פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הילד שבזווית העין

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%100
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  הילד שבזווית העין
מחבר:  שגיא כהן

תאור:
  על הכורסא בשעת בוקר חייכנית. החיים לא יכולים להיות יפים יותר, על אף שזוהי אשליה בלבד. או שמא? אני יודע, שאם אקרא ספר לא אחכים. סתם משיל מעלי מעשים אחרים. ללמוד צריך, כך דורשים המורים. החברה כולה לוחצת. יש לציית, יש להרפות ממעשים ריקים. אך הפוחז שבי דורש אחרת. אומר; 'עזוב, בסופו של יום מי הוא אשר ממך את הדין דורש? רק אתה, ואין אחר.' ואז מבליח דבר מה בזווית העין.
אני מסתובב, כמו נורה מבטי הישיר מגומייה נמתחת. אך אין שם איש, אף לא חתול, אף לא עציץ מכזיב. וכגומייה חוזרת לאיטה אחור, משיב מבטי אל הספר. בליל של מילים מתרוצצות אל מול העין. רושמת. כיסופים אל עולמות של אחרים. היכן שהוא הים חייב להיות ירוק יותר. היכן שהוא הדם אינו מצהיב. ריח מתקלף מבין פינות הדף. שמש נוספת מתרוצצת בין העננים. כוכב, ועוד כוכב. בשמיים מתנגנים ערפילים. ישנו עידן כזה, הנקרא חדש. מלאכים טוענים לדבר איתך. מלאכים טוענים שאתה בעצמך מלאך!
מילים מתרוצצות בתוך מילים. עולמות אל עולמות נופלים. ישנה במדע תורה מהפכנית הורסת, קוונטים היא קרויה, והיא מתארת איך התרחשות אל התרחשות קורסת. אדם כאן ועכשיו, אך יש לו גל, יש לו חוט שהוא גם שם ואז. ומה קורה? ומה יכול לקרות? שהאדם עובר בין עולמות?
באוניברסיטה מתרוצץ מרצה. הוא לא מרפה, הוא לא מרפה. ללמוד! ואין טעם להתווכח. רק מן התורה הזאת תצא מצליח. למה איינשטיין היה צריך לריב עם ניוטון? למה התפוח לא נופל רחוק מן העץ? למה קופרניקוס כופר, ואת סוקרטס ברעל למגר?
ואז מבליח דבר מה בזווית העין.
אני מסתובב, נורה כמו גומייה. אך אין שם דבר. אין שם כלום. סתם מרצפת בודדה.
לרגע מסיט מבטי חזרה, ואז נעצר כמשאית מתנגשת. לרגע הסתכלה בי חזרה המרצפת! לרגע נעצה בי עין, קרצה, העיפה לעברי עפעף. אני נשבע!
אך אין שם כלום. סתם הבזק, סתם בוהק מאובק. עגלה חסרת סוסים, אורבע פרח, חור באשנב, ארנב!
כיצד יכול ביקום חור שחור להתקיים? אם הוא שואף את כול החומר הנקלע אל תוך תוכו, להיכן, להיכן הוא פולט אותו? האם קיים יקום מאחורי החור? האם יקום בתוך יקום? רביעים, מספרים לנו. משום מה החליטו שתבל ברביעים מסודרת. מרביע ארבע אל רביע אחד. משתיים אל שלוש אפשר לנוע. ומה אם תושב של אחד אני, ודווקא אל שלוש שואף? למה נגזר עלי להתאכזב?
מרוב סיפורים כבר מתקשה להאמין. האם אני יכול להיות כפול? אילו בקוונטים הייתי מושל, את העצמי האחר אל האוניברסיטה הייתי שולח. שיקשיב, המסכן, ילמד משהו על-כול צרה שלא תבוא. גיבוי, למקרה שתוכניותיי האמיתיות יכשלו. אינני רוצה, אחרי הכול, למכור עצמי ושארית חיי אל משרד חשוך, כיסא, מחשב וערמות נייר. אבל, כפי שאין לדעת מה, אין לדעת איך. אין לדעת מה לדעת בלי לדעת אין. אז שהאחר ילמד, למה לא. הרי שנינו אחד, הלא? הלו?
אין עונה. ואם קול אשמע, הרי שמשוגע נהייתי. כולאים אותם בתוך בניין לבן שאין מוצא ממנו. לבן, חלק, חסר רבב. אפילו בבתי הכלא יש סורג, חריץ, שלב. ואז מבליח דבר מה בזוית העין.
אני נורה, ומסתובב כמו גומייה. היה שם משהו, היה! מרצפת, או אריח של רצפה. מה זה, מזה, מה זה היה? דורש את הסביבה, אך הכפל של עצמי נמוג. הגל שהוא אני מתכווץ וקורס אל תוך ישות אחת, על כורסה, על רצפה, מביטה אל מרצפת שאינה פוזלת חזרה. אני יודע שהיה שם משהו. אני בטוח! ראיתי, ראיתי שם את... את... את מה?
מפלבל עיני. מחזיר מבטי אל הספר הפתוח, שאינו אומר דבר. משקיט, אינו מספק תשובה. אמור משהו! אמור שראית! ראית, לא? הרי אוגר אתה עשרות, אם לא מאות, דמויות ומצבים. ולדמויות יש עין. והמצבים מתוארים. ויש מישהו שהגה, שראה, שהעיד כי כך התרחשו הדברים. ואם לא התרחשו, הרי בדה, הגיד, המציא, בנה עולם שאף בו יש כאלה שרואים, כאלה ששומעים, כאלה שחווים דמויות ואירועים, כאלה שחשים, כאלה שמנפיקים, כאלה ששודדים, כאלה ששורדים, כאלה שכופלים. ואולי נכפלה דמות מן הדף. אולי זלגה ואל המרצפת התחלקה. מתחבאת, מתחבאת אני אומר, מסתירה עצמה בפינה!
אך הספר ממשיך לשתוק. ממשיך לכפור בכול אותם דמיונות שווא, שהוא עצמו היה ממציא, אילו רק חשב.
צומת אינה מילה גסה. פעם תיארה מפלגה, אחר מצב. מילה פשוטה, שאין בה כלום, אלמלא מכיל בה אדם את שארית חייו. אדם, אני(?), העומד במרכזה, אינו יכול לראות אלא לכיוון אחד. סובב, סובב על עקבך, מתח עצמך כגומייה, והנה עוד כיוון, ועוד אחד נגלה. מי אמר שחייבים להיות רק ארבעה?! ומלמעלה, מה רואים? אכן, אכן, את כול הכיוונים.
קראתי על כאלה שקראו על אלו הטוענים שְמִן הגוף האנושי יצאו, ואל החלל הרחב גלשו, כדאונים. מדיטציה, תרחישי 'כמעט-מוות', סתם קשקשנים. הקבלה אומרת שאפשר. המיסטיקה גם היא בכך גורסת. בודהות על בודהות בעולמות שאין בהם אני. לכולם יש עין שלישית, והיא את עצמה בוחנת. אז אפשר, נניח, מן הגוף לצאת. האם ההוא ששם בפינת העין לא אחר מאשר אני? הבה נתרכז. הבה נשחרר. הבה נתמוסס ואת הגל נבכר. נשלח את הישות, את הנפש, את השכל, את התודעה כולה. הרחק אל השמיים, אך מתחת לאדמה עדיין. נביט, נצפה אל המרחבים. נסרוק את כול ארבעת המישורים. נביט לכאן נביט לשם. הנה הצומת על שלל הכיוונים. לאן מוביל אחד? אל אחוריו של השני. לאן זורם אחר, אל הרביע הנגדי? האם הצלחתי מן הגוף לצאת כבר, או שמא אני סתם, סתם, סתם... סתםםםםםםם...
ואז מבליח דבר מה בזווית העין.
כוס-אמק! בן-זונה מושתן! אני מקלל, וחור שחור נפתח. אך הוא לא שואב. או אולי שואב דבר מה, שלי אינו מובחן. אנרגיה? כעס מחשמל? פחד קמאי? לא, או כן, אבל הוא יורה דווקא החוצה. החור, החור יורה החוצה, משחרר. יורה קללות. יורה חיצים. יורה לכול ארבעת הכיוונים. ואם בכלל מימד של זמן, מימד של התנגדות, תנועה המבקשת את רצון עצמה למנוע - אם אין כזאת, הרי יגיעו החיצים עד הקצה, ואף מעברו. יחדרו מרביע אחד לשני, לשלישי, לרביעי, לח... לא. יחזרו בחזרה דרך האתמול. יפלחו ראשים, אלים, גורלות. ינציחו עצמם ברשתות. הם יעברו, החיצים, יחלפו בתוך החור השחור, הזה אשר יצר אותם, יסתננו דרכו חזרה. אליי, אליי, דרך החור שברצפה. והנה מבליח דבר מה בזווית העין. מסתובב – לא, לא, זו רק אשליה. הפעם לא הבליח. או שמא כן? הבליח! הבליח ועוד איך! הבליח כה מהר שאף מזווית העין חמק. הבליח, אני צועק, וצועק בחזרה: לא הבליח. הייתה זו רק מהתלה. מביט בה, במרצפת שברצפה. אחת מעשרות, מאות, מיליונים על פני שדות, מרעות, אגרות. יש כמוך באלפים, רוצה לצעוק. יש כמוך בטונות, בשקלים! מוכרים אותך ברחובות, בשווקים. אפס, כלום, סתם חרסינה עם עיטורים. אותי לא תשגעי. בי להתל אין את יכולה. ותרי, ותרי, חזרי הביתה בטיסה. סעי לך בחלל חסר יקום חסר תבנית חסר חלל. סעי וכנסי לחור השחור דרך הישבן!
ואין עונה. ואף הספר, אילו לדבר רצה, מרעים בשתיקתו. מָחְכים. לומד לקח מן המילים.
האור שבחוץ כבה. לא, הוא רק מהבהב, מנצנץ עם החמה. אף לא, רק ענן עבר, חלף, מילא שמיים בספקות, כיסה אותם שתיקה. שולח מבט מהיר, ללכוד את ההבלחה. ללכוד אותה לפני שבזווית העין מופיעה. מה היה? מה צריך להיות? ילד, ילד? ילד ולא אחר. הילד של עצמי? הילד שהוא אני? כן, הילד, הילד שהייתי פעם, ההוא, הצעיר, המרושע, הנבל, זה שאינו יודע ואינו רוצה לדעת או לשאול. הוא חזר. הוא חוזר. הוא חזר וחוזר ושב על עקבותיו. מבקש לנטוע בי טירוף. מבקש לנטוע בי דממה! קירות לבנים, מחכים, מתקוטטים בינם לבין עצמם באפלה. אור ניסך, והמרצפת מכזיבה. אין ילד, אין הבלחה, אין טעם בחיים ולא בציפייה. רגע, אולי אל המחר אשוב. אולי אני בכלל באוניברסיטה, בשיעור, נופל דומם, שותק, נרדם, אל מול מרצה שמתרוצץ ומספר על עולמות בתוך עלומות, גלים של אנשים בתבניות, ניוטון, וגם אחרים, החתול של שרדינגר, כן, הוא חי בתוך מסגדים, מתרוצץ, נמוג, נסתר. מבליח לרגע ואז נותר. רק הגל נותר, ואל היקום חוזר, זורם, דרך האני, דרך אפלה, דרך חור שאין בו שְחור שאין בו קירות שאין בו לבן שמצפה להסתכלות.
דומֵם, ומבקש להירגע. אין חור כלל ברצפה. מרצפת יש, וכשמבטי אל הספר, היא אל זווית העין מביטה. מצפה, ממתינה. רוצה ולא רוצה. מעלה באוב יצורים פרי דמיונה. ילד? איזה שטות! הילד שהייתי קבור בתוך הגוף שבראשו העין שבזוויתה הוא מבקש דרך חור שבמרצפת להיכנס. אין ילד. אין ילד ואין חור. אין בעולם הזה שום דבר שחור. הכול יפה, הכול לבן ומצוחצח. כול הקירות חלקים כמו טוסיק של פרחח. ואם פרחח, אז אותו נרגיע. נעסיק במילים בספר המבקש שתיקה. נדחוף ראשו אל תוך אוניברסיטה חולה. שילמד, שיחכים, שישתוק כבר. שיעשה מה שכול האחרים עושים. אל תמציא דבר – הכול כבר מומצא! אתה לא רואה, אפילו החור שברצפה!
ואז מבליח-לא-מבליח דבר-מה-אינו-קיים בזווית העין.
אני מסתובב, ואת ידי שולח כמו ירייה של גומייה. היא ננעלת על אוויר, על חור שלא קיים ברצפה. ולפתע קול העולם דומם, ואף השמש מסרבת את חומה לשלוח. והנה נעשה לבן, כמו הקירות עוטפים את כול אשר קיים. והחור קורץ, וממנו מבליח דבר מה.
ילד! יש שם ילד! יש שם ילד שבורח מדבר-מה!!!
אני קופץ, מזנק מן הכורסה. הספר ודאי נופל איתי, מבזבז בתפזורת את כול העולמות הפנימיים שבו, המכונסים בתוך מילים, נוסחאות של משפטים. מכה! ובין רגע משתנים כול החוקים. החור נפתח, מתרחב, מזמין אותי ללא כול רחמים. והילד שבזווית העין עודו שם, בורח, נס לפנים. האם אתפוס אותו? האם אוכיח לעצמי כי עצם קיומו מוכיח את עצם קיומי? אך השחור עז הוא, ומכסה על הלבן, ושואב אליו את כול תוכני עולם. יקום שלם מתכנס בתוך עצמו. זולג מטה אל השְחור, כמו מים בכיור. ואני איתו.
והילד? לפנים. בזווית העין רק שחור רואים. הוא שם, אני יודע, מזהה את צְלַליתו. כה יפה הוא בתוך עולם שלא שלו. אל הרקע מתמזג, נבלע בתוך העלטה, שהייתה, או לא הייתה, החור שברצפה. אבל רגע! אם הנני ניוטון, או איינשטיין, ואם הכול רק יחסי... ואם מלאך אני, יוצר, יוצא מתוך עצמי. ואם הבודהה הוא אני ואין אני. אז את החור אאיר, אעניק לו מרוחי. את ידיי אני פורש, כנשר השוחה בתוך שמיים, ואור חזק נוגה, מתפוצץ לי בעיניים. ומה רואים? ומה רואים? האם זהו עוד אחד מן הרביעים?
קירות, קירות, עירומים וחלקים. לבן, לבן, רובץ בין הפתחים. הלו, יש כאן מישהו? ילד, היכן אתה?! אה, הנה! לא, זו רק מהתלה. אבל הילד, כן! כן, ללא ספק. הילד הוא, הולך ומתמזג. משתנה ומתכלה, מאריך ימים ומתמלא. הופך אדם, הופך זקן, הופך ילד. חוזר ומתגלם בתור עבד. מומנטים, כול רגע חולפים. משתנים, מתהפכים, יורדים ועולים. זה הילד, כן, זה הוא, רק צבר כמה שנים. העמיס כמה פרטים. הפך בוגר. הפך חכם. למד לשלוט בזמן. כמוני, כמוהו. כמו כול האחרים. יושב לו על כורסא וקורא כמה ספרים. הנה הוא, כאן מולי, בתוך לבן שאת הקירות מקלף. יושב כמו מעולם לא מחור של רצפה זינק. הנה הוא, קורא על הכורסה. מידי פעם מעיף מבטו אל הרצפה. נורה. נורה. ממש נורא. אבל מה זה? אין הוא לבד! איזה מין רביע זה, שיש בו עוד אחד? אדם גדול, עוטה לבן, גלימה מסוג מבחיל. מתקרב, עושה דרכו אל הכורסה. טפיל! מה אתה רוצה? עזוב, עזוב כבר את הילד! הוא שלי, שלי בלבד, ואין כול דרך אחרת!
האדם ניגש אל האני שבכורסה, מתכופף, רוכן קדימה בכפיפה. עזוב, לוחש הוא אל הילד, אל הגבר שבכורסה. עזוב, הספר אין בו מאומה. מילים ורק מילים. אין בו כול עולמות נסתרים. אין חלל, אין גלים. אין רביעים, או מומנטים, או חתולים במסגדים. רק אתה קיים – אתה! ואין אחר. אין ילד, אין חור, אין טעם להתמכר. שחרר, הודה כבר באמת! כולנו הרי רואים אותה, מדוע אתה דורש אחרת?
הוא אומר, ואני שומע, מקשיב דרך אוזנו של ילד שהפך לגבר שעל כורסה יושב. והילד לא מגיב. הוא מביט רק אל הספר, ומידי פעם פוזל אל המרצפת. ותר! צועק האיש, וגלימתו הלבנה דופקת כפטיש. ותר על עולמות דמיוניים, על יצורים בדיוניים, על תאריכים של האתמול, על חלל שאין לו גבול. הנח לזאת. הנח לחור שברצפה. המציאות היא כאן, עכשיו, ולא מעבר לפינה. יש מושיע, יש תבל, יש שמש שמתחבאת מאחורי הצל. יש חיים, יש נהר, יש הרבה עבודה. יש ואין, ואם תרצה, אין זו אגדה. ראה, הכול עניין של אמונה. האם אי פעם גל ראית? האם אדם? האם זורם בעורקי קוסם-האבן דם? מה שיש, זה מה שישנו. מה שאין, אין טעם לנסות למצוא. ותר, ישות אחת אתה. לא תתפצל, לא תכפיל את עצמך. לא תתחלק כבְרַהְמָן לאלף חלקים. לא תשלח עצמך למימדים של אחרים. לא תמצא חלל בתוך חלל, לא תמצא צידו של חור שחור כלל. עזוב, הכר במציאות לשמה. צא מזה, וצא מכאן, חזור אל משפחתך.
ואני מופתע, כי הילד שבזווית העין לפניי הוא. והנה זה, גלימה לבנה לו, והוא טוען אל מול הילד כי אין ילד. ואולי היה עליו להתבונן בו דרך זווית העין? הרי עולמות שלמים נגלים בה יש מאין. אז מדוע לא ילד? מדוע לא שניים? מדוע לא למצוא עצמך כפליים? ודאי, הרי הילד כאן הוא, בתוך חור, בתוך רצפה, על כורסה. דמות שלה חיים בצומת של עולמות מתכנסים. מתפשט, מתפשט אל המרחב. וסדר יש, נכון? חוק רשום בכתב. אז למה לא הילד?
להתבגר, להתבגר אתם דורשים! רוצה לצעוק, אך עצמי מדמים. רק שלא ישמע האיש. רק שלא אף אותי בכותונת ילביש. מאחורי קירות לבנים יסגור. בור עמוק בתוך עצמי יחפור. מה עלי אז? מה על הילד? חיים בתוך ארגז. רוצה לצאת. צריך לצאת מהר. לפני שיבחינו בי. לפני שישימו לב. לצאת, חזרה דרך החור שברצפה. לצאת, להעניק לעצמי תקווה. עתיד מזהיר, עתיד נפלא. עתיד שאת ההווה עבר. עתיד שלא רוצה לזכור דבר. כונס צלקות. אוגר מועקות. פנה אל השמיים, הלאה, הלאה אל המים שמעל המים. אל עולמות נסתרים, אחרים, חופשיים. היכן שאדם את עצמו יכול לכפול. היכן שאת האושר לא צריך לסבול. מקום שבו איינשטיין וניוטון לא רבים. מקום שבו קופרניקוס וסוקרטס לא נרדפים. חלל שהוא מוחלט ויחסי. מתפשט אל תוך חור שחור שהוא אני. ממשיך, ממשיך, לא סובב אחור. נותן תקווה, נותן חיים. אפס מוחלט. הכפור שבכפור.
ואז מבליח דבר-מה בזוית העין.
לא מסתובב. לא נורה כמו גומייה. מאוס, רדוף, מקיא מתוכי את החור שברצפה. אין שם איש. אין שם דבר. אין שם שום דבר לזכור. לא עצמי, לא ילד, לא כוח אפל אחר, חופשי, שחור. זר, זרות, אדם שאת עצמו גדע. ריסק את אמונתו, את אישיותו בדה. לא אדם כפול, כי אם חצי ברייה. חצי מן החצי, אפס כפול שליש חלקי מנה זעומה. קומץ של פרטים שהיו פעם בריאה. אומרים שכוכבים נולדים מתוך רחם של אישה. פיצוץ מאגי, סופרנובה עצומה. חור שחור שהוא הממשות עצמה. עפר אל עפר. אדמה אל אדמה. ארבעת היסודות בתוך מהות אחת כבויה. אני, אני, אתה. אתה, אתה, אני. מהכול, מכלום, מתוך השמש והירח ואלפי קוונטים מאירים. אל תוך אתמול. אל תוך מחר. אך תוך שמשות ברקיעים מכווצים. על הספסל. בתוך ארון. מאחורי שיח בגינה. מתכלים ונוצרים ברוח סערה. בזמן שאין לו סוף. שלא הייתה לו מעולם התחלה. ברפרוף של עין. בילד בפינה.
 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Now that's sulebt! G Reegan 4/21/2016 1:38:46 PM
3. It's posts like this Spud 4/20/2016 3:18:23 PM
2. Heckuva good job. I Mitchell 4/19/2016 9:03:23 PM
1. סיפור יפיפה נחום 7/16/2009 6:15:11 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign