פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
סיפור מסע לאהבה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%84
אהבתי
%8
מעניין
%1
לא אהבתי
%7
שם:  סיפור מסע לאהבה
מחבר:  תחרות כתב 2014 בנושא: סיפורי מסע

תאור:

מאת: פנינה רוטשטיין אוחיון

זהו סיפור של מסע התעוררות נפשית ורוחנית של זוג בחזרה לחיים ולאהבה.


את סונצ'קה פגשתי רגע לפני שעמדה להתאבד.
זה קרה באוניה שהביאה עולים חדשים מאירופה אחרי המלחמה לארץ ב-48. האונייה הייתה עמוסה באנשים שבורים, ניצולים בגוף שהיו מסתובבים בסיפון אולי יפגשו פנים מוכרות לשבור את הבדידות.
היה חם וחנוק בתוך התא הקטן שקיבלנו בסיפון התחתון אימי ואני. בלילה לא הצלחתי להירדם, הראש שלי היה מלא מחשבות ודאגות. יצאתי לנשום אויר על הסיפון. היה נעים ושקט על הסיפון וטיפות קרות מן הים ניתזו לעברי ,קיררו אותי והרגיעו אותי. חשבתי שאני לבד, עד שפתאום ראיתי מרחוק אישה עומדת ליד המעקה ומתבוננת במים. בהתחלה זה לא נראה לי מוזר, אבל כשהתקרבתי ראיתי שהיא מתכופפת ושוב חוזרת לעמוד וכך שוב ושוב.
הבנתי שהיא מחפשת איזה נקודת אור במים השחורים לקפוץ לתוכם, לצלול כמו אבן ולתת למים הקרים לעטוף אותה ולשחרר אותה מהכול.
היא לא שמה לב שאני נעמדת מאחוריה וכשהיא הרגישה בי, היא נפלה מעולפת מרוב בהלה.
אחרי שהתאוששה לקחתי אותה לתא שלי בסיפון והודעתי לי שמעכשיו אני צמודה אליה ולא עוזבת אותה עד שנגיע לחוף.
היא הייתה כל כך עייפה שלא היה לה כוח להתנגד ,היא נשכבה על המיטה שלי ולפני שנרדמה אמרה שקוראים לה סונצ'קה.
ככה התחילה החברות בינינו. בהתחלה היא כעסה עלי על שגררתי אותה באותו יום מן הסיפון, אבל אני לא התווכחתי איתה ולא שאלתי אותה שאלות ודאגתי רק שתהיה בקרבת מקום אלי כדי שאוכל להשגיח עליה.
היא הייתה כל כך מרוכזת בכאבה שלא שמעה מה שדיברו אליה. ידעתי שזה לא הזמן לדיבורים.ראיתי שלד אדם, בוהה באוויר ,אז פשוט ישבתי לידה ונתתי לה לאכול מרק בכף כמו לילדה קטנה וסרבנית, ככה כף אחר כף עד שבסוף הסכימה לאכול רק ממני.
לאט נפתחה סונצ'קה אלי ואל אימא והתחילה לספר לנו את סיפורה.
"את בעלי, מונייק, איבדתי אחרי המלחמה. היינו שכנים בוורשה הייתה לנו חצר משותפת ושם היינו משחקים תמיד יחד, עוד כשהיינו ילדים, אפילו שהיו שם עוד ילדים היינו משחקים רק שנינו יחד, כאילו הנפש שלנו הייתה מחוברת.
היינו באותו גיל ,הלכנו יחד לבית -הספר ואפילו ישבנו יחד על אותו ספסל בכיתה. היינו בלתי נפרדים, אהבנו כילדים ואחר כך המשכנו לאהוב בגיל הנעורים עד שנישאנו בגיל שמונה-עשר.
שלוש שנים אחרי החתונה פרצה מלחמת העולם השנייה.
ההורים שלי היו מאוד עשירים ועסקו במסחר עם הכפרים מסביב, וכשהרגישו שהסכנה מתקרבת, מצאו זוג איכרים
שהכירו וסמכו עליהם ונתנו להם סכום כסף מכובד כדי שיחביאו אותי ואת מונייק, עד סוף המלחמה כדי להציל אותנו. להורים שלי לא היה מקום שם ומשפחות אחרות של איכרים שיוכלו לבטוח בהם לא מצאו וככה הם לא יכלו להציל את עצמם.



חיינו בתוך בור שנחפר מתחת לאסם וכל יום היו הכפריים מורידים לנו מעט אוכל ומפנים את צרכינו. היה מאוד קר בבור, אז ישבנו צמודים אחד לשני ,היינו רעבים כי המזון היה מועט, כדי שהסביבה לא תחשוד בכמויות המזון שרוכשים הכפריים. אבל למרות זאת, נשארנו אופטימיים האמנו שהכול ייגמר מהר, אחד עודד את השני והינו מדמיינים את חיינו בעתיד והעיקר שהיינו ביחד.
כאשר נגמרה המלחמה, יצאנו מהבור והתחלנו לחפש אם נשאר מישהו מהמשפחה. חזרנו לוארשה, שהייתה הרוסה לגמרי, וניסינו לברר מה קרה להורים שלנו. חיפשנו עד שמצאנו אנשים שראו שהם הובלו למחנות ומשם הם לא חזרו.
שנינו נשארנו לבד בעולם כולו.
מונייק היה מורעב ומדוכא מכל החדשות הרעות והיה בולס מבלי לשמוע לכל הסובבים שזה מסוכן להתנפל על האוכל בבת אחת ולהיזהר במה שהוא מכניס לפה. התחננתי לפניו שיפסיק לאכול כל כך הרבה וכל דבר אבל הוא היה בבולמוס, לטרוף ,ואי אפשר היה לעצור אותו.
יום אחד הוא התחיל להרגיש רע, להקיא והרע מכל קרה, הוא חלה בטיפוס ומכוון שבאותם ימים לא הייתה אנטיביוטיקה הוא גסס כמה ימים ומת.
זהו. נשארתי לבד בעולם. האדם הכי קרוב לי בעולם מת.
רציתי גם למות.
יהודים ניצולים שראו אותי דיברו על ליבי וניסו לשכנע אותי לדבוק בחיים , לשמוח שניצלתי ושאני חייבת לשרוד למענם. אבל כל זה לא עניין אותי ונגררתי אחריהם כמו מריונטה מובלת בחוט של תליינים. ככה הגעתי לאוניה ובראש כבר הייתה לי תוכנית לגמור עם החיים שלי עד שנכנסת לי באמצע התכנית וקלקלת הכול."
כשסונצ'קה סיימה את סיפורה, הבנתי שהיא לא תוכל לשרוד לבד אז הצעת לה להצטרף אלי ושתינו נתמוך זו בזו.
כשהגענו לארץ גרנו ברחוב עירק , בעיר התחתית שלושה אנשים בחדר קטן: אימא שלי, סונצ'קה ואני. זה היה חדר בתוך דירה בבנין ערבי שהתושבים ברחו ממנו בזמן מלחמת השחרור.
בהדרגה ולאט, לאט דיברה סונצ'קה פחות ופחות על מונייק. כאשר הביטה כיצד כל האנשים סביבה שאיבדו את כל המשפחה קמים מוקדם בבוקר לעבודה ומנסים לבנות חיים, היא הרגישה שהיא מכבידה עליהם ושהיא אגואיסטית כאשר היא מבכה את בעלה ומשפחתה ואנשים שאיבדו לא רק בעל ומשפחה אלא גם ילדים קטנים מנסים להמשיך ולחיות.














מצאנו עבודה, אני עבדתי ברכבת במזנון וסונצ'קה מצאה עבודה ברחוב החלוץ, במכירת חוטי צמר.
בשנות החמישים רוב הנשים סרגו, רקמו תפרו או עשו גובלנים. אחרי הבישולים והניקיונות היה צריך לעשות משהו עם הידיים, אז זה מה שעשו, חוץ מזה שזה לא היה רק תחביב אלא גם פרקטי.
הילד עוד לפני שנולד כבר הייתה לו מלתחה שלמה וסרוגה מגרביים ועד כובעים וכשהוא הלך לצבא עוד סרגו לו כפפות וכובעי צמר, כך שחנות הצמר תמיד הייתה עמוסה וסונצ'קה הייתה מגיעה הביתה מאוחר כמעט מדי יום.
בערב היינו מגיעות לחדר ואימא שלי שלא עבדה כי הייתה חולת -לב הייתה מכינה לנו אוכל חם, מרק ולטקס ולפעמים עוף, ככה גרנו שנתיים בשקט.
יום אחד כשעבדתי ברכבת פגשתי את טוביה, הוא היה איתי יחד באוסטריה, לפני שעלינו לארץ, וזיהה אותי מייד. הוא שמח לראות אותי והזמין אותי לבית -קפה. אחרי כמה פגישות, שבו היינו יושבים כל פעם במקום אחר כי אי -אפשר היה בחדר שלי, החלטנו להתחתן.
סונצ'קה שמחה מאוד אבל היה ברור לה שבחדר אחד לגור עם זוג ועם אימא שלי זה בלתי אפשרי. היא ידעה שאני לא אתן לה לגור לבד לכן הסכימה לבסוף להכיר את הבחור שכל הזמן נדנדתי לה עליו. והשידוך היה דב.
לולא היה ליבה של סונצ'קה עוד נתון כולו למונייק, היה דב יכול להיות האיש שיעשה אותה מאושרת.
דב עבד איתי במזנון הרכבת והיה אדם טוב לב מאין כמוהו. הוא היה גם גבר גבוה ונאה, היה לו שיער שחור מלא ועיניים בהירות ונוצצות. הרבה נשים ניסו להשתדך אליו אבל הוא היה עקשן וחיכה לאישה "הנכונה". כשניסיתי להכיר לו את סונצ'קה הוא סירב בהתחלה אבל היה מוכן לנסות, עבורי.
ברגע הראשון שהוא ראה את סונצ'קה הוא התאהב בה.
סונצ'קה הייתה האישה "הנכונה" עבורו.
כל המכרים של דב הרימו גבה על הבחירה המוזרה של דב. איך ייתכן שמכל הנשים היפות הפנויות והמסודרות כלכלית שחיזרו אחריו, הוא בחר דווקא באישה הכי פחות נאה ועוד כזאת עם שק של כאב ששוכב על נפשה.
דב, השידוך של סונצ'קה, גם היה מ"שם", בודד ללא משפחה, אדם חרוץ, מלא מרץ שהיה מוכן לעשות למענה כל דבר ובלבד שתהייה מרוצה. הייתה לו דירה קטנה בת חדר אחד בהדר שהוא רכש מעבודה קשה ולדירה הזאת היא עברה אחרי החתונה.
סונצ'קה הייתה אישה ישרה ולא רצתה לרמות את דב ולכן לפני החתונה סיפרה לו שליבה נעול ונתון רק לאדם אחד, מונייק ואם הוא מוכן לקבל אותה כמו שהיא היא מוכנה להתחתן איתו.
היא מעולם לא ניסתה להסתיר ממנו כי אהבה כזאת שחוותה היא האהבה האמיתית היחידה שלה, ולא יכולה להיות לה אחרת יותר לעולם.
ודב סבל את כאבו בשקט, היה מכריח אותה לצאת לטייל במרכז הכרמל, מושיב אותה בבית קפה וקונה לה את עוגת הקרמשניט שהיא כל כך אהבה. הוא כל כך אהב לראות את הפנים שלה מתמלאות באבקת הסוכר של העוגה והיה צוחק מהנאה כשהיה רואה אותה מלקקת את השפתיים כדי למחות את השאריות.
הוא היה מבשל בבית בשבילה ומנקה את הבית כי לא היה לה כוח אף פעם. היא הייתה שוכבת במיטה שעות ופניה לקיר
ולפעמים אפילו לא הייתה מסתובבת כשהיה מגיע מהעבודה עייף ורצוץ. הוא היה מרשרש בסירים כדי לשמח אותה שהנה
עוד מעט התבשילים שהיא אוהבת יהיו מוכנים, ואז מקים אותה ברכות מושיב אותה לשולחן האוכל ומספר לה על העבודה שלו ומה עשה ועל מה שראה בדרך ועל האנשים והמשפחות שעובדות איתו. הוא אמר לה שכל האנשים בעבודה מזמינים אותם אליהם כי הם רוצים להכיר אותה, אחרי שהוא כל כך הרבה מספר עליה וגאה בה, והוא ישמח ללכת אליהם מתי שהיא רק תהייה מוכנה.
סונצ'קה הייתה מהנהנת בראשה. לה לא היה מה לספר כי מה שחשבה והרגישה כל הזמן היה רק על מונייק שלה, ואת זה היא לא יכלה לספר לו ואם סיפרה היה דוב מוריד את ראשו ושותק.
בימי שבת, הם היו צועדים ברגל מהדר לקריית אליעזר לבקר אותנו, והיו יושבים עד הערב.
אני ראיתי בסונצ'קה אחות ובבעלה דב חבר נפש.
היינו יושבים במרפסת מסתכלים על הדשא בחצר ודב היה מספר חוויות ובדיחות ששמע, מציץ אל סונצ'קה לראות אם היא נהנית אבל סונצ'קה מעולם לא צחקה.
דב, גם כשהיה מתארח היה מרגיש כמו המארח והיה חייב לתת הרגשה טובה לכל אחד וליצור אווירה נעימה ועליזה, הוא אפילו היה צוחק על חשבונו העיקר שכולם ייהנו.

