פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חומת גדר מרושתת

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%43
מעניין
%29
לא אהבתי
%29
שם:  חומת גדר מרושתת
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: יעל פנקס

השנים הטיבו איתי. אהבתי את חיי הרווקות שלי- הם היו לי נוחים. עשיתי כחפצי. לא חשתי את תקתוק השעון שלא עצר מלכת. נאמן להרגלי יומי- חייתי את עצמי. אף אחד לא הפריע את שלוות הווייתי. אנשים ניסו לשכנע אותי לשנות את הרגליי, אבל אני פחדתי. לא רציתי. האמנתי ששינוי יערער את חיי הנוחים והשלווים- יזעזע את תחושת הנחת שחוויתי ביום יום .
עד היום שבו התבקשתי לפרוש מהעבודה לפנסיה. לפתע התערערו חיי, וסדק נפרץ בהם. נבקע הסדר שהוטבע ביומי. מחוגי השעון הואטו, ומחשבות חדשות פרצו לראשי, מטלטלות ומציפות בדידות. מודעות חדשה עלתה לראשי. 'מנחם, אתה רווק זקן. לא השכלת לצאת מחייך הנוחים. לא צלחת להקים לעצמך משפחה וילדים. בנית חומה בינך ובין העולם. עכשיו באחרית ימיך אתה לבד. חבריך נטשו אותך, ועתידך לוטה מסך שחור'. כך דברתי,משקיע עצמי עמוק,עמוק בכורסתי הישנה, ושוקע בהזיות- מיצר בתוכן תרחישים אפוקליפטיים .
באחד הלילות,כשנדדה שנתי-התיישבתי בכורסתי. כנראה נרדמתי בה. לפתע התעוררתי מחלום משונה. המקרה התרחש כאן בעיר, כשאפרים חברי ,ואנוכי שכרנו דירת חדר אחד אחרי הצבא. יחד התחלנו את חיינו העצמאיים באותה דירה ברחוב דרך- חיים מספר 14, בקומה השנייה משמאל למדרגות. היינו אז צעירים. יחד סיימנו את הלימודים, הלכנו לצבא, למדנו והתפרנסנו. תמיד הרגשנו טוב אחד בחברתו של השני. שיתפנו זה את זה בקורות אותנו, בילינו ביחד, יצאנו ל"ברים" ולמסיבות, יחד שיחקנו משחקי קופסה -ידענו להפסיד זה לזה בכבוד, התווכחנו על פוליטיקה וחלקנו חוויות מהצבא.
יום אחד בחורה חתולית ,קטנה, ג'ינג'ית וחייכנית בשם שולי ,עברה לגור באותה קומה מהצד הימני של המדרגות . הפכנו להיות שלישייה. יחד יצאנו לבילויים, יחד אכלנו, שיחקנו,צחקנו,צפינו בטלוויזיה, אך בשלב מסוים, התחלנו להלחם זה בזה על הזכות להימצא בחברתה. בתוכנו התחרינו מי יקבל ממנה יחס מועדף. התאהבנו בה. מריבה התעוררה בינינו על הזכות לזכות בה. התווכחנו מי צריך לפנות את הדרך לאחר. שנינו רצינו בה- לא וויתרנו.
אך שולי לא אהבה אף אחד מאיתנו.וביום אחד נעלמה מחיינו מבלי להשאיר את עקבותיה, מותירה את שנינו שבורי לב . הידידות בינינו לא חזרה לשכון בביתנו הקטן. הכעס נותר ואפילו העמיק שורשים, מצמיח חומת לב גבוהה ומנוכרת. בכל יום שעבר בנינו חומת גדר מרושתת שהפרידה בינינו, וחילקה את החדר לשניים. בכל יום הגבהנו אותה, עד שהגיע לתקרת החדר. אפרים דאג לסתום אט,אט את כל חוריה,מדביק קרטונים מהצד של החדר שלו. הקרטונים אטמו את האור,ולא יכולנו יותר לראות זה את זה. כל אחד חי עכשיו בנפרד עם עצמו.

החשכה לא הפריע לי לחיות. השנאה אל אפרים הייתה חזקה יותר. בבקרים יצאתי מחצי החדר החשוך שלי, ובערבים חזרתי. הזמן ניהל את חיי. אפרים נשכח ממני כמו לא היה קיים מעולם. אפילו הרעשים מעבר לחומת הגדר המרושתת, לא הטרידו אותי. חייתי את עצמי, והיה לי טוב. שקעתי במחשבות על עבודתי, ובערבים התמכרתי לקולות שבקעו מהרדיו ומהטלוויזיה. בניתי לי סדר יום קבוע ומתוכנן מראש, והקפדתי לעמוד בו.
יום אחד הגעתי לגיל פרישה. שמח וטוב לב, נפרדתי ממקום עבודתי . סוף, סוף זמני נתון בידיי, עלזתי בתוכי. מהיום אני חופשי לעשות כרצוני. אמנם בתקופה הראשונה נהניתי- אהבתי לנתב את יומי. אך עם הזמן התחלתי יותר ויותר לבהות בגדר הרשת שנערמה בצדו השמאלי של החדר הקטן שלי. לראשונה שמתי לב לחשכה מסביבי. הרגשתי לפתע כלוא בחצי החדר,כמו הייתי בצינוק חשוך ומבודד. גם בעיות בריאות החלו לצוץ. רגליי סרבו להישמע לפקודותיי. מרחק ההליכה האפשרי עבורי התקצר, ונאלצתי לשהות את רוב היום בבית. הלבד התחיל להפחיד אותי. הרגשתי בודד בעולם,מנותק מהחיים שבחוץ , כמו חלפו על פניי מבלי שאהיה נוכח בהם. בכל ערב עמדתי מול הרשת האטומה ודברתי את עצמי.
היה ערב אחד ששמעתי אוושות נשימת אדם קרובות, ממש מעבר לגדר המרושתת. הצמדתי את עיני לחור הרשת, אך היא נתקלה במחסום הקרטון שמהצד השני . סקרנותי גברה. האם אפרים עדיין כאן, מעבר לחומה?, האם נשאר ברווקותו, כמוני?. האם גם אותו הזקינו השנים?, האם השתנה באופיו, ואולי נותר כשהיה?... . בסקרנותי החדרתי את האצבע לתוך הרשת, והתחלתי לחפור בצפורן את הקרטון. בכל יום חפרתי קצת, עד שערב אחד נפתח לפניי חריץ קטן ממנו בקע אור מנורה מהצד שכנגד. עכשיו יכולתי לראות תנועות אור וצל חולפות מול עיני, וקולות הטלוויזיה והרדיו שבקעו מעברו של הקיר, כמו התגברו. החיים הדוממים שלי התמלאו בסקרנות . רציתי לפגוש, ולו פעם אחת, את אפרים בגודלו הטבעי, אך הייתי גם מוכן שלא יאות לראותני. בערבים נהגתי לשבת על מיטתי ,לבהות לכיוון גדר הרשת החסומה ולתאר לעצמי את אפרים. איך היה, ואיך הוא עכשיו.
ערב אחד, הצצתי כהרגלי לתוך חור הרשת. עיני נתקלה בעין ממצמצת מהצד השני. "אפרים, האם זה אתה?", שאלתי.
"כן, זה אני ", ענה לי קול צרוד.
"מה שלומך אפרים?"
"ככה...", ענה . "אתה לבד, מנחם?".
"כן אפרים, אני לבד. יצאתי לפנסיה לפני שנה"
"גם אני לבד וגם יצאתי לגמלאות. איך הבריאות שלך, מנחם?"
"ככה...", עניתי. "אולי במקרה יש לך כדור אופטלגין בשבילי?, הברך שלי גומרת אותי היום. נגמרו לי הכדורים בבית..." .
לכמה דקות התבהר החור שברשת, ואור המנורה סנוור את עיני. הזדקפתי. לפתע דרך חור- הרשת חדרו אצבעותיו של אפרים שאחזו בכדור האופטלגין. אחזתי באצבעות ידיו, חש את חספוסן, ונטלתי ממנו את הכדור. "תודה, אפרים. אני יכול גם לעשות למענך דבר מה?", שאלתי,אך הוא השיב בשלילה.

בכל ערב, בזמן שקבענו בינינו,נהגנו להתיישב על כיסא מול קיר הרשת האטומה, משוחחים ומגוללים עבר משותף בצחוק מרענן, ומסלקים עוד ועוד משכבת הקרטון האוטמת, מרחיבים את האור בחדר ומגלים מחדש פיסה, ועוד פיסה מעצמינו.
פקחתי את עיניי. כשנגשתי למטבח ועברתי ליד המראה בפרוזדור הדירה,עדיין נותר החיוך שאיתו התעוררתי .

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. That kind of thnniik Elly 4/21/2016 1:29:18 PM
3. I read your post and Fantine 4/20/2016 3:07:34 PM
2. Yeah, that's the tic Janai 4/19/2016 4:16:55 PM
1. Thanks for stinratg Bardo 4/19/2016 1:00:35 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign