פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הבושמנים

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%60
אהבתי
%20
מעניין
%20
לא אהבתי
%0
שם:  הבושמנים
מחבר:  שגיא כהן

תאור:

 הכר את שכנך

מתוך: גזעים מגזעים שונים
המדריך המלא לשכנות טובה לבן גזע באשר הוא

ערך: בושמן
הבושמנים הינם יצורים ממוצעים למדיי. נמוכי קומה, גובהם אינו עולה לרוב על 10-12 סנטימטרים, שהוא גובהו הממוצע של עכבר. בשונה מן העכבר, מהלכים הם על שתיים, זקופי קומה וחסרי פרווה. הבושמנים הינם בעלי ארבע גפיים, שתי ידיים ושתי רגליים, שתי עניים קטנות וחדות, פה רגיל בעל שיניים רגילות ואף אחד פחוס במיוחד. הבעתם רצינית ומחושבת. יצורים ממוצעים לכול דבר. מלבד, אולי, לשאלת האוזניים. עד כה לא נרשמו עדויות כי לבושמנים קיימות אוזניים, אם כי בהחלט ייתכן והן מסתתרות מתחת לשיערם הרב.
מה שמביא את עורך המדריך למאפיין הבולט ביותר שבהם – השיער.
בניגוד לקרחות המאפיינות את שאר חלקי גופם, שיער ראשם הוא פקעת סבוכה של שערות מדובללות חסרות סדר או צורה. כמו כובע צמר ישן אשר אבד עליו הקלח או ספוג רחצה בלוי, כך עומד לו בגאווה שנויה במחלוקת שיער ראשם, מתנוסס לגובה רב מעל פדחתם. אולם בניגוד גמור למראה השיער המטעה, אין הבושמנים יצורים פרועים ומבולגנים מטבעם. דוגמא נאותה לכך הן ציפורני ידם, הקצוצות בצורה נאותה ומטופחת. בכלל, הבושמנים הינם גזע נקי למשעי, חרוץ ומנומס העושה את מלאכתו נאמנה.
אנשי-השיח, כפי שנוהגים הם להעיד על עצמם בכינוי החיבה.
השיח הינו מעונם. וכיאה לבעל בית מסור, מטפחים הם את השיחים והגינות המהווים את משכנם. אין סימוכין להשערה (המבוססת דיה כשלעצמה), כי הסכם שאינו בכתב נאמד זה מכבר בין בני-האדם והבושמנים, בו הוסכם כי בושמן המתגורר בשיח השוכן בגן יטפח בתמורה את הגינה כולה. כמובן שבני-האדם שכחו זה מכבר את ההסכם, או את הבושמנים בכלל. אך מה טוב הוא שבראשם של הבושמנים חי ונושם לו זיכרון מהלך ומדבר שלא ישכח זאת לעולם.
(על מנת להבין טוב יותר את טבעם ההפכפך של בני האדם, המכנים עצמם אדוני ארץ, ראה ערך אדם).
השיח אינו רק מעונם של הבושמנים, הוא מהווה מצע גידול הרבה יותר נרחב. למעשה, מקיים הוא את כול תנאי מחייתו של הבושמן המצוי. בניגוד ליצורים אחרים, אין הבושמן אוגר מזון או קונה את חפציו בחנות (עדויות נרשמו כי ישנם גזעים מוזרים העושים בדיוק כך!). השיח מספק עבורו את כל צרכיו; חום, מחסה ואהבה. ממנו הוא מלקט את מזונו ועליו הוא אוגר את מי השתייה להם הוא זקוק. באמצעותו נקבעות עונות השנה והקשר בין שמיים וארץ.
השיח עליו מתגורר בושמן, והגינה שמקיפה אותו, מספקים ליצורים הקטנים אף את מקור ריחם. לרוב זהה ריחו של הבושמן הממוצע לריח הכללי של מקום מגוריו. אם צומחים בגינה ליליות או אולי נרקיסים, למשל, הרי שריחו של הבושמן המטפח את הגינה יהיה האחד מן השניים, או שילוב נעים של שניהם יחדיו.
הבושמנים אוהבים מאד את גינתם ואת שיח ביתם. מסירותם נעלה וגובלת בקיצוניות. לעולם, למשל, לא בוחרים הם לטייל רחוק יותר מאשר גבולות הגינה. אין הם מרגישים צורך לחקור את שאר נפתוליי הארץ או לבקר בגינותיהם של אחיהם הבושמנים.
הבושמנים מנהלים חיי חברה עשירים אם כי מרוחקים. אין הם חושפים עצמם בציבור ואין הם מתהוללים ומרבים במסיבה. מתוקף שמם וטבעם, אוהבים הם לנהל שיחות בינם לבין עצמם, ולעיתים אף עם אנשי-שיח אחרים. הם ידידותיים להפליא, ולא יתרחש מצב בו יפגשו בבושמן אחר, או אפילו בבן-גזע שונה לגמרי, בלא שינסו לנהל עימו שיחה. אופיים הידידותי והעובדה שאין הם רכושנים מאפשרת ליצורים אחרים, חרקים בעיקר, להתחלק עימם במשכנם, כך שעל אותו השיח ניתן למצוא לרוב גם מעופפים וזוחלים כאלה ואחרים. אם כי ברור לכול השותפים מיהו בעל הבית.
ועם זאת, דואגים הבושמנים להיוותר עלומים. למעשה, רוב הגזעים החיים האחרים אינם מודעים כלל לקיומם. במהלך היסטוריית הבושמנים נרשמו אף מקרים בהם גזע כזה או אחר יצא מגדרו על מנת להוכיח את חוסר קיומם (שוב, ראה ערך אדם). ואף על פי שכאמור ישנו הסכם שאינו בכתב בין הגזעים, מעטים הם בני-האדם, אם בכלל, המתייחסים אל הבושמנים שלא כאל אגדה בלבד. אין הם נתקלים ביצורים הקטנים ביום-יום, אם, ובמקרים הנדירים שמפגש מעין זה מתרחש, טורחים הם לבטל את קיומם בשכנוע עצמי כי מדובר בחיזיון תעתועים או בסך הכול בזן מוזר ומסוכן של בעל-חיים בלתי מוגדרים.
אין פסול בעובדה זו. אחרי-הכול, ידוע כי כול יצור הנוטה לדבר עם עצמו יש בו מין השיגעון, ובשיגעון טמונה סכנה, כידוע לכול.
הסיבה שבגינה נוטים הבושמנים לדבר עם עצמם, מעבר לעובדה שהינם בני-שיח מן השורה הראשונה, היא אחת הסודות הכמוסים השמורים ביותר בממלכת הטבע, סוד אותו זכה עורך המילון לחשוף הודות לחוקר מטורף עז נפש, אשר ייחשף במהדורה הנוכחית בפעם הראשונה (הקורא מתבקש לעבור למצב לחישה):
מה שאיש אינו יודע כלל הוא, שעל ראשם של הבושמנים, עמוק בתוך שערם הפרוע, שוכנים יצורים אחרים, קטנים אף יותר. יצורים אלה הם - הבבושמנים.

ערך: בבושמנים
הבבושמנים הם יצורים זעירים אשר למעשה הינם העתקים מדויקים להפליא של הבושמנים – מלבד לעובדה שהם מאית מגודלם!
יצורים זעירים אלה יושבים על ראשם של הבושמנים, שם הפכו זה מכבר את המקום למעוז משכנם. ושם, על הראש השעיר הפרוע, מתהלכים הם אנה ואנה בתוך פקעת השיער המדובלל, עושים את מלאכתם. ומה יכולה להיות מלאכתו של יצור כה זעיר?
כאן גאה העורך לחשוף סוד מספר 2, כמוס לא פחות - ויש הטוענים אף יותר (הקרוא מתבקש לעבור פעם נוספת למצב לחישה):
הבבשומן אומר לבושמן מה לעשות!!!
אכן כן, מוזר ככל שישמע הדבר, נותן הבבושמן לבושמן עליו הוא יושב הוראות באשר מה עליו לעשות וכיצד עליו לחיות את חייו. הבושמן המצוי אינו מאמין כי הוא מסוגל לחשיבה עצמית. על כן - או אולי, בגלל – הוא פונה בייעוץ אל היצור הזעיר המתהלך על ראשו בכול עניין ועניין.
נהוג לחשוב שהבבושמנים מספקים עצות בלבד. אולם במרוצת השנים (והשנים חלפו ביעף) נהפכה העצה לסוג של פקודה, ומפקודה לצו, ומצו –
לאמונה!
מלאכת הבבושמנים משחקת תפקיד מכריע בחייו ופועלו של הבושמן הממוצע המצוי לו תחת רגלם. כמעט בכל עניין ונושא מתייעץ הבושמן עם הבבושמן אשר יושב לו על פדחתו, אם זה מהשעה העדיפה לצאת אל חבר ועד לכמות המים שייטב לו לשתות. אין שאלה שתשובתה אינה מתווכת באמצעות היצורים הזעירים ואין תחושה שלא עוברת דרכם סינון.
הסימביוזה הזאת, שבין בבושמן לבושמן, אינה כביש חד-סטרי כלל וכלל. אחת השאלות הנחקרות ביותר היא מה מספק הבושמן לבבושמן בתמורה. קשה להכריע בסוגיה. אחדים טוענים כי הבבושקמן אינם מבקשים דבר, וכי השרות שהם מספקים הוא כול צרכם. אחרים סוברים כי הבבושמן זקוק למקום מחייה, אותו מספק הבושמן באמצעות פקעת השיער הייחודית לגזע אנשי-השיח. אולם עורך המילון טוען (בהשראת מחקריו של אותו חוקר מטורף עז נפש) כי הדבר מורכב למעלה מכך. אולי הסיפור הבא יעזור לספק תשובה ברורה יותר.


וכך, מתהלכים להם בשדותינו, בגינותינו ובשיחינו יצורים קטנים הנקראים בושמנים, מטפחים ועובדים אותם במסירות רבה. וכך, מתהלכים להם בשערם יצורים זעירים עוד יותר, הנקראים בבושמנים, מטפחים אף הם לעצמן דבר מה.
מעטים יודעים על כך, ואף מעטים פחות חושבים שהדברים כלל נכונים.
אולם, בניגוד מוחלט לכול האמונות והשקרים, הדבר נכון כשם שסיפור זה אמיתי.
וכך מתחיל סיפורו של בוש, בושמן ממוצע לכול דבר, שהתעורר יום אחד וגילה להפתעתו כי הוא...






חסר דעת

"רעמים וברקים, אני לא מסוגל לחשוב!" קרא בוש והחל מורט את שערותיו. הוא נבר בהן שעה ארוכה אך לא מצא דבר.
"מה זה? כיצד דבר כזה יכול בכלל לקרות?"
מיד החלו דאגות מציפות את ליבו, חששות לגבי המשך עתידו כבושמן חי ונושם. ככלות הכול, מעולם לא חשב שלא יהיה מסוגל יותר מעתה ועד עולם... לחשוב!
ידיו הקטנות מיהרו להסיט ענפים ועלים עד שמצאו את הספר החביב עליו ביותר, גזעים מגזעים שונים, המדריך המלא לשכנות טובה לבן גזע באשר הוא.
הוא דפדף במדריך שעה קלה עד שאיתר את הערך בושמנים, משם עבר אל מילון המונחים ובו תר עד שמצא את ההגדרה ל- חשיבה:
חשיבה; פעולת ההקשבה לייעוץ הניתן באמצעות הבבושמן.
ההגדרה סומנה בכוכבית מוזרה, שלא אמרה דבר. אבל בטרם סגר את הדף בתסכול מצא כוכבית נוספת, ממש בשוליים, ובא נאמר:
מעט ידוע על מחשבותיו החיות של הבושמנים, המסוגלות לחשיבה עצמית משלן והמכנות עצמן בבושמנים. מעטים כלל יודעים כי הבושמנים מתייעצים עם הבבושמנים, ומעטים אף פחות יודעים כי הם מקשיבים להם - ורק להם - באופן מוחלט!
(ועוד מעטים מכך חושבים שזה בכלל נכון).
בוש ניער את ראשו וקרא בקול גדול: "התעורר! התעורר! היכן אתה? הלו? אתה שם?"
שום תשובה לא התקבלה. היה זה כמו בלעה אותו האדמה. מעולם לא שמע על מקרה מעין זה בעבר. לא היה ולא נברא הבבושמן שפשוט יקום ויעזוב את פדחתו של הבושמן עליו ישב.
לחץ ובהלה תקפו אותו מכל כיוון ומכל בחינה. הוא טרק את המדריך וזרק אותו על ענף.
"מה עליי לעשות? מה עליי לעשות?" קרא בצער, אך מאחר ולא היה מי מעליו שישיב לו על השאלה השתתק מיד. אם ישמעו אותו שכניו ודאי יחשבו כי דבר מה אינו כשורה.
רק זה חסר לו, רכילותם של חבריו לגינה. אם ישאלו אותו מה קרה, כיצד יוכל להשיב להם? מה יאמר? האם יוכל פשוט לספר כי הבבושמן שלו קם והלך – הרי זה בגדר שערורייה!
מחוסר ברירה, החליט בוש לעשות את הדבר הטוב ביותר בו מצטיינים אנשי-השיח; ללכת ולשוחח על כך עם מישהו אחר. למען שמירת הסודיות, בחר בחברו הטוב טוֹן, כיוון שהצטיינותו של אחד הינה חולשתו של אחר.
טון, חברו הקרוב ביותר של בוש, התגורר על ענף בשיח שאינו מרוחק מקצה הגינה. לבושמן המצוי חברים לרוב. למעשה, ישנה אמרה מפורסמת, אותה נוהג הבובושמן לצטט מידי פעם; "כל הבושמנים חברים זה לזה, עד למחשבות."
אף על פי שנוטים הבושמנים לחיות בקהילות, מטפחים הם נוהג חיים מבודד. אין הם נוהגים להיפגש בצוותא, פרט לאותם כינוסים ידועים המפגישים בושמנים ידועי-שם ומבריקים מכול קצוות הארץ פעמיים בשנה.
בוש מיהר אל שיחו של טון, חולף בדרכו בחופזה על פני חבריו לעבודה אשר עמלו וטרחו בגינה. השחר אך הפציע וכבר היו מצויים מרביתם בצמרת עיסוקם. מטפחים את הגינות, עוקרים עשבים שוטים, מנקים עלים מיובשים ומסדרים את פרחי הנוי. מלאכה רבה הייתה בגינה ושעת הבוקר הייתה הזמן הטוב ביותר לעשותה. אף לא אחד נתן עליו את דעתו, בשקידתם הרבה. הוא הודה על כך בסתר ליבו.
רגליו הקצרות נשאו אותו במהירות אל השיח שעמד בקצה הגינה. הוא טיפס בזריזות על הענפים הדקים, אינו מכריז על בואו.
טון ישב על עלה מעוקל וגדול, מוצץ גבעול דק בין שיניו. "היי, טוב לראותך!" קרא כשראה את בוש ומיהר לחבקו בדרך המקובלת.
מבלי לומר דבר, מיהר בוש וגרר את חברו אל הענף הגבוה ביותר בשיח. שם, אחז בידיו והניחם על ראשו.
"חפש אותו," דרש.
"חפש את מי?" תהה טון.
"את הבבושמן שלי!"
"לשם מה?"
"פשוט עשה זאת ואז תדע."
טון חיטט קצרות בין השערות הפרועות ולאחר שעה קלה של חיפוש הכריז בפשטות: "הוא לא נמצא."
בוש לא אמר דבר. הוא פשוט הביט בחברו עד אשר נפלה בלה ההבנה.
"רגע אחד..." מלמל לפתע טון וטופף באצבעו בתנועת מחשבה על צדודית פניו. "שומו שמיים, איזו צרה! מתי זה קרה?!"
"הבוקר," ענה בוש קצרות, נכלם לשמע דבריו.
"רגע, רגע אחד... כיצד זה קרה?"
"ששש...." השקיטו בוש. "אינני יודע," אמר, "זה פשוט קרה."
"צרה צרורה..." מלמל טון והחל להתהלך על הענף.
צעידתו המודאגת של חברו היה בה רק להבהילו עוד יותר. "מה עלי לעשות, טון?" קרא בבהלה, "אמור לי, מה עלי לעשות?"
טון עצר לרגע קט וחשב. נדמה שהצעידה המיותרת אנה ואנה רק הפריע לו לשמוע את הייעוץ הפרטי שקיבל מהבבושמן החבוי לו בין שערותיו.
"עליך ללכת אל הכפר," אמר לבסוף בפנים חתומות שהוכיחו כי דעתו נחושה.
"אל הכפר?" קרא בוש בחשש, "מה עלי לעשות בכפר?!"
"עליך להיוועץ בדעתו של בושמן זקן ועתיק, בושמן אשר איבד זה מכבר את דעתו."
דממה השתררה בין הענפים שעה שבוש הביט בחברו בפליאה. "אתה מבקש שאיוועץ בדעתו של בושמן שאיבד עליו את דעתו???" חזר לשם ההבנה.
"אינני מבקש, זאת הוראה."
פניו של בוש החמיצו כשניסה לחשוב על העניין. משום מה נדמה היה לו כי אין שום היגיון בדבר. שעה קלה עמד כך בוהה בלא כלום, עד שנזכר כי אין באמתחתו את יכולת המחשבה, מאחר והבבושמן שעל ראשו פשוט קם ונעלם. והרי היה זה בדיוק מקור הבעיה.
"ללכת אל הכפר... זה נשמע כמו ללכת אל קצה העולם!" אמר בדאגה. "מעולם לא הייתי מרוחק כל כך מן הבית. כיצד אני בכלל אמור להגיע לשם?"
"לא יודע," ענה טון ומשך בכתפיו.
בוש ניער את ראשו מצד אל צד. אולי קיווה כי הבבושמן הזעיר יתגלה וייפול אל הענף שלמרגלותיו. אף לא בחלומותיו הפרועים ביותר, פרועים אף יותר משערות ראשו בן התרחשו, לא האמין כי דבר מעין זה יכול לקרות.
"אתה בטוח שזה המעשה הנבון לעשות?" ניסה מתוך חוסר ברירה.
"היי!" קרא טון והרים אצבע מזהירה, "אני לא מתווכח עם המחשבות."
בוש הנהן בכובד ראש. הוא הודה לחברו על העזרה ולפני שהלך השביע אותו בל יספר זאת לנפש חיה.
הוא עזב את השיח רדוף דאגה. דבר ראשון שעשה כשירד אל הקרקע היה לעצור ולהביט סביב. היה עליו לעזוב את העיר בדרך זו או אחרת, אך לא עברה בו כל מחשבה שתבשר לו כיצד. לראשונה בחייו, היה צריך לנהל את ענייניו נטול חשיבה. תחושה מרה חלפה בו, מרעידה את דבלולי שערותיו.
הוא החל פוסע באיטיות בין השיחים הקיצוניים שסימנו את קצה הגינה, מקיף באיטיות חולנית את המדשאה. רגליו הקטנות השתרכו בקרקע, פוגשות בגושי חול קטנים ונוגעות בשורשים. כוחו של הרגל גרם לו לבדוק ציץ זה ואחר, מודד את כמויות הטל, כשלפתע הפכה התחושה המרה למועקה של ממש, רומזת לו כי אין להתמהמה יתר על המידה. אחד מחבריו לעבודה עוד עלול לראותו ולחקור את פשר נדודיו שופעות הבטלה. על כן הגביר את קצב צעדיו.
לצערו, הגינה לא הייתה גדולה וחיש מהר מצא עצמו מביט אל תחילתה של מדרכה. הוא שנא מדרכות. מעולם לא אהב את מעטה הבטון הקשיח שכיסה על פני האדמה. למה להסתיר דבר כל כך יפהפה? תמיד תהה. הוא הביט לאחור, נפרד ללא מילים, וללא מחשבה, מן הגינה שהייתה עד כה ביתו.
בצעד כושל החל פוסע קדימה. מבט מהיר לצדדים חשף כי אין בני אדם מהלכים במקום לפי שעה – אותם יצורים מוזרים ומגודלים בחרו להכניס עצמם לתוך הכלי המפחיד והמרעיש ההוא (כלי-אובדן, על פי המדריך המלא לבן-גזע באשר הוא), כלי שגרר אותם ממקום למקום ונסע לא על המדרכה כי אם...
בוש הצטמרר. המראה המרוחק של הכביש העביר בו חלחלה. הוא ברך את היותו לבדו מאחר וכל המדרכה עמדה לרשותו. בכל אופן השתדל למהר ולא נח אף לרגע עד שניצב בסופה של המדרכה. כעת היה עליו לעשות את אחד הדברים מהם חשש ביותר, דבר ממנו סבל כסיוטים בלילות ואותו מעולם, מעולם לא חשב לעשות – לחצות את הכביש!
אוח, הכביש! אם יש דבר בעולם ששנא יותר מן המדרכה היה זה הכביש. שכבת בטון קשיחה, שחורה, שחונה, מגעילה אף יותר מזו של המדרכה. 'איזו המצאה מרושעת,' נהג לומר, 'פשוט חסרת מחשבה.'
הוא הביט לצדדים. כלי-האובדן חלפו על פניו כתבניות אימים מחוסרות היגיון, מעיפות את מבטו אל הצד השני בבהלה. היה עליו למצוא דרך לחצות את המקום המקולל בבטחה, אולם לא הייתה בראשו נפש חיה להתייעץ עימה בעניין. כמה התגעגע אל הבבושמן שלו. כמה חסר לו...
הוא גמר אומר בליבו פשוט לתת לעולם לקבוע את כף גורלו. הוא עצם את עיניו בחוסר ברירה והחל מהלך כסהרורי. כל פסיעה אשר עשה על הבטון החם דרשה ממנו אומץ ותעוזה. אך בכול פעם שחלפו לצידו כלי האובדן צנח ליבו חזרה. וכעת, עיוור כעטלף ופוסע הישיר אל לוע הסכנה, נחרד מחדש עם כול משב רוח שחלף על פניו. לבסוף פקח את עיניו ומצא עצמו מרוחק די והותר מן המדרכה האחת... אך עדיין רחוק מן השנייה.
מצוי באמצעו של הכביש המפלצתי, חש כיצד חותכים כליי-האובדן המרעישים את הרוח הישיר על פניו, חסרי רחמים כלפי יצור כה קטן ומפוחד. הוא לא ידע מה עליו עוד לעשות ולכן פשוט נותר עומד, ממתין, למרות שלא לידע למה. לבסוף, ממש כשכבר עמד להתייאש, הבחין כי שקט מסוים שורר סביב. הוא הביט לצדדים וגילה להפתעתו כי אף כלי מתכת לא מתקרב. חיש מהר, עשה דרכו בריצה אל קצהו השני של הכביש.
רגליו דילגו על המדרגה שסימנה את המדרכה והוא נפל על הבטון מתנשף בכבדות, לא מן הריצה, כי אם מן הפחד שלחץ בחוזקה על ליבו. כעת נחרד להבחין היכן הוא, למעשה, נמצא. היה זה האופק, המקום המרוחק ביותר אותו ראה אי פעם בחייו.
ההבחנה אחזה בו כפי שנאחז העכביש בחוטיו. כה המום היה מעצם המאורע, עד כי עמד שם רגעים ארוכים, מביט אל רגליו הקטנות ואל המקום שתפסו על פני האדמה. אולם לפתע נכח כי אין זו כלל אדמה עליה עמד, כי אם מדרכה. מיד חזר הפחד להלום בחזהו הקטן ורעש מאיים הגיח אל אוזניו. כלי האובדן חזרו לתפוס את מקומם על הכביש.
אך לא היו אלה הם שהטרידו אותו. צעדים החלו דופקים על הבטון אשר עליו נעמד. רגליים עשו את דרכם בכיוונו, מאיימות בכול רגע לדרוס את קיומו.