דב תמיד היה אומר "יש אנשים שנוסעים בעולם ומטפסים על הרים וכשהם חוזרים חוץ מעובדות יבשות או להראות שקופיות שצילמו אין להם מה לספר ויש אנשים שהולכים למכולת או אפילו לשפוך זבל וחוזרים עם סיפור."
וכזה לדעתי היה דב.
דב לא אהב לצאת מהשגרה: לעבודה והביתה. תמיד היה אומר "השגרה עבורי זאת ברכה. זה אושר. הצעירים מחפשים כל הזמן אקשן ומעניין, הרפתקאות הם מחפשים להם, לנסוע ,לעוף. מעניין כבר היה לי אני מחפש משעמם ולוואי שעד שאני אמות יהיה לי משעמם.
כן בשבילי אלו חיים אמיתיים, חיים טובים.
אבל למרות שדוב לא אהב לעזוב את הבית הוא החליט לקחת את סונצ'קה לאילת, אולי שם תתעודד ותרגיש טוב יותר.
סונצ'קה לא הסכימה בשום אופן לנסוע אבל דוב אמר לה שאחרי כמה שנים בארץ היא חייבת להכיר את אילת ולהיות בה לפחות פעם אחת.
סונצ'קה ישר אמרה "נכון שלא הייתי באילת אבל גם לא הייתי במטולה ולא בראש פינה ואני לא מרגישה שחסר לי משהו חוץ מזה אתה יודע שהכי טוב לי בבית נכון"?
דב אמר שכבר אי אפשר לבטל את ההזמנה ואין ברירה וחבל כי הוא הזמין מלון חמישה כוכבים.
דוב קנה לו בגד-ים ומכיוון שלא ידע לשחות הוא שכשך לו במים הרדודים עם כל הילדים הקטנים שהעיפו מעל הראש שלו כדורי פלסטיק. הוא היה תופס את הכדור ומעיף אותו לילדים וצוחק איתם כמו ילד.
סונצ'קה לא הביאה בגד-ים כי לא הייתה לה כל כוונה להיכנס לבריכה "כי היא לא יודעת לשחות והיא לא מתוכננת לשבת בבריכה של המים הרדודים כמו ילדה קטנה ולעשות מעצמה צחוק. זה לא מתאים לנשים בגילה".
כשחזרו דב וסונצ'קה ובאו אלינו לביקור, אמר לי דב בלחש "בחיים לא ראיתי בן-אדם שכל כך סובל כשהוא צריך ליהנות".
כששמעתי את זה ואחרי שידעתי כמה היה קשה לדב לממן את החופשה וכמה כאב לו שהיא לא מצליחה ליהנות מכלום,
הרגשתי שסבלנותי פוקעת ואני לא יכולה לעמוד מול הכאב של דוב והאדישות שלה,לקחתי אותה לשיחה ואמרתי לה: "תראי את יודעת עד כמה את חשובה לי. את ודוב המשפחה שלי, אין לי עוד משפחה, אבל אני עכשיו אומרת לך משהו שאני חייבת ושהוא תנאי לחברות בינינו.
אני כבר לא יכולה לראות איך דב מרעיף עלייך אהבה ללא תנאי ואיך ליבך נעול בפניו. אולי את לא יכולה אבל אני לא רואה שאת אפילו מנסה.
ריפדת את עצמך בעננים של אומללות כמו צמר גפן שמגן עלייך אבל עכשיו זה לא רק את, את פוגעת באדם שלא מגיע לו ואת זה אני לא יכולה לראות.
תשתדלי לחייך, תשתדלי להתעניין במה שדב מספר לך, תפתחי את עצמך, אפילו סדק, לפחות את המאמץ הזה את יכולה לעשות בשבילו.
דב איבד את אשתו ואת הבנים שלו במלחמה ואת ההורים שלו והוא מאוהב בך כאילו את האישה הראשונה שפגש. אם הוא יכול אז את יכולה לפחות לרצות, אני כבר לא יכולה לראות יותר את מה שקורה ולשתוק.
הדברים החריפים שלי באמת עשו לה משהו.
אני לא יכולה להגיד שביום אחד היא השתנתה, אבל בצעדים איטיים היא התקדמה.
היא התחילה לקום כשהוא הגיע הביתה הם הכינו אוכל יחד, היא התחילה לצאת לקניות ולנקות קצת כדי להקל עליו, ואפילו הפתיעה אותו, לפעמים, במאכלים שהיא בישלה לבד, ממתכונים שהיא לקחה מהשכנה. בשלנית דגולה היא לא הצליחה להיות אבל תמיד דב היה מלקק את השפתיים והיה אומר לה שהיא נולדה עם ידי זהב.
פעם דוב סיפר לה על מרק תפוחי-אדמה שהכינה אשתו במלחמה, לפני שלקחו אותם למחנה ריכוז.
"בזמן המלחמה היה רעב כבד וכולנו היינו מלאים כינים ורזים כמו שלדים. חיפשנו משהו לאכול וחפרנו באדמה בחורף אולי נמצא איזה תפוח-אדמה שנשאר. חפרנו ומצאנו שאריות של תפוחי- אדמה שהיו כבר רק עמילן ורקובים. לתפוחי -האדמה האלו הוסיפה אשתי מים וקצת מלח שהיה לנו ובישלנו מרק.
עד היום אני זוכר את הטעם של מרק תפוחי האדמה שאכלנו בפעם ההיא ואז שאלתי את אשתי "למה לא הכנת כזה מרק בבית שלנו לפני המלחמה? זה מרק כל כך טעים. וכשאשתי שמעה את זה היא התחילה לבכות ולא יכלה להירגע ואני לא הבנתי למה היא בוכה הרי אני החמאתי לה על המרק."
כל כך היינו רעבים.
מאז הייתה סונצ'קה מכינה לו מרק מתפוחי-אדמה, כל יום שישי בצהריים, ומתפוחי-אדמה טריים.
דב היה מאושר.
הוא לא ידע מה לעשות עבורה מרוב אושר. הוא היה חוזר הביתה ובדרך ברח' הרצל היה קונה לה כל פעם משהו קטן כדי לשמח אותה.
הוא היה מביא לה עוגות ספוגיות ולחות ממולאות בקצפת לקינוח שקראו להן "סברינה". היה קונה לה כל מיני שרשרות העשויות מחרוזים והיה עוטף בנייר כסוף עם סרט אדום ומצרף פתק עם מילות אהבה.
בערב הם התחילו לצאת לבתי קולנוע. סונצ'קה אהבה, בעיקר, ללכת לקולנוע "ארמון" כי הוא היה מפואר והייתה לו חזית עגולה ,אולם הכניסה היה רחב והיו תלויות בו תמונות של שחקנים ושחקניות משנות החמישים בשחור לבן, שנתנו תחושה של זוהר. כי בחיפה, עיר הפועלים, בשנות השישים לא היו כל כך מקומות בילוי אז בתי הקולנוע עם כל התמונות של השחקניות הזוהרות ושל הסרטים שיוקרנו בקרוב נתנו תחושה של עולם אחר, רחוק ונוצץ.
סונצ'קה אהבה את חיפה, כששמעה על צעירים שעוזבים את העיר הייתה אומרת "שבגלל שאין בעיר הרבה מקומות בילוי ואנשים הולכים לישון מוקדם אז התפתחה בהם שאיפה לפרוץ כי עיר רדומה מעוררת חלומות, אבל בשבילה זאת העיר הכי טובה בעולם.
לפעמים היה דב לוקח אותה לעיר התחתית, שם היו בתי קולנוע שהוסרטו בהם סרטים בהודית,בטורקית ובערבית. את בתי הקולנוע האלו ניהלה משפחת אוביץ, משפחה של גמדים, ניצולי שואה, שעברו ניסויים אצל יוזף מנגלה.
הסרטים שהוקרנו שם היו עצובים וסונצ'קה הייתה יוצאת מבית הקולנוע עם עיניים דומעות ודוב היה מוציא את מטפחת הבד הנקייה שלו, מנקה את פניה ואומר לה "מה את בוכה?, זה רק סרט" והיה נהנה לנחם ולחבק אותה.
בערבים שלא היו יוצאים הייתה סונצ'קה אוהבת לקרוא ספרים. היא הייתה אומרת "שהספרים עושים צחוק מהפסיכולוגיה. כל הדרמות המעניינות הם של אנשים שהולכים בדיוק נגד מה שהפסיכולוגיה ממליצה, אנשים שחיים את עצמם בלי לנסות לתקן אלא לחוות עד הסוף את הדרמה של החיים שלהם. והרומנים עם האהבות הטרגיות? אם הגיבורים היו שומעים לעצות הפסיכולוגיות, האהבות היו קטנות והאדם היה קטן".




סונצ'קה לא רצתה ילדים, היא תמיד הייתה אומרת לי
"אחרי כל מה שעברתי אני לא יכולה לסבול יותר. אני רוצה לשמוע "הכול רגיל "ואין חדש" כי אין לי כוח.
אני יודעת שהיום הסיסמה היא שלא מכבסים את הכביסה המלוכלכת החוצה אבל לא מכבסים אותה גם בבית אלא כל אחד בתוך הגיגית, הנפש שלו פנימה, ואת יודעת למה? כי הילדים לא רוצים להכאיב להורים שלהם, שהיו "שם".
בגלל זה ההורים לא יודעים הרבה דברים על הילדים שלהם. ואני לא מדברת על עובדות אלא על העולם הפנימי שלהם,
וההורים גם לא מספרים מה היה "שם" כדי לא להעמיס על הילדים שלהם את כובד הצער כי הרי דווקא מאנשים שאנחנו הכי אוהבים אנחנו מסתירים את הדברים הכי אינטימיים שלנו, את כל הכאבים שלנו כי אנחנו לא רוצים שיכאב להם. אני לא רוצה שהילדים שלי יצטרכו לפחד להכאיב לי. "
דב היה מקשיב לדבריה והיה אומר "איזה מזל יש לי וכמה חכמה היא אשתי".
הם היו כל כך מאושרים.
מה שעצוב, שזה בא כל כך מאוחר.
שנתיים אחרי כן היא חלתה בסרטן ונפטרה בייסורים גדולים אבל יותר מכל היו הייסורים שלה על היחס שלה לדב. היא כל כך רצתה עוד לחיות כדי לתת לו את כל האהבה,שהוא היה ראוי לה ושהיא הרגישה כלפיו אחרי שפינתה מקום עבורו בליבה.
לפני שחלתה הבינה את השטות שהיא עשתה ואיזה עוול היא עשתה לו. כמה שנים של בזבוז, של חוסר רצון להוריד את המצבה מהלב שלה, של התעקשות לא לתת ללב שלה להרגיש.
ועכשיו שהיא יכולה לפצות אותו ולהעניק לו את כל הרגש שהיה חסום בה, ושהם יכולים להיות כל כך מאושרים יחד, הוא היה צריך לטפל בה עד שהיא מתה.

אחרי שהיא נפטרה, הייתי רואה אותו צועד ברחוב הרצל כפוף, ומסתכל בחנויות ראווה כאלו הוא מחפש מה להביא לה. הוא כבר לא רוצה לבוא אלינו, כי תמיד היה בא איתה ועכשיו הוא לא רוצה ללכת לשום מקום בלעדיה.
אני מתחננת לפניו שיבוא אלינו לשבת לצהריים, אבל הוא מהנהן בתודה ואומר "לא, לא , אולי פעם אחרת " וממשיך לשוטט ברחובות עד שהוא מתעייף וצונח על המיטה בעייפות.
גם את הדבר שהוא הכי אהב לעשות, לבשל, הוא הפסיק ביום שהיא מתה, והוא כל יום, באותה שעה, אוכל פלאפל ב"מלך הפלאפל" ברח' הנביאים. פלאפל עכשיו היא הארוחה העיקרית שלו ואני חושבת שזאת הארוחה היחידה שלו. בגלל זה הוא כל כך רזה ,כאילו הוא הולך להישבר כל רגע.
אם יש דבר שאני שמחה זה שדיברתי עם סונצ'קה לפני שחלתה לפחות הייתה יכולה במעט להחזיר לו על כל השנים שהוא כל כך אהב אותה.


באחד הימים כשחזרתי מהעבודה עברתי דרך רחוב הרצל, שתמיד אני אוהבת לעשות בו סיבוב לפני שאני חוזרת הביתה. ראיתי מודעת אבל.
דב, הבעל של סונצ'קה, נפטר. זה היה שנתיים אחרי שסונצ'קה מתה.
קראתי את מודעת האבל וראיתי שההלוויה התקיימה כבר לפני יומיים.
אמנם ידעתי שדב כבר איבד את החשק לחיות מאז שסונצ'קה מתה, אבל בכל זאת לא קיוויתי שיתאושש. הוא כבר קנה קבר לידה ואפילו כבר הכין מצבה כדי לא להטריח אף אחד ושם הוא הרגיש נמצא כבר הבית שלו.
למחרת הלכתי לשכנה של דב, שגרה מולו, כדי לשמוע ממנה איך דב חי את השנים האחרונות כי הוא ניתק את הקשר איתנו ולא רצינו להכביד עליו.
דפקתי בדלת של השכנה, שלא הכרתי וסיפרתי לה על הקשר שלי עם דב ועל סונצ'קה ועל כך שכיבדתי את רצונו ולא הטרדתי אותו,למרות שהוא היה כמו משפחה וביקשתי לשמוע ממנה כל פרט שהיא יכולה לספר לי.
השכנה הזמינה אותי לסלון, כיבדה אותי בתה והתיישבה באנחה.
"כל כך עצוב. איזה אנשים דב וסונצ'קה והם היו כל כך מאושרים לפני שהיא נפטרה, למרות שהייתה חולה.
את יודעת שלפני שהיא נפטרה היא ביקשה ממני כל מיני מתכונים חדשים כדי להכין לדב דברים מיוחדים.
אחרי שהיא נפטרה כל כך רציתי לעזור לו, אחרי שהיא מתה הייתי מכינה לו כל מיני מאכלים שהוא אהב והוא היה מודה לי כל כך, אבל לא טועם כלום, שממש רציתי לבכות.
הבנתי שהסוף קרב ואת רואה לא טעיתי, לצערי."
פעם אמרתי לו: "דב, בזמן המלחמה איבדת אישה וילדים ואת כל המשפחה שלך ונשארת לבד והצלחת בכל זאת להתחתן שוב, לאהוב ולשמוח בחיים, זה יכול לקרות לך שוב. אני בטוחה שסונצ'קה הייתה רוצה שתתחתן שוב ותהיה מאושר. תנסה, נכיר לך אישה טובה ויפה ואתה יכול להתחיל שוב.
לפחות תאכל את הפלושקס, אצבעות קמח ותפוחי –אדמה, שהכנתי לך עם הרבה בצל מטגן למעלה כמו שאתה אוהב, אולי תנסה, בשבילי, ואולי התיאבון יחזור לך.
פעם הוא היה כל-כך אופטימי, אפילו אחרי כל מה שעבר במלחמה ובעיקר אחרי שפגש את סונצ'קה. כשהיה פוגש מישהו שמצא חן בעיניו הוא תמיד היה מלביש עליו את התיאוריות שלו עד שלפעמים היה קשה לזהות את האדם מתחתם, כל כך מפרגן הוא היה.
הוא אף פעם לא היה מבקר אנשים הוא היה אומר ,כל אחד צריך לחיות איך שהוא מרגיש שעושה לו טוב, את אף פעם לא יודעת מה המחלה של אותו אדם אז את גם לא יכולה להבין את התרופה שלו."

לכן כשסונצ'קה הייתה חולה ואנשים מהעבודה לא באו לבקר, הוא אמר שהוא מבין אותם כי הוא יודע שיש לאנשים כל מיני פחדים, שאולי הם פוחדים שהם יידבקו או שהם פוחדים שלא יהיה להם מה להגיד והם יהיו במבוכה. יש אנשים הוא אמר שלא יכולים לראות אנשים שעברו טרגדיה.
כשאני שמעתי איך הוא מגן על כולם, כבר ממש התרגזתי עליו ואמרתי לו ,אם זה כך אז אותנו, כל אלו שחזרו משם, צריכים לשים באיזה מחנה מרוחק מחוץ למקום יישוב, כי גם אנחנו מוקצים אחרי שעברנו דברים כל כך נוראים".

לפעמים הייתי נוסעת לעיר התחתית, לרחוב העצמאות וקונה לו דג "מטיאס" טרי, משרה אותו במים כל הלילה ולמחרת מנקה את הדג טוב, פורסת לפרוסות ומניחה בצנצנת עם שמן ובצל. פעם כשהוא היה אוכל את הדג הוא היה אומר "א-מחייה", מחייה נפשות, זה אוכל לא רק לגוף אלא גם לנשמה, זה אוכל שנותן שמחה בלשון ובלב. אבל עכשיו הוא לא היה מוכן לטעום.
לא היה לי סיכוי לשכנע אותו כי הוא היה כבר כבוי לגמרי אפילו לו נשאר איזה גחל כדי להצית את האש שהייתה בו קודם.
למרות שידעתי זאת לא נכנעתי והייתי דופקת לו בדלת עד שהוא היה פותח לי.
לא היה איכפת לי שהוא אמר לי ללכת, ידעתי שאני לא יכולה לעזור אבל לא יכולתי לוותר. הייתי חייבת אם לא בשבילו אז בשבילי."
הורדתי את הראש ,התביישתי שאני לא הייתי מספיק נחושה וויתרתי בלי להתעקש, הפסדתי אפילו בלי מלחמה.
"באחד השיחות בינינו", אמרה השכנה, , אמרתי לו "תמיד חשבתי שתתגבר, לא חשבתי שתיכנע".
ואז הוא ענה לי, ואני זוכרת את זה כמו ששמעתי את זה לפני רגע:
" אחרי שאני ראיתי את החושך במלחמה, וכל מה שאיבדתי, בכל זאת הצלחתי לראות את היופי בחיים, בעיקר אחרי שהכרתי את סונצ'קה.
אני מתבייש להגיד אבל אני יודע שאהבתי את סונצ'קה
יותר מאשר את אשתי הראשונה, שהייתה בת דודה שלי.
ביני ובין אשתי הראשונה ,אנג'ה, לא הייתה אז רומנטיקה, ידענו שצריך להתחתן ולהביא ילדים, זה היה שידוך בין ההורים שלי וההורים שלה, אבל זה לא אומר שלא היינו מאושרים ולא היה לנו טוב, כי זה מה שידענו אז.
אנג'ה הייתה אישה טובה ואימא מסורה לילדים וחיינו בטוב, אבל סונצ'קה – זאת הייתה אהבת חיי, אהבה רומנטית,
אהבה אחרת."
את יודעת", הוא אמר לי, "איך שראיתי את סונצ'קה פעם ראשונה התאהבתי בה, למרות שלא ידעתי עליה כלום בהתחלה. כשפגשתי אותה הרגשתי בחוש שהיא בן אדם עם יכולת רגשית אחרת ושהיא בנויה אחרת מאשתי הראשונה שהייתה מעשית ולא הייתה בה את הרוח הרומנטית.
הרגשתי שיש בסונצ'קה את הנשמה הרומנטית, זאת שיודעת לאהוב אהבה חזקה , אהבה של גבר ואישה.
כנראה מי שידע אהבה ,יש לו את היכולת הזאת ,וזה לא נעלם לעולם והאמנתי שהיא תתאושש ותאהב שוב כמו פעם, ולא טעיתי.
עכשיו כל המוות הזה, אולי יש לי איזה חור שחור שבולע את האנשים שאני אוהב, הרי כל מי שאהבתי מת אז אני לא רוצה להכניס עוד אנשים לחיי .עכשיו אני מחכה שהחור השחור יבלע גם אותי ואני אפטר מהעולם הזה ומהכאב.
לפני שהוא מת הוא שקל אולי ארבעים קילו מרוב שהוא אכל את עצמו. מה שכואב לי, אמרה השכנה, זה שהוא הלך מהעולם עם אכזבה ועם אשמה. דווקא אנשים כל-כך טובים מרגישים אשמים ואלו שהם באמת אשמים מרגישים טוב עם עצמם."
הודיתי לה וצעדתי הביתה. היה לי כל כך עצוב שאחרי המסע שהם עברו בחיים, אהבה, מוות ושוב התעוררות לחיים חדשים, הכול ניגמר כל כך מהר וכל כך עצוב.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
21. ציון 10 אורטל קשת 12/29/2014 10:11:23 AM
20. יפה ומרגש מאוד אסף א 12/29/2014 6:53:45 AM
19. סיפור מרגש גדעון אשכנזי 12/23/2014 8:30:01 AM
18. פשוט סיפור יפה חנן גלאון 12/21/2014 2:41:24 PM
17. סיפור מקסים חיה ווקס 12/12/2014 8:32:26 AM
16. מדהים חיה 12/12/2014 8:27:05 AM
15. אהבתי שלומי בר ששת 11/30/2014 9:54:05 AM
14. סיפור יפה מאוד עודד אליהו 11/27/2014 4:27:22 PM
13. מעולה אפרת עצמון 11/27/2014 3:10:42 PM
12. יפה מאוד אורית שם טוב 11/27/2014 8:22:15 AM
11. סיפור מקסים אריאל פיינברג 11/26/2014 10:27:02 PM
10. מעולה אופיר נדב 11/26/2014 2:45:38 PM
9. הסיפור של פנינה אורי יקיר 11/25/2014 7:54:41 PM
8. שושנה אוחיון 11/24/2014 11:25:13 PM
7. נתינה ועצב סמי ש. 11/24/2014 2:05:34 PM
6. עצוב ומרגש פירה שניר 11/24/2014 10:15:52 AM
5. סיפור מסע לאהבה מרב אלון 11/18/2014 9:56:58 PM
4. נהדר אלי פיינגולד 9/12/2014 2:33:32 PM
3. רק מי שהיה שם יוכל להבין יגאל בניאן 7/12/2014 11:41:49 PM
2. מרגש ויפה אפרת גרובר 2/12/2014 10:15:23 AM
1. כל הכבוד, סיפור מעולה אהוד אוחיון 1/12/2014 11:11:27 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign