פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
עוד יום

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%14
אהבתי
%43
מעניין
%14
לא אהבתי
%29
שם:  עוד יום
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: קרני שגב

קרני החמה נופלות על הפנים הישנות, וקורעות באבחה אחת את קורי החלום , ששרידיו עדיין חיים בזיכרונה. היא פוקחת עין עייפה, מציצה בשעון ורוטנת , "לכל הרוחות, רק שש בבוקר".
היא מתהפכת לצד השני , ומנסה לחזור לשם .
היא רואה את עצמה עומדת בתוך סבך של שיחים ירוקים , מקושט בהרות זרחניות , על פיה מרחף חיוך. הגוף הגמיש והצעיר משייט עירום בין האור והצל והידיים יוצרות משבי רוח זעירים , המנידים את הנקודות הבהירות שעל העלים . שמש גדולה מכסה ברכות את הפנים הצוחקות, המושטות אליה נטולי הגנות. החום חודר לכל תא בגוף, מרוקן את הראש ממחשבות, ומשאיר אותה חסרת נשימה, מופקרת לאור הפוקד אותה.
עיניה נפקחות, אך היא עוצמת אותן בחוזקה, מנסה לחיות שוב את החלום. ללא הועיל, האור מתפוגג. החשכה שמלווה אותה כל השנה האחרