם שלך נשמע מעניין מאוד" עניתי בחזרה. אני מדבר ומוחי קודח בניסיון נואש להניא אותי מלהמשיך בשיחה,שמצוות ברכה חשובה עוד יש לסיים.

"כן אני מודעת לכך, תודה גם לך" ענתה לי תוך כדי שהיא סוגרת את ספרה. ברגע זה הבנתי שהשיחה תתפתח מעבר למשחשבתי,ובמשך כל הזמן הזה עיני לא מסוגלות להסיט מבטן מעיניה, חשתי באי נוחות ,אך עיני בשלהן ,כאילו קיבלו תודעה משלהן ולי אין בהן שליטה יותר.

"מאוד מסקרן אותי מה מעשיך מול עצי הזית" שאלה מיד.

איני יודע מדוע ,אך חשתי מבוכה מסוימת ,ומיד עניתי "ברכת האילנות" , "אני מברך את ברכת האילנות" חזרתי ואמרתי.

"ברכת האילנות ?,מעניין מעולם לא שמעתי על כך" ענתה לי בהשתאות, "טוב אני לא כל כך בקיאה ברזי ההלכה כמוכם, למרות שתדע שסבי היה איש דתי מאוד" המשיכה בהתנצלות אופיינית לחילונים, ואני תמיד לא הבנתי על מה ולמה יש להם להתנצל,כבר מזמן הגעתי למסקנה ברורה שאין ולא יתכן מצב של כפייה ברוחניות,וכל ניסיון לכפיה מסוג זה הינה בעיניי התגלמות האגואיזם,ובודאי גורם לחיכוך וריחוק ,אשר אותם לא נמצא במסגרת אלטרואיסטית טהורה אמיתית ונקייה.

"זה בסדר אין לך צורך להרגיש באי נוחות על כך, אסביר לך בקצרה,ברכת האילנות זוהי ברכה הנאמרת פעם בשנה ,מועדה מתחילת חודש האביב ,שהוא ניסן, וכל עיקרה , הודיה לבורא על הטוב שהוא מרעיף עלינו." עניתי ממוקד , ומסופק מרמת התמצות בבחירת מילותיי.

"איזה נחמד, נשמע מאוד מעניין...וסיימת?"

"כמעט,נשארה לי הברכה העיקרית, אם תחפצי לשמוע אותה,אומר אותה בקול, תוכלי לענות אמן בסיום אם תרצי"  כל אותו הרגע לא היה לי מושג ,וממש הצלחתי להפתיע את עצמי,מהיכן שאבתי את האומץ,לשתף אישה זרה בדבר קודש.

"כן בשמחה, נחמד לשמוע משהו חדש" ענתה ונשמעה מרוצה.

חזרתי והסטתי את עיני חזרה לסידור,לרגע חזרתי למציאות,והתחלתי מברך בקול רם ובוטח.

 "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, שלא חיסר בעולמו דבר,וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות,כדי ליהנות בהם בני אדם"

ובעוד עוצם אני את עיני,כדי לנסות ולהתכוון במשהו בברכה החשובה הזו,חשתי ברתע ופחד מסוים הייתכן וערבתי חול בקודש?.

ומחשבות על כפירה החלו מנקרות בנימי ראשי, ומחשבה אחרת מנסה להרגיע את קודמתה,שהיה כאן איבוד שליטה לא רצונית.

ואני מנסה בכל כוח מחשבתי למצוא תירוץ מספק לעצמי,בטענה שאין אנו בעלי בחירה אמיתית וודאי שאם נפגשתי איתה כאן,זהו חלק מתוכנית מסודרת של הגורל, כמו שטוען הנביא עמוס "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו"

"ואו , באמת ברכה נחמדה ,שונה מברכות אחרות שיצא לי לשמוע בחגים בד"כ , . מהיכן אתה? מהאזור ?" שאלה אותי מיד בסיום הברכה. וכמתעשת ממחשבותיי ,עניתי "אני גר ממש ליד,חמש דקות, ברחוב הרצל,צמוד למכולת של אברהם, את מכירה?"

"כן ודאי,אני מרחוב נשלסק 15 ,הרחוב השני שחוצה את הרצל" ענתה לי בבהירות כאילו תשובתה כבר היתה מוכנה מראש.

"יפה,אנו שכנים . מעולם לא ראיתי אותך כאן, או אולי אחדד ואומר,מעולם לא יצא לי להבחין בך מקרוב כל כך כעכשיו." עניתי ללא היסוס,דבר שהחריד את תודעתי,הכיצד יכולתי לענות ולהמשיך.

"נשוי ?, ילדים?" שאלה אותי מיד ,לפני שהספקתי להשלים את תשובתי.

"כן, ודאי ויש לי שני ילדים מדהימים ,הגדולה בת שבע,והקטן בן ארבע ...ואת ?" הייתי חייב לסיים באותה שאלה,כדי לדלות את זיקי המידע האישיים הראשונים.

"גם כן ,נשואה באושר...ושני בנים שמונה ושש" ענתה בקצרה.

אמרתי לעצמי, אופס נוסף על הכול אתה מתחיל עם נשואה, קדימה לסיים ולחזור לעיסוקים שלך.  האי נוחות התגברה מעט , ורציתי לומר שלום וללכת...אך משהו בה משך אותי, לא אוכל להסביר במילים,התחושה הזו נשגבת מבינתי,ואין בי את היכולת להטמיע את תחושותיי הכנים בך הקורא,מלבד העובדה שכן אוכל להודות שמשהו כן השתנה בי ,בפגישה הזו, וודאי איני אותו האדם שהכרתי.

נשמתי בכל רגע רוצה לברוח מהסיטואציה הזו,אך גופי כולא אותי על מקומי, ודוחף אותי על עבר מחוזות רגש נעלמים,אשר אינם היו מוכרים לי מעולם.... ומרחוק כאילו מאירים לי בידיעה מרעישה ונעלמת, כפרוז'קטור של אושר בלתי נלאה,המאיר בעוצמה מתוך העתיד הקרוב,כאילו מבטיח את העונג המצופה כבר עכשיו.

"ספר לי עוד..." בקשה בביישנות מהוססת.

"לספר לך ...מה?" שאלתי בתמיהה .

"אין לי מושג מדוע ביקשתי...סתם...ספר לי על עוד ברכות נחמדות כאלה" ענתה בנינוחות, ואני כבר חשתי בנקודה הזו בחריגה מסתם שיחה עם עוברת אורח ברחוב.

"אבל אני נשוי" נפלט לי לא במחשבה יתרה כנראה,ומיד הבנתי איזו מרגלית הפיק פי,ותחושת בוז ליוותה אותי.

"איני מבינה את הקשר , באמת...סלח לי אם גרמתי לך להרגיש שלא בנח...סתם רציתי להמשיך לפתח איתך שיחה,להעביר את הזמן עד עשר,אני לומדת בחוג לכלכלה במכללה ממול,ויש לי שעור שמתחיל בעשר,בינתיים עברתי על  כל החומר עד שהופעת." ענתה לי בטון אסרטיבי ובאריכות.

"אוי , סלחי לי את צודקת מה הקשר למצב המשפחתי שלי, ולומר לך את האמת ,אין לך מושג באיזו תחושה אני שרוי כעת, מצד אחד יש בי חשק אדיר לשבת ולשוח איתך,ומצד שני כל מהותי רוצה לברוח ממך כמו מאש." עניתי..וחשתי כגיבור שאינו מצליח לכבוש את יצרו. והוספתי ואמרתי",ועד לרגע זה אין לי מושג מהיכן יכולתי לשאוב את הכוח לומר לך זאת".

"העיניים שלך...העיניים שלך מקסימות אותי ,במלא מובן המילה ,וסלחי לי מראש אם חשה את שברצוני להתחיל איתך,אך קשה לי לברוח מכך." זהו, זה היה ממש מוגזם, מה אמרתי ,מה עשיתי...מהיכן משפטי החיזור הללו הגיעו להבל פי...מה קרה לי?

"איזה חמוד אתה,בוא שב ספר לי עוד" בקשה שוב ולא הרפתה.

"לספר לך מה,ועל מה,..." עניתי בחיוך מבויש.

"ספר לי חידוש ,משהו מרענן מעולמך המנוגד לי...בד"כ אני לא מתעניינת ,אך משהו בך משדר דברים נסתרים,שבאינטואיציה הנשית שלי אני מרגישה שתוכל להרות אותי בידיעות מוקסמות..."

"אני סקרנית מטבעי...ויש בי חשק לפתח איתך שיחה...שתוביל...לאן שתוביל."

היא מדברת אלי ,וכל אותו הזמן עיניה ממשיכות לפגוש בעיני,וכל כולי מתחדד ומתכוונן לנשיותה העדינה,היא כל כך יפה...אני חוזר ואומר לעצמי...ומשפטים משיר השירים שהוא נקרא בלשון חז"ל קודש קודשים החלו לחצות ולהתערבב בתוך מחשבותיי ..."הנך יפה רעייתי ,הנך יפה עינייך יונים"..."יפה את רעייתי כתרצה נאווה כירושלים..." "הסבי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני"...

ובמקביל מחשבות על לא תנאף צפות ועולות ,ומשבשות לי את הרגיעה המדדיטיבית שאליה הגעתי רק מלהביט בה...

ומחשבות שמנגד ,כמנסות לעזור לי במלחמתי,מרככות את המצב שזו רק שיחה...והמרחק ללא תנאף מספיק גדול.

ואני ממשיך להביט בה, וכוח אין בי לחדול מכך, זעקתי חרישית "הסבי עינייך מנגדי..." "הסבי עינייך מנגדי..." וכעת הגיע תורם של גדרי ההלכה לקפץ מנגד עיני...כמסתירים לי את עיניה היפות. "והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אישה ונתכוון ליהנות ממנה ,כאילו הסתכל בערוותה" . זה נורא צעקתי צעקה אילמת...ושוב מביט בעיניה בפני מלאך שלה , איום ונורא. חשתי מותש ,ממש כבמלחמה,קשה מאוד היתה לי המערכה המשונה הזו, וכשבויי בעבירה...החלטתי לזנוח את הגדרים לרגע.

הבחנתי שהיא מפנה לי מקום ישיבה על ידה ,כדי שגזע העץ יספיק לשנינו, התיישבתי לידה ,. גזעו הלא כך כך רחב של עץ הזית החביב,גרם לי לשבת ממש קרוב אליה ,ולא יכולתי להימנע מלהיצמד אליה...ואו חשבתי איזה רטט,איזו הרגשה...כל כך מוזר ,ממש כמו בחלום...ומרגע לרגע לא רציתי להתעורר למציאות הרגילה.

 

"בתחילת דבריי ,אקדים ואומר לך שלא קל לי הדבר לשוחח עימך כרגע,אך יש בי רצון עז לשתף אותך...ואת הראשונה בכמה תובנות חדשות שלמדתי והגעתי אליהן."

 

"נשמע ממש מרתק, אתה רשאי להתחיל..."

קטעה אותי וכאילו קבלתי אישור לתחילת השיחה.

"דעי,אמרתי לה בבטחה מתגברת...ישנו מחסום שקוף,בין העולם שלנו לעולם קסום ונסתר יותר, אין באפשרותי לתאר ולהמחיש לך את מהותו של המחסום הזה,אך דעי שברגע שמגיעים אליו ועוברים אותו,כאילו כמו נס,כהרף עין , החיים הפכים ומשתנים למשהו אחר,רגוע , שליו יותר, שונה, התודעה משתנה,מתחלפת בתודעה מבורכת יותר, של אור,הבנה ,סבלנות , שקט....

ועל כל אחד ואחד מבני האדם להגיע ולעבור את אותו מחסום, אשר יהיה הפתח לחיים מאושרים באמת."

 

"נשמע מאוד מעניין ,אך קשה לי להבין במה מדובר,אני קצת רחוקה ממיסטיקה ורוחניות",  ענתה לי כלא מרוצה מפתיחתי המשונה.

"לא , לא... אין כל קשר למיסטיקה, מבטיח לך...כל המדובר הוא בשינויי התודעה וההבנה שלנו את החיים...הבנה שנותנת טעם לסיבת חיינו, והמפגש שלי איתך הבוקר רק מחזקת אותי בהבנות ובתודעה המבורכת המשתנה כל רגע ורגע לנגד עיני. ויודע אני שאם אמשיך ואפתח את השיחה בינינו ,הדבר ימנף אותי ויהפוך אותי למבוע של ידע אשר יפרוץ מגבולות שכלי ויפרה את שנינו בידע חשוב להתנהלות נכונה של חיינו... נסי לזרום איתי בשיחה... ואל תשכחי שאת בקשת מלכתחילה שאספר לך משהו חדש ומרענן , הלא כך ליאן ?"

ביטאתי בפעם הראשונה את שמה ,והדבר היה לי לעונג , ולתחושת סיפוק מרענן.

" כן , אתה צודק , אני לא אפריע לך , המשך ...בבקשה , רק תאמר לי מהיכן המקור לדבריך....?" אמרה לי בהתנצלות מתבקשת.

"אגלה ואומר לך שהמקור העיקרי הם ספרי הקבלה שלמדתי במשך שלוש השנים האחרונות, וההבנות שהגעתי אליהן הם התוצאה של הלימוד.

 

" קבלה ?! , כן שמעתי על כך המון ,רק באמת אין לי מושג במה מדובר."

 

"אולי בהמשך אסביר לך על המושג קבלה, אך אמשיך ברשותך את שיחתי מקודם. כמו שציינתי המחסום שעלינו לעבור ,ומבלעדיו אנו נשארים חסרי יכולת והבנה למהות תפקידנו בעולם, ולהתנהלות המתמשכת של החיים, המחסום הזה הוא מחסום תודעתי שעלינו לפחות לדעת ולהכיר שהוא קיים , ועלינו לרצות ולחפוץ לעבור אותו בשלב הראשון של הגילוי, וברגע שכל כך נרצה ונחפוץ בו  ,אנו באופן אוטומאטי נכוון למהלך חיים אחר שהוא מעבר לחוקי הטבע הרגילים, שכן בדרך שהאדם רוצה ללכת , מוליכין אותו.

המחסום הוא למעשה אבן הדרך הראשונה בדרכנו לקבלת הבחירה החופשית האמיתית, ומתחתיו כולנו נמצאים וחיים כאן בעולם נטולים ומשוללים כל בחירה חופשית לחלוטין.

קביעה זו ודאי מקוממת אותך במשהו , מה פירוש שאין לי בחירה חופשית? , אך מבטיחך אני שאם נמשיך ונעמיק ,אוכל לפתח בך ניצוץ של הבנה שאותו תוכלי את להמשיך וללבות אותו עד להבנה גמורה."

החלטתי לעצור משטף התובנות שהתחלתי לירות לאוויר,כדי לחכות לתגובה ראשונה ממנה על דברי שנראים תמוהים וחסרי עובדות,פחדתי שהנושא ישעמם אותה והיא לא בכיוון הרוחני שלי....ושוב שקעתי במבט חודר בעיניה, איך אוכל לתאר לכם את תחושותיי כרגע , התחושה כמו ריחוף בין שמיים לארץ,חסר דאגות לחלוטין ,ותקווה שהרגע הקסום הזה לא יגמר לעולם.

ויותר מכל הייתי מוקסם מאישיותי החדשה, איך פערתי עצמי להיכבש ביופי אין סופי של טוהר ועונג שמימי... ליאן הצטיירה בעיני רוחי ,צחה כזוהר הרקיע, וכאילו זהו הרגע לו חיכיתי כל חיי, ויקצר המצע מלצייר את שפעת התחושות אשר אופפים אותי ברגעים לוהטים אלו.

" מדוע הפסקת...? " שאלה אותי והסיטה אותי ממחשבות העונג אליהן התחלתי לגלוש בליבי ומוחי.

"להמשיך ? " שאלתי בידיעה שתשובה חיובית לא תאחר להגיע.

"כן ודאי , רק התחלתי לנסות להבין את החידושים המרעננים ,אינך יכול להשאיר אותי עם ידע עקר שאולי לא אוכל לממשו..."

"אינך יודעת כמה משמח אותי לדעת שאינך קצה בדברי אשר יוצאים כלחן מחדרי ליבי ורחשי נשמתי, ומה מאושר אני שמצאתי אוזן ולב פתוח שמוכנים להיפתח לידע חדש, וידע זה אשר הפך את חיי מהקצה אל הקצה ,חפץ אני להעבירו לעוד ועוד אנשים כדי שכולם יחוו את טעם החיים. ובמיוחד לך אשר רושם אדיר הצלחת להותיר בי ,ואנו מכירים רק זמן קצר מאוד."

הבחנתי שהיא שינתה את תנוחת ראשה בהביטה אלי,כמנסה להבין את דברי האחרונים.

"אתה יודע , זה מוזר אבל גם אתה גרמת לי לאיזה רושם ,שהצליח להותיר בי משהו ,שכרגע אני מתקשה להסבירו במילים..."

והיא הושיטה את ידה לעבר תיק גב שחור שהיה מונח לידה , הוציאה מתוכו עט כחול, המשיכה לפשפש בתיק והוציאה פיסת נייר מקומטת...והחלה לרשום ...

"קח ,רשמתי כאן את הנייד שלי, וגם את המייל שלי...השיעור מתחיל עוד מעט ,ואני כל כך רוצה שנמשיך את השיחה שלנו"

היא הושיטה לעברי את פיסת הנייר , אחזתי אותה בידי ,תוך הצצה למחוגי השעון שלי , השעה הייתה עשרים דקות לעשר, איך יתכן חשבתי לעצמי , הזמן באמת זז שנהנים.

"איך שהזמן זז מהר " אמרתי לה בייאוש מסוים.

"כן, גם אני הבחנתי בכך... היה לי מאוד נעים לפגוש בך, ואני מאוד מקווה שתשתמש בנייר שהבאתי לך, בבקשה , תבטיח לי..."

"כן ,כן , ודאי אני לא אשאיר אותך בחוסר ידע , לפחות אמשיך להסביר לך על המחסום והבחירה החופשית..."

"תודה טמיר , אני זזה ... בי."

"בי ,תודה גם לך על רגעים נפלאים..."

היא חייכה אלי , והחלה לצעוד לכיוון השביל המוביל לעבר המכללה, לפתע היא נעצרה, והסתובבה חזרה אלי.

"אולי תיתן לי את מספר הנייד שלך? , אתה יודע אם במקרה תאבד את שלי ,לפחות אוכל למצוא אותך שוב..."

צמרמורת אחזה אותי ,כנראה שכן השפעתי עליה במשהו,אבל מה אני עושה , מי יודע להיכן זה יוביל בהמשך... אך כל כך רציתי ,ואגלה לכם שכבר התחלתי לחשוק בה, וסומק החל לעלות על לחיי.

"בסדר ,אני אחייג אלייך ותאכסני את המספר בזיכרון..."

"אוקי , תודה ,בי בי."

מיד הוצאתי את הנייד מכיסי והתחלתי מחייג את מספרה ,לא לפני שאכסנתי אותו בזיכרון , ושניות ארוכות לקח לי לחשוב איזה שם אני אתן לה , השם הראשון שעלה במוחי היה הגורל , שם כיסויי נחמד לגורל החדש שהפגיש בינינו. לחצתי על מקש החיוג , וסיימתי את החיוג לאחר כשני צלצולים. החזרתי את הנייד לכיסי ,והתחלתי לצעוד חזרה לביתי שחיוך רחב נסוך על פני.וליבי היה מלא על כל גדותיו בתשוקה וכמיהה לפגישה הבאה,שידעתי שלא תאחר להגיע,ודפיקות מוגברות בליבי כאילו ודימו את תקתוקי השעון בספירתו המהירה למפגש המיוחל.

לא צעדתי יותר מכמה צעדים ספורים ,ושמעתי את החיווי של צלצול הסמס של הנייד שלי. מבולבל הוצאתי מייד וקראתי את ההודעה החדשה שהגיע מהגורל " תודה כעת יש לי את המספר שלך... המשך יום טוב" קראתי שוב ושוב ,כלא מאמין על תחילת קשר מופלא וליבי המשיך והגביר דפיקותיו...פרפור עדין החל מעסה את בטני ,ועונג נסוך פליאה העביר רטט בכל אברי. "מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים" משפט משיר השירים החל מעורר אותי שוב ושוב כפזמון חוזר שלא נס ליחו, ורוח קרירה ונעימה של בוקר אביבי ליוותה אותי בפסיעותיי הקלות עד ביתי.

נכנסתי לביתי בתחושת התגנבות, אין לי מושג מדוע הרגשתי כך אך זו הייתה התחושה ולא יכולתי להתנגד אליה,כמובן שפת גופי הייתה כמסתיר סוד גדול ,והדבר האחרון שרציתי היה לפגוע באשתי האהובה ,למרות שלא עשיתי כל מעשה שעלול לפגוע בה...אך מעשים זה דבר אחד ומחשבות על תשוקה נסתרת זה דבר אחר.

" הי , לקח לך זמן לחזור " שמעתי את אשתי מכיוון חדר הילדים.

"כן , התעכבתי מעט ...פגשתי חבר ילדות ושוחחתי איתו מעט..."

עניתי בידיעה שתשובה זו היא תחילתו של השקר הראשון שלי.

"אני מסיימת לסדר את הבית ואני יוצאת לקניות, אני חייבת לסיים את הקניות של החג"

"אין בעיה אני כאן , את צריכה עזרה במשהו ,יש לי כמה דברים חשובים לסיים בלימוד שלי". עניתי כמנסה להתחבב עליה ,אך לא היה בסבלנותי כלל לעזור במשהו.

"לא אין צורך ,אני גם אחזיר את יהונתן מהגן בדרך חזרה"

טוב עניתי, ונגשתי ישר לחדר הלימוד שלי ,הדלקתי את המחשב וכל רצוני היה לכתוב לה מייל ראשון ,כהמשך לשיחה שלנו מהבוקר.

התיישבתי מול המחשב ומחשבות על נושא הכתיבה החלו להציף את מחשבותיי ,ובלבול עמוק החל משבש לי את הרגיעה שליוותה אותי עד שנכנסתי לביתי.

דפדפתי במחברת הכתיבה שלי ,וחיפשתי מאמר שכתבתי שמתאים לנושא ואותו אוכל לשלוח לה בתור התחלה .

הגעתי למאמר הבחירה החופשית ,נושא כאוב מאוד מבחינתי .

זמן רב לקח להגיע לתובנות החדשות אותן גיליתי, ועד שהגעתי אליהן המון דמעות שפכתי ומה רבו תהפוכות הנפש שעברתי עד שמצאתי מרגוע לקצה הבנתי.

נכנסתי מייד למייל שלי והתחלתי במשימה הראשונה שלי ,ובקשר הווירטואלי הראשון שלי עם ליאן. פתחתי את פיסת הנייר עם כתובת המייל שלה והתחלתי לרשום.

 

אל: lianfrenkel@walla.com

נושא: בחירה חופשית

 

הי ליאן הגעתי לביתי ומיד חשבתי לכתוב לך ,בהמשך שיחתנו הבוקר,אשמח אם תחווי דעתך,ואז אוכל מהרושם שלך כיצד אמשיך ואכתוב לך, אני כותב לך כאן מאמר מסכם שלי על נושא הבחירה החופשית.

חושב לו האדם מן השורה ,שהינו יצור בעל בחירה חופשית,מרגיש שהוא מנהל את חייו ומנתב לעצמו את מסלול ההליכה בהישרדות אל מול חיי החיים.אך אינו יודע הוא שהוא נמצא במצודה (רשת דייגים גדולה) אשר חייו מתנהלים ע"פ הכתר הסובב אותו,ורק תחושותיו לחופש בתוך המצודה מתעתעים בו ,כמולך בעולמו הצר.אך דעי וכאן אגלה לך סוד ,רז דרזין אשר שכל האדם אינו מסוגל להבין,הבחירה החופשית ניתנה אך ורק למי שעבר את המחסום הרוחני,הגיע מסקרנותו לדופן המצודה,והצליח להשתחל דרך פתח חמקמק ,אשר קיים שם מעולם ,ויצא מבעד למצודה המאיימת.  ומחוץ לזו המצודה,נתגלה עולם אשר היה נסתר מעין כל,וכעת זהו כל עולמו,ודרך חזרה אין,ושם נמצאת לה הבחירה החופשית האמיתית,אשר הוא בתור בעל הבחירה האמיתי להמשך חיותו,ויכול הוא לייעץ לשוכני המצודה אשר שכלם לא עומד להם, לנתב את בחירתם.  מחוץ למצודה משקיף האדם מסוף העולם ועד סופו,וחש ומבין את ייעודו,וחייו אינם מאיימים כבעבר,כי נמצא הוא מעל חוקי הטבע של המצודה, והרי חוקי המצודה חלים אך ורק במצודה.  לעיתים קרובות חושק אני לשוב אל המצודה,בחזקת אין שכל אין דאגות,אך מייד ייעודי קופץ לנגד עיניי ומושך את מחשבותיי אל עבר עולם הנסתר ,אשר גלויי הוא לפני יותר ויותר, וקול דממה דקה עוטף אותי באהבה אין סופית,והרגשת זיווג אין קץ מערפלת את חושיי.

תודה לך מראש על הקריאה

טמיר

 

לפני ששלחתי את המייל, חזרתי וקראתי אותו כמה פעמים ,לנסות ולראות אולי אמצא איזו טעות או משפט לא קשור...

"אני יוצאת לקניות , להתראות בינתיים" שמעתי פתאום שוב את אשתי ומייד הדלת נטרקה אחריה, נבהלתי לרגע ,הייתי שקוע בכתיבה ובמחשבות על ליאן, ופתאום קולה של אשתי כמו וסדק לי את רצף המחשבה.

לחצתי על "שלח" והדוא"ל נשלח מיד והותיר אותי מכוון לרגע בו אפגוש בתשובתה של ליאן. לאחר ששלחתי את המייל חשתי במעין עייפות ,אולי מהמלחמה הרגשית בה הייתי שרויי מלחמה בין גדרי הלכה לבין פעמי הלב הגואים כל רגע יותר ויותר,וכעת כמותש מהמערכה חשתי צורך לשקוע בשינה קלה ולו רק כדי לחדש את כוחותיי בהמשך הקרב שידעתי וחשתי שהוא לא עומד להיות קל בהמשכו.

נשכבתי על מיטתי בחדר העבודה שלי ואט אט עיני נעצמו תוך מחשבות ענוגות על המלאך אותו פגשתי הבוקר.ואשר ודאי ישנה את חיי לנצח ,

ליבי החל מאט דפיקותיו ,נשימותיי החלו כבדות יותר ויותר,וחשתי כיצד כל אברי מבקשים מעט מנוחה מעוצמות השינוי והתשוקה אותה עברו. ומבלי שאחפוץ בכך נזכרתי שוב בברכת האילנות אשר הפגישה בינינו ,ומילות הברכה שוב קפצו לנגד עיני,וכל מילה במקומה  ,וברא בו בריות טובות...ונאות,כדי ליהנות בהם בני אדם" .