שם:	דניאל
מחבר:	הדר לוי

תאור:
אתה מסתכל מלמעלה על החבר הכי טוב שלך, מנגב את הדם מהפנים שלו ויודע שבעוד שעה קלה ידפקו להורים שלו בדלת. אתה חושב על אימא שלך ואיך היא תגיב כשיבואו לבשר לה שהייתה לה סיבה טובה לפחד כשהיססה לחתום לך על קרבי. אבא שלך יהפוך לשבר כלי אחרי שאיבד עוד בן. אחותך הקטנה תתבגר בין לילה ותפתח איזו הפרעת אכילה שתעלים גם אותה מעל פני האדמה. אתה בוודאי תהיה עסוק באותו רגע בחגיגות מין פרועות בגן עדן, כאשר זו שאתה באמת אוהב שרועה על המצבה שלך ומרטיבה אותה בדמעות. ואז אתה נזכר שהוא מת, אבל אתה לא. אתה אולי מרגיש מת, אבל עדיין נותר בך חלק עקשן ששומר אותך בחיים. כל הקלישאות האפשריות מתקיימות באותו רגע. כמו ברווזים במטווח ממהרים לחלץ כשהכדורים שורקים מסביב. האלונקות כבדות, מסרבלות, מעכבות – הרי לשם כך התאמנתם כל השנים. אתה עובר את הגבול, מקבל טיפול רפואי קצר ונוסע הבייתה. בדרך משוחח בטלפון עם אימא שלך ומרגיע אותה, אך מתייצב דווקא בבית אחר, של זו שאתה באמת אוהב. היא פותחת את הדלת, והדמעות שלה הן משמחה. אתה מתביית לה על השפתיים במשך דקה רצופה, ואז נכנע לחיבוק שלה ושוכח מכל הכאב והזעם והמרירות. הלב הפועם שלה שרועד כנגד שלך מזכיר לך שאתה חי.