מבלי לחשוב ומבלי לחשוב כי הוא מסוגל לחשוב, החל בוש לנוס כמטורף. המדרכה עליה רץ התמלאה בין רגע רגליים ושרצה מקצה עד קצה באותם יצורים מגודלים הקרואים בני-אדם. וכמו תמיד, התהלכו אלה ללא כל מחשבה, לא נותנים דעתם על הנקלים בדרכם. לפתע נהפכה המדרכה לסכנה ברורה ומאיימת, לא פחות מאיימת מן הכביש הארור שזרם לצידה.
רגליו הקטנות נשאו אותו לכל עבר, אולם לכל מקום אליו נס מצא כי עליו להתחמק מרגליו הגדולות של אדם. נעליים כבדות נחתו בסמוך לראשו, מרעידות את המדרכה עליה ניסה נואשות למצוא את מקומו. איש מן העוברים ושבים לא חס עליו. איש מן העוברים ושבים לא נתן עליו כלל את דעתו.
הוא נאלץ לעשות את הדבר היחיד אשר עליו לא הצליח לחשוב – להתחבא! אולם היכן יוכל למצוא מחבוא? המקום שרץ רגליים ונעליים ותיקים ושקיות, עד כי לא יכול היה לחשוב - גם אילו חשב שהוא מסוגל לכך - על מקום מחבוא נאות.
ולפתע, קפאו רגליו במקומם. הוא עמד שם, מנסה להבין כי אין ביכולתו להבין מאומה, וכי אין נפש מלבדו לכוון את צעדיו, להנחות את ליבו. ראשו ריק ונטול מחשבות, נותר שם דומַם, מאובן, ניצב של חול במדבר שורץ סכנות.
כמובן שקיפאונו זה העמיד אותו הישיר מתחת לרגלי הסכנה. נעל גדולה פגעה בו מבלי שהספיק לתת את דעתו בעניין והעיפה אותו בחוזקה קדימה. למזלו, נחת הישיר על נעל אחרת. מיד ננעלו ידיו הקטנות על מרקם העור הסינתטי והוא מצא עצמו רכוב על רגלו של בן-אדם בגודל מלא. כעת היה ברשותו את כל הזמן שבעולם להירגע ולתת לפעימות ליבו לשכוך מעט בחזהו. לבסוף, לאחר שנרגע, הרשה לעצמו אף להביט מעלה. האיש הגדול, מרוכז כול כולו במכשיר מלבני אותו הצמיד לאוזנו, צעד במהירות מסחררת על מדרכת הבטון. כה מהר צעד בן-האנוש עד כי נאלץ בוש לכופף את גופו כלפי הנעל עליה ישב, רוכן מטה מחשש פן יתעופף לו ברוח הסערה שנוצרה.
למרות שהיה גובהו ממוצע למדי, היה משקלו קל כנוצה. בכלל, ידועים הבושמנים כיצורים קלילים, הן בהתנהגות והן בכובד-גוף, אולי הודות לעובדה ששערם הפרוע תפס כמעט שליש מגודלם. ואולי הייתה לכך סיבה נוספת, מי ידע. בטח שלא בוש. כך או כך, התנהל לו הלה על רגל גדולה במיוחד, אשר בעליה כלל לו חש ביצור הרכוב עליו.
בוש נרגע. עד מהרה נשכחו מעליו מעט מדאגותיו והפחד התחלף בהנאה. הרוח חלפה על פניו כפי שעושה היא וודאי על פניהם של הציפורים במרום. הדרך חלפה תחתיו במהירות והוא חש כי אם ימשיך בקצב הנוכחי וודאי יגיע אל קצה העיר במהרה. התחושה הסבה לו קורטוב של נחת. אחרי הכול, לא היה לו שום חשק לנהל את חייו לאורך זמן נטול מחשבה. עצם הרעיון לבדו היה בו להעביר עליו את הדעת.
רגוע ונינוח וחסר כל מחשבה, תקע בוש את רגליו הקטנות תחת החוטים המוזרים שקשרו את רצועות העור הסינתטי. כאשר חש כי אחיזתו נאותה דיה, פרש ידיו לצדדים ונשען לאחור, ומכיוון שמחשבותיו היו ריקות לחלוטין, החליט לפחות ליהנות מן הרכיבה.


אגדת הבושמן

חצי שעה מאחור יותר עלתה בו תחושה חדשה. לחרדתו, הבחין באפשרות כי בהחלט ייתכן ואין הוא נלקח לכיוון הנכון! הוא ניסה לחשוב לאיזה כיוון היה עליו להגיע, כשנזכר פעם נוספת כי אין ביכולתו שום אפשרות לחשיבה. מיד הצטער על כי התעוררה בו חוסר המחשבה וחדל מלנסות ולחשוב עוד על העניין. היה עליו למצוא את הבבושמן שלו. היה עליו פשוט להשיב לעצמו את דעתו בחזרה!
מספר שניות של אומץ חלפו לפני שאזר ממנו מספיק על מנת להשליך עצמו מעל הנעל הגדולה. הוא נחת ברכות על עשב ירקרק ואדמה לחה. כשהתרומם, שמח לגלות כי הוא ניצב על מדשאה לא גדולה במיוחד. לא היה בו ספק כי חייב המקום להיות גן-ציבורי מסוג כלשהו, ומיד משהבחין כי הצדק עימו השליך עצמו חזרה אל הקרקע. מילותיו של המדריך המלא לבן-גזע באשר הוא הדהדו בזיכרונו: בכול גן ובכול גינה מצויים הבושמנים, חבריו לעבודה.
מבטו תר סביב בחשש לא מבוסס, מחפש אחר שיחים שונים אשר וודאי שכנו בגן, אולם למרבה ההפתעה גילה כי אין במקום שיחים כלל. הייתה זו הבחנה מחרידה ומשמחת כאחד, כיוון שמצד אחד לא רצה לפגוש באחיו לגזע, ומנגד היה זה משמח לגלות כי אין הוא לבד. כשהיה בטוח כי לא ניצבת לפניו סכנה של ממש דחף עצמו פעם נוספת מעל הקרקע והחל צועד סביב.
בתחילה תר מבטו אחר היציאה מן הגן, משוכנע כי לשם מועדות פניו. אחר חיפש להיכן מוביל השביל הבודד שחצה את הגינות, משוכנע כי לשם מועדות פניו. לבסוף פשוט סיכם עם עצמו כי אין הוא משוכנע בדבר. לפיכך, החליט לעצום את עיניו ולהסתובב כמו סביבון, מתוך ברירה חסרת היגיון כי הגורל יעניק לו, כפי שעשה על המדרכה, את הפיתרון. בסופו של דבר גם סיבוביו מאסו עליו (ועל קיבתו במיוחד) והוא נעצר באקראי. עיניו נפקחו בחוסר חשק ולמורת רוחו גילה כי הוא עומד בכיוון שממנו בא. הוא העווה את פניו לנוכח בדיחות הדעת המרושעת שמשלה בגורל והחל צועד בכיוון בלתי מוגדר כשבליבו ספק גדול אם אכן מהלך הוא בדרך הנכונה.
לאחר זמן בלתי ידוע של הליכה (בתחילה שאל עצמו אם עליו לנסות ולנחש את הזמן שחלף, אך מאחר ולא מצא בכך עניין פשוט זנח את הדבר) נעצר כשפניו אל דלת גדולה. הוא חג מעט לצדדים, מחפש אחר רמז כלשהו למקום בו נמצא. לבסוף הבחין כי הוא עומד בפתחה של חנות, אחת מאותם המצאות אנושיות מדהימות, שריכזה בתוכה חפצים על חפצים שלא היה בהם עניין או נחיצות. מספר רגעים נטולי מחשבה חלפו לפני שהחליט להיכנס פנימה. הוא לא ידע במדויק מדוע בחר לעשות כפי שעשה, אך בשלב זה כבר הספיק להסכים עם עצמו כי אין הוא יודע דבר.
החנות הייתה חשוכה למדיי ועיניו נדרשו להסתגל לתאורה הלקויה. הוא לקח את הזמן והזדחל לאיטו מתחת למעקה עץ ארוך שנמשך מן הדלפק הגבוה. בעוברו על פני המדפים בחן בקפידה את תכולותיהם. בתחילה לא הבין במה מדובר, אולם תוך זמן מה החל לגלות עניין בתמונות שעיטרו את עטיפות החוברות ששכנו על המדפים. למעשה, לא היו אלה תמונות כי אם ציורים. מינים שונים של בני-אדם, שלא נראו בדיוק כמו האנשים הרגילים שמילאו את המדרכות, התנוססו על הכריכות. כולם, ללא יוצא מן הכלל, לבשו בגדים יוצאי דופן שבלטו מיד לעיין. מעולם לא ראה בחייו אדם לבוש כך ברחוב או בגינה אותה עבד. גלימות ומסכות ואביזרים שונים ומשונים השתלשלו והתנדנדו מבגדיהם או מידיהם. ככול שהמשיך לבחון את הציורים לא יכול היה להימנע מן הזיכרון שהחל דופק בריקנות ראשו, כי זה מכבר פגש בחוברות המצוירות הללו.
לא היה לחוברות שם בשפתו, אך פעם אמר לו הבבושמן שלראשו כי הם מכונות בפי בני-האדם בשם 'עלילונים'. אחדות מהן התנופפו מידי פעם בפעם ברחבי הגינה. דפים קרועים או מעוכים ועליהם ציורים מוזרים ומיוחדים שתמיד הצליחו ללכוד את תשומת ליבו. ובכל זאת היה חייב להודות שמעולם לא הבין את המטרה לה שימשו. לא שהמראות לא היו חביבים עליו. אלמלא לא אהב את הציורים הרי שלא היה מוצא בם עניין מלכתחילה. אולם מדוע בכלל צוירו ונכרכו יחדיו בעטיפה היה בגדר תעלומה בעיניו. לא אחת הציג את השאלה בפני הבבושמן שלראשו, אולם משום מה – מעולם לא קיבל על כך תשובה...
כעת תהה מדוע לא קיבל על כך תשובה מעולם. אך משתהה על כך עתה גם הפעם לא קיבל תשובה. הוא התייאש, וחזר לבהות בציורים.
בעודו תוהה בחלל הריק של מחשבותיו נתקל לפתע בכף רגל נעולה במגף. מרוב שהיה להוט אחר הסחורה שעל המדפים לא שם לב לאן הולכות רגליו.
תחילה נבהל, ואף קפץ אחורנית בתגובה. אולם חיש מהר הבחין כי המגף בו נתקל היה שייך למעשה לדמות אבן קפואה שעמדה ללא ניע על רצפת החנות. הוא נרגע מיד ואף כמעט שצחק, כשפעם נוספת הופתע, הפעם מקולו של אדם.
"המגף האבוד של מורדוך היווני."
בבושמנים אדירים! קרא בוש בתוך חלל ראשו וקפץ לאחור. אדם! בן-אדם אמיתי!!!
הוא נסוג בבהלה ומבטו מיהר לטפס מעל לדלפק העץ. שם, שעון על הדוכן וכפוף קדימה, נח לו בן-אדם בגודל מלא. הדחף הראשוני שעלה בו היה לרוץ ולהסתתר באחת מפינות החנות, אך אז התחלף הדחף בסדרת שאלות מעוררות השתהות, שהדביקו את רגליו אל הקרקע:
מדוע בכלל נכנס פנימה? מדוע נכנס אל החנות? לשם מה הציב עצמו במקומות אותם מאכלסים בדרך קבע בני-האדם?
האנשים הגדולים לא היו טיפוסים מפחידים. הם מעולם לא הסבו בו רושם מפחיד בעבר. אך למרות שחי בקרבתם מזה שנים, מעולם לא ממש התוודע אליהם, או הם אליו. הוא ראה אותם מידי יום חולפים על פני הגינות, עושים דרכם בחופזה, ממהרים למקום בו נהרו מידי בוקר בבוקרו. לעיתים עוד עבד בגינה שעה שחזרו הם לביתם. מאחר והבושמן הממוצע (וכזכור, בוש הינו בושמן ממוצע לכל הדעות) הולך לישון מיד כשמחשיך היום, לרוב לא ראה אותם כלל חוזרים. ובכול זאת חזה בהם מבצעים את אותו התהליך ביום שלמחרת, יוצאים מבתיהם, צועדים עד לקצה הרחוב ואז דוחפים עצמם לתוך כלי-אובדן. מעטים מהם נהגו לחלוף על פני הגינות. מעטים אף יותר נהגו לחלוף בתוך הגינות. רק מרחק של זריקת אבן ממקום מגוריו, ובכול זאת כה זרים היו בעיניו. מעולם לא דיבר עימם. מעולם לא החליף עימם מילה. מעולם אף לא ניסה לעשות דבר משונה מעין זה. היה זה ידוע בקרב אוכלוסיית הבושמנים כי אין להעלות את העניין על הדעת, כי הדבר חסר תועלת. היה ברור (ואף ציין זאת הבבושמן שלו חזור וציין) כי בני-האנוש אינם אוהבים את חברת הבושמנים במיוחד, וזאת למרות שהיו הם אנשי-שיח כה נפלאים. מוזר!
הראש האנושי שהציץ כעת מעל הדלפק עורר בו סערת רגשות. אולם משום מה, ושלא כהרגלו, לא חש בוש ברגליו זזות ומושכות אותו אל מקום מסתור. מכיוון שלא היה בעל יכולת חשיבה השלים עם הסברה כי ודאי הייתה זאת הסיבה מדוע נשאר לעמוד מאובן במקומו. כפי הנראה לא היה מסוגל לחשוב על פיתרון מוצלח יותר. כך או כך, מצא עצמו ממשיך לעמוד מתחת לראש האנושי, בוהה. ומאחר שמצא עצמו ממשיך לעמוד ולבהות, גמר אומר בליבו שמוטב לחקור את המחזה.
לא ברור באופן מוחלט מה הניע את בוש לעשות כפי שעשה. מעולם בעבר לא חשב כי חקירת בן-אדם יכולה להסב לו עניין או הנאה. אך בניגוד גמור ליכולת השיח הנפלאה בה שלט, שמר על פיו סגור והשאיר את מלאכת החקירה לעיניו.
מאחר ובן-האנוש עמד מאחורי דלפק, רק ראשו ניתן היה להבחנה. שערות רבות היו לו, הבחין בוש, אשר התנשאו הרחק מעבר לפדחתו. לרגע הזכירו לו את שערות ראשו שלו, מלבד לעובדה שלא היו פרועות כלל. הן היו אומנם ארוכות אך נשפכו לצדדים, נוזלות מעל לכתפיים אל הדלפק עליו נשען. לא ניחן בו כל דבר משונה. הוא נראה בדיוק כפי שציפה בוש מאדם להיראות, אם בכלל ציפה אי פעם לכך. אולם היה בכוחו של דבר מה אחר לרתק את מבטו אל הפנים המחויכות שניבטו אליו מעל הדלפק. הפנים, רגילות כלל שהיו, עוטרו בכמות בלתי ניתנת לספירה של חפצים זוהרים ונוצצים. בוש הכיר את המילה המתאימה לתיאור החפצים הללו. הם נקראו – תכשיטים. מיני סיכות מוזרות שנדבקו לשפתיים, לאוזניים, לאף, ואפילו לגבות! פעמים מספר פגש אחדים מהם פזורים בין עשבי הגינה. תמיד לכדו את אור השמש וסנוורו את עיניו. אולם מעולם לא ראה כה רבים מהם, ועוד קבועים בפניו של אדם אחד! תמיד חשד בם שמשמשים הם להידוק דפים, כמו אלה בחוברות העלילונים שהיה נתקל בם לעיתים. כעת, משבחן את הפנים שמולו, הבחין בדומי הרב שבינו לבינם. תווי הפנים, הפה והעניים. הכול היה ממש זהה, מלבד לשערות, כמובן, ולאף.
אפו של בוש היה פחוס, כאפם של בני-השיח הממוצעים בכללם. הוא נגע בו עתה, מזכיר לעצמו מהי התחושה. מה נחמד היה לגעת באף. הוא ממש התענג על התחושה, לא חושד לרגע מדוע הוא מרגיש כך, שוכח לחלוטין את הדמות שהתנשאה כהר מעליו.
"אתה..." פתח המוכר.
"בושמן!" מיהר בוש לומר. הוא הוריד את אצבעו מן האף מפאת חוסר הכבוד וחייך חיוך לבבי, שוכח לחלוטין את הנסיבה בה נכח. אלא שאז נפגשו עיניו בעיניים האנושיות ומיד הבחין בטעות הנוראה שביצע: הוא מדבר... הוא מדבר עם אדם!
"נכון," הסכים המוכר, "אבל... האם זה השם לך?"
בוש לא הבין תחילה את השאלה. האם כול זה מתרחש באמת או רק חלום בלהה? עצם נוכחותו של האדם היה בה לפתע להעתיק את המילים מפיו, ועצם האפשרות שבחר לשוחח עימו העיבה עליו שתיקה. הוא עמד שם דומם, מנסה לשווא לחשוב מה לומר.
אבל מה שהפתיע אותו יותר מכול הייתה העובדה שבהחלט לא ציפה לשיחה כה ידידותית עם בן-אדם. רוב בני-האדם בם נתקל מיהרו לסלקו מעליהם, או להסתלק מעליו, כמו היה הוא איזו חיה מזיקה שאיימה לאכול את כפות רגליהם. מדוע נהג זה שלפניו אחרת? האין כולם אותו הדבר?
המוכר נראה מעט מאוכזב, "אתה לא חייב לומר לי, אם אתה לא רוצה..."
"בוש," ענה בקול מהוסס.
"בוש..." חזר המוכר. "שם מעניין."
הוא נתן בו מבט ארוך וחיוך נעים נשפך על פניו. "זה ממש בלתי יאמן!" קרא לפתע, "לא פוגשים ברנשים קטנים כמוך בכל יום." חיוכו התרחב, דוחף את התכשיטים שבפניו לצדדים. "ואוו!! אני בקושי מאמין." הוא הביט לרגע לצדדים ואז שפשף את לחיו, כמו מהסה סטירה בלתי נראית שספג. "עד עכשיו חשבתי שאתם קיימים רק בספרים." אמר והחווה אל עבר אחד המדפים.
בוש לא זע ולא נע. דעתו, אשר מן הבוקר נעלמה לה, לא התייחסה לנאמר זה עתה. במקום זאת החל לחוש כי אולי היה מוטב אילו לא נכנס אל החנות כלל. לפתע נדמתה לו ההתרחשות הזויה לחלוטין.
"אתה מחפש משהו?" שאל המוכר. "אני מניח שלא באת לקנות עלילון..."
"מעניין..." אמר בוש ומיד סתם את פיו. השימוש שעשה המוכר בצמד המילים 'אני מניח' הדהד בחוזקה באוזניו. עד היום עמדה בו העובדה שבני האדם לא זקוקים להניח דבר, כיוון שהיו בעלי יכולת חשיבה. אולם עתה, מששמע את דבריו של המוכר, לא יכול היה להתעלם מן ההבחנה הסותרת, כי האדם שמולו הניח דבר מה, בדיוק כפי שנאלץ הוא עצמו לעשות מתחילת הבוקר המקולל הזה. לרגע עמד לחשוף את סודו הכמוס בפני המוכר, מאמין כי מצא לו שותף לצרה, אולם מכיוון שלא יכול היה לשאול בדעתו את הבבושמן שבין שערותיו בחר להשאיר את לשונו נצורה מאחורי שיניו, לפי שעה.
"כן?" שאל המוכר לאחר זמן מה של שתיקה.
"אני לא מתעניין כל כך בעלילונים," הודה בוש, משתדל להסתיר את העובדה שהמחשבות אותם עמד לשתף עם המוכר כלל לא נמצאו בראשו. "אבל אני בהחלט מעוניין לדעת כיצד להגיע אל קצה העיר."
"קצה העיר?" קרא הלה וצחק משום מה. "אתה ממש לא רחוק!" הוסיף.
בוש כמעט וקפץ באוויר מרוב שמחה. אילו היה נאמר לו כי הפיתרון להעלמות הבבושמן שבראשו היה כה פשוט לא היה טורח לדאוג אפילו מחציתה של שערה. אולם נגזר על שמחתו להיקטף בחטף.
"אבל איזה קצה אתה מחפש?"
בוש הוכה תדהמה. מעולם לא עלה בדעתו כי יכולים להיות לעיר מספר קצוות שונים. הוא חש ייאוש כבד שכמותו מעולם לא ידע. קצה העיר, שהיה עד לפני רגע כה קרוב התרחק לפתע אלפי מונים.
"לא ידעתי שיש יותר מקצה אחד," פלט בנימה רפויה.
המוכר צחק ושערותיו דילגו לכאן ולכאן על פני הדלפק. "וודאי שיש!" אמר.
שאלה מלאת כעס ומרירות חצבה דרכה בין אפלולית מחשבותיו: מדוע לא סיפר טון כי יש יותר מקצה אחד? מה עליו לעשות עתה? כיצד ידע לאן? האם אף אחד לא מסגול להבין מה זה לחיות ללא מחשבה?!
ברגע של חולשה שוב עמד לספר למוכר שמעליו את האמת, ואז מיהר לרסן עצמו בל יחשוף את הסוד הנורא. התחושה הכפולה הזו, של לרצות דבר מה ולנסות להסות אותו בה במידה, הייתה זרה לו – ומכאיבה!
"אם כן," המשיך המוכר, "איזה קצה אתה מחפש?"
בוש לא ידע מה לומר. אכן, אחר איזה קצה מחפש הוא? טון לא אמר שום דבר שקשור בקצוות שונים של עיר. הוא פשוט אמר שעליו להגיע אל הכפר, והכפר הרי נמצא בקצה העיר!
כעת רצה לקלל את חברו ואת ההיגיון המעצבן שבראשו על שהעניקו לו פיתרון שהתברר כבעיה. הוא רצה לצעוק ולקלל את הבבושמן שלו שפשוט קם והלך לו סתם כך. הוא רצה פשוט לצעוק ולקלל, את כל מי שרק אפשר.
"עושה רושם שאתה מתחבט בעניין," אמר המוכר והחל להתרומם מעל הדלפק, "מוטב שאעזוב אותך למחשבותיך."
"הלוואי!" קרא בוש ומיד שלח את ידו לרסן את פיו הסורר.
אבל הקריאה קלטה את תשומת ליבו של המוכר, שחזר ורכן בעיון רב קדימה.
"הכול בסדר?" שאל, "אתה נראה טרוד, רדוף בידי מחשבות מעיקות?"
"הה!" קרא בוש, "זה אני הוא זה שרודף אותן." הוא הבחין בפליטת פיו רגע אחד מאוחר מדי ומיהר לכסות שוב על שפתיו. מה זה? איך זה קורה שלשונו מתרוצצת ככה סתם?! יהירותה הפליאה אותו, כמו היו לה מחשבות משלה.
"מעניין..." אמר המוכר, מהנהן בראשו על דבר מה בלתי נודע. "למה לך לרדוף אחר המחשבות שלך?"
הפעם ניסה בוש בכול כוחו לשמור את ידו על פיו, נועל את המילים פנימה. הוא באמת ניסה, ואפילו הניח רגל על היד, זאת שכיסתה על היד השנייה. אבל הוא כשל, תרתי משמע, ולפני שנפל על פניו הודה:
"איבדתי את דעתי."
"וגם את שיווי משקלך," אמר המוכר וצחק. ואז נעצר לפתע, משהה דעתו על הדברים האמורים. "איבדת את דעתך???" התפרץ וחזר מיד לצחוק. הוא פעה בקול רם, כעגל צעיר הקורא לאימו בערבה הפתוחה. לאחר זמן מה, משהבין כי הדברים שנאמרו לא כוונו כלל להצחיק, הסכית והישיר מבט אל היצור הקטן שלמטה.
"מצטער," אמר ונשמע שהוא מתכוון לכך, "אבל... אתה לא מדבר ברצינות, נכון?"
הפעם לא טרח בוש לנסות ולהתמודד עם המילים המרדניות. "גם אילו רציתי לשקר או להשמיע הלצה, הרי שיכולת זו נגזלה ממני זה היום בבוקר."
חוסר השליטה החל לחלחל בבוש כגשם ראשון על פני האדמה. עתה עיכל כי אין הוא יכול למנוע בעד פיו מלומר את אשר חש. הדבר גבל ממש בטירוף, ורק חיזק את המשימה שלפניו – למצוא כבר את מחשבותיו הארורות. להשיב את הבבושמן המקולל!
"ואתה חושב שדעתך נמצאת מחוץ לעיר?" ברר המוכר, שביקש, ככל הנראה, לספק את הבבושמן הפרטי שלו, אם בכלל היה לו אחד כזה.
לרגע שאל עצמו בוש אם אומנם קיימת באמתחתו של אדם זה יכולת החשיבה. נדמה שהוא מסוגל לבצע חשבון פשוט של הדברים, אך האם גם לבני-האדם היו בבושמנים בראשם?
"אינני יודע," ענה למוכר והפתיע עצמו בפרץ צחוק בלתי נשלט. "הה! למעשה, אינני יודע יותר דבר."
"אז מה אתה מחפש מחוץ לעיר?" ניסה המוכר.
"שוב פעם – אינני יודע!" השיב בוש. ופעם נוספת, תקף אותו פרץ צחוק מטורלל. חוסר הידיעה, מסתבר, מוביל לעבר שיגעון בלתי נמנע.
"טוב," אמר המוכר, שנשמע מעט מאוכזב. "בכל מקרה, שיהיה לך בהצלחה."
הוא כבר עמד להתרחק מעל הדלפק כשלפתע עצר בעדו היצור הקטן: "רגע, רגע אחד!"
המוכר נתקע במקומו. הוא התכופף קדימה פעם נוספת, בוחן את הבושמן במבט שואל.
בוש נאלם דום מתחת למבט. שוב התנגשה בו התחושה הכפולה, זו המבקשת לחשוף דבר מה ובה בעת נאבקת בפחד של עצמה. האם לספר לו את הסוד הנורא? האם אפשר לבטוח בו, במישהו זר, בגזע אחר, מישהו שהכיר זה עתה?!?!
בוש לא מצא את התשובה וגם לא הופתע מכך. הוא החליט להמר, פשוט מחוסר ברירה.
"התוכל לעזור לי למצוא את קצה העיר הנכון?" ביקש. הוא התמלא יראה. מימיו לא החליף עם אדם בגודל מלא דין ודברים, שלא לדבר על לשאול בעצתו או לבקש את עזרתו. הוא מצא עצמו, פעם נוספת, נתון בכף הגורל.
הייתה זו שטות גמורה והוא כבר החל להתחרט. אילו שמע על כך הבבושמן שלו וודאי היה חוזר אל ראשו בריצה.
חיוכו של המוכר חזר לדחוף את התכשיטים כלפי מעלה ולמרות שראה בוש אלפי חיוכים בחייו, היה משהו אחר בחיוך שלפניו. היה בו אמת. הוא לא ניסה להסתיר דבר.
בוש נרגע מעט. פעם נזדמנה לו שיחה קצרה עם אדם. לא היה זה אדם בגודל מלא, כמובן. למען האמת, לא היה זה גם בושמן בגודל מלא שדיבר עם האדם. היה זה בוש הקטן, בוש העולל, זמן רב עוד לפני ששערות ראשו החלו להתרחב לנפחם המלא. והוא לא שוחח עם אדם רגיל, כי עם בן-אנוש צעיר ימים, ילד קטן, אולי אפילו תינוק!
ואולי זה המקום לציין, שבושמן ממוצע (ושוב להזכירכם, בוש הינו בושמן ממוצע לכול הדעות) אינו נולד עם בבושמן על ראשו. רבות ושונות הן הגרסאות בנושא זה. המקובלת ביותר (כפי שהיא מופיעה במדריך המלא לבן-גזע באשר הוא), טוענת כי רק לאחר שגדלו שערותיו של בושמן לגודלן הפרוע ביותר יכול בבושמן למצוא בן סוף כל סוף את נחלתו. על כן, כך נטען, אין בנמצא בושמן-עולל ממוצע שעל ראשו מצוי הבבושמן, או בהשאלה: שבאפשרותו יכולת החשיבה.
לכל הדעות, גרסה זו הינה ההגיונית ביותר. מה שללא ספק הופך אותה למקובלת ביותר. אולם המשתמע מגרסה זו הוא שכול בושמן ממוצע שנולד הינו חסר דעת לחלוטין - עניין שמוכיח עצמו בשטח, לדעת רבים.
השיחה שניהל דאז בוש עם אותו תינוק הייתה קצרה וממוצעת. שיחה שאינה חורגת מסדר גודלן של שיחות בין בושמנים ממוצעים. הוא שאל את הילד לשמו ואת המשמעות לשמו והלה שאל אותו חזרה. אחר שוחחו מעט על הסביבה ועל האקלים, אם מתאים הוא לגידול עגבניות-חמאה או עדיף לטיפוח מלפפוני-שוקו. הם המשיכו לשוחח מעט על טיבען של הרגשות ועל סידורם הנוכחי של הכוכבים בשמיים. השיחה הסתיימה בגיבוב קצר על אצבעות ונסגרה בהחלקת כף. שום דבר מיוחד. שיחה רגילה לכל הדעות (שכמו היום, גם אז חסרו בראשו) כיאה לשיחות הממוצעות שהחליפו ביניהם בושמנים ממוצעים למהדרין.
מלבד להבדל היחיד אך הברור, שהשיחה לא התנהלה בין בושמן לבושמן... כי אם בין בושמן לילד אנוש!
בזמנו לא היה מודע בוש לסכנות הטמונות במפגשים מסוג אלה, מפגשים עם בני-האדם. אז לא ישב על פדחתו בבושמן שיכול היה להזהירו מן סכנות הטמונות בכך. אז לא היה מי שיאסור וימנע.
אז ... כמו היום.
"אני מניח שאוכל לעזור לך," העיר המוכר את בוש למציאותו חסרת המחשבה, "אם תצליח להסביר לי בדיוק לאן מועדות פניך."
"וכיצד אוכל להסביר לך דבר מעין זה?" תמה בוש. הוא לא תהה יותר על השימוש שעשה המוכר ביכולת ההנחה, אבל תהה אם יוכל להסביר דבר מה כשאין בראשו כול הסבר וסיבה.
חוסר ההיגיון שבעניין נראה לו כעת הגיוני לחלוטין. לפתע פקפק אפילו ביכולת הדיבור, וכשעמד להוסיף דבר מה נעתקו המילים מפיו.
"אתה בסדר?" שאל המוכר כשהבחין במאבק המתרוצץ על הפנים הקטנות.
"כן!" ענה בוש והפתיע את עצמו. כעת הבחין, שמשנדרש בשאלה ברורה, התחייב פיו לענות.
"אם כן, לאן אתה רוצה ללכת?"
"לכפר," ענה קצרות. הייתה זו הדרך הטובה ביותר לשוחח, החליט, לענות מבלי לחשוב כלל על התשובה.
"ולאיזה כפר?" המשיך המוכר.
"לכפר שבקצה העיר."
המוכר כיווץ את שפתיו ולאחר מספר רגעים שאל; "בסדר, אבל לאיזה כפר שבאיזה קצה של העיר?"
"יש כמה כפרים?" השתומם בוש.
"באותה המידה שישנם כמה קצוות."
הייאוש חצב בגרונו. הוא ממש - אבל ממש! - לא ידע כיצד יוכל להסביר עוד את עצמו. למעשה, לא ידע בעצמו את שרצה להסביר! למה בכלל עזב הבוקר את הגינה?!
"אני מחפש אחר בושמן זקן ועתיק אשר איבד זה מכבר את דעתו!" שמע את הדברים נבעטים מפיו החוצה, כמו הַגוּ עצמן בעל כורחו. הוא ביקש להסביר לעצמו את פשר הדברים ולא הצליח, ואז נזכר כי החליט זה מכבר לענות מבלי לחשוב על התשובה. נדמה שזה עזר.
"אני מבין..." אמר המוכר, שלמרות הכרזתו הברורה נראה כמהרהר על העניין.
בוש שכח שהוא עצמו לא מבין וניסה לחבר את הדברים ללא כול מחשבה: "אתה מכיר אותו?" שאל בהתלהבות מוקדמת.
"אהה... לא ממש. אבל... רגע אחד!" המוכר עזב את משענו שעל הדלפק בפתאומיות שהתנגשה ברושם החלזוני שהציג וניגש אל אחד המדפים, שם סרק במבטו את אלפי החוברות עד אשר מצא את שחיפש. ידו שלפה חוברת בודדה והחלה מדפדפת בה. לבסוף נעצרה.
"ידעתי שאני זוכר!" קרא והסתובב אל בוש. הוא התכופף והציג את העלילון שבידו.
הדחף הראשוני שפגע בבושמן הקטן היה לזנק לאחור ולמצוא מחסה. כשהתכופפה אליו הדמות הגדולה היה זה כמו מגדל ענק מימדים הקורס לעברו בחוסר שליטה. עם זאת, התשובה שהייתה מוסתרת בתוך דפי העלילון ריתקה את הווייתו לרצפה. כה מוקסם היה, עד כי כשל אף מלהבחין כי התנהגותו הבסיסית משתנה.
הדבר הראשון שקלטו עיניו היה כי הדף הפתוח לא היה צבעוני ככריכות בהן חזה על המדפים. הדף אומנם היה מלא באיורים אם כי היו כולם שחור-לבן. בכל זאת, ואולי דווקא לכן, הצליח להבחין מיד בדמויות המצוירות. אם לא היה יודע אחרת (וכרגע לא ידע דבר) היה חושב כי הדמויות הן
בושמנים בעצמן. מלבד לעובדה שלא יכול היה לאמוד את גובהם דמו הדמויות לבושמנים לכל דבר. שערות פרועות ומבולגנות, אף פחוס... זהות מושלמת, מלבד לעניין אחד – הציפורניים. בניגוד לבושמן הממוצע, שציפורניו תמיד סדורות ומטופחות, היו אלו שבציורים ארוכות ומעוקלות.
בוש הביט בידיו ובציפורניים הנהדרות, מתענג על המראה. מדוע טרח תמיד לנקות אותם, שאל כעת את עצמו? הו, כמה יפות היו...
"זהו עלילון ילדים ישן שכבר נשכח והעלה אבק," שלף המוכר את בוש מתוך חלומותיו. "גם הזיכרון מעלה לפעמים אבק, אבל כפי הנראה הוא נשמר טוב יותר מהחומר עצמו." הוא ניער את החוברת וענן דק התנשא אל על. הוא השתעל. בוש לא השמיע קול.
"בכל אופן, ישנה דמות אחת בסיפור שאיבדה את דעתה," המשיך. בוש נדרך מיד במקומו. "ואם אני לא טועה..." אמר והחל לדפדף מעט קדימה, "הנה!" קרא והציג דף חדש.
הדמות שעיטרה בצבעיה השחורים-לבנים את הדף הייתה מבוגרת עבור בושמן ממוצע, אך למרות זאת ממוצעת לחלוטין באופייה ובמראה. מלבד דבר אחד – היא נראתה משוגעת!
קשה לומר מדוע נראתה לו הדמות משוגעת. אולי היה זה המבט שבעיניה, או אולי פשוט כך חש בוש בעצמו כשהביט בפנים חסרות הדעת. אולי זיהה בם דבר מה שהיה עתה כה מוכר לו. אולי... ואולי לא. גם המוכר הבחין בכך.
"אתה רואה?" אמר המוכר והצביע על הבושמן הזקן שבעלילון, "כתוב כאן שהוא מתגורר בתוך פטרייה גדולה שמצויה מאחורי הכפר וַיְיזֶן."
"הכפר וייזן?" קרא בוש בחצי פליאה חצי שמחה, "יופי! אז באיזה כיוון הוא נמצא?"
מבטו של המוכר היה שקוע עדיין בחוברת הפתוחה. לאחר זמן מה הצליח להעתיק אותו לכיוון הבושמן הקטן שלצידו, אשר הביט בו בציפייה דרוכה. "מה? לא יודע!" ענה.
פניו של בוש נפלו. "מה? אתה לא יודע היכן נמצא הכפר?"
"לא."
"גם לא את הכיוון?"
"לא."
"אתה אפילו לא מכיר את הפטרייה???"
המוכר צחק. בוש הופתע.
"אם לומר את האמת," אמר, "אני לא חושב שהוא בכלל קיים."
בוש מצא עצמו פעם נוספת חסר מילים. כמה אכזר היה זה, למצוא את מעוז חפצך ואז לאבדו בתוך שנייה.
"אז מה אתה חושב שאני צריך לעשות?" שאל. הוא לא האמין שיקבל על כך תשובה. הוא לא האמין יותר שיש ביכולתו למצוא את מחשבותיו. הוא לא האמין... אבל קיווה.
המוכר חשב לרגע, או לפחות כך זה נראה. "האמת, שאני חושב שכל זה ממש בלתי יאומן ואפילו מטופש," אמר וחייך, "הנה עומד מולי יצור שבטח ברח מאחת החוברת שעל המדפים, והוא מבקש ממני לעזור לו למצוא זקן מטורף מחוברת אחרת. הה! מטורף!" הוא הניד את ראשו לצדדים.
אולי התנועה עזרה לו להתפכח, כיוון שכאשר התרומם ואמר: "בסדר. אם אתה מתעקש למצוא את הזקן, אז לדעתי מוטב שתקשיב לעצת החוברת," הוא סגר את העלילון והכה על העטיפה.
"החוברת אומרת שהוא נמצא בכפר וייזן," אמר בוש כשעל פניו מבט תמוה.
"אז חפש את הכפר."
בוש העווה את פניו, כמו חטף אגרוף מן האוויר. "אבל כיצד אוכל למצוא משהו כשאין ברשותי כול יכולת חשיבה?"
"לא יודע," מלמל המוכר והניח את ידו על לחיו. "אם אתה שואל אותי, אין כאן שום היגיון בכלל!"
בוש החל צועד הלוך וחזור בין המדפים, וכך עשה גם המוכר. כעבור זמן מה החליט להפסיק עם העניין ונעצר.
גם המוכר נעצר ונעמד הישיר מעליו, מביט אל התקרה כמו ציפה ממנה כול רגע לנחות על ראשו.
"אולי פשוט תנסה?" הציע מעבר לזמן וחלל.
בוש ניסה לשכול את העצה שקיבל אך לא הצליח. עד כה נהג לאמוד כול עצה והמלצה עד שנאמר לו מה דינה. כעת, היה עליו פשוט להסכים כי עצה זו טובה לא פחות מכל אחת אחרת.
"בסדר," קבע. "אין לי שום אפשרות לדעת אם אתה צודק, אבל גם אין לי שום דרך לדעת אם טעות בידך. אני מניח שעלי פשוט לנסות." אמר והופתע מן ההחלטיות שבדבריו.
הוא הודה למוכר ועשה דרכו אל מחוץ לחנות. לפני שעבר בדלת עצר והסתובב אחורנית פעם נוספת. המוכר עדיין נשאר קבוע במקומו בוחן את התקרה שמיאנה לנחות על ראשו. בוש הביט בו ולא הצליח למנוע בעד לשונו מלשרבט את התחושה שהשתלטה עליו זה מכבר:
"שוב תודה. אתה חביב מאד."
גבותיו של המוכר עלו מעלה במעלה מצחו, ומבטו ירד מן התקרה אל הקרקע.
"בבקשה," אמר, "ותודה על המחמאה. אתה באמת חושב ככה?"
הבושמן הקטן הניד בראשו לצדדים וחייך: "מצטער," אמר, "אינני מסוגל לחשוב דבר."

איורים והעטיפה: דני קרמן
הוצאת גוונים
128 ע'

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. If only there were m Anitra 4/21/2016 1:30:34 PM
2. This int'shgis just Brandi 4/20/2016 3:09:41 PM
1. I rekcon you are qui Infinity 4/19/2016 4:39:12 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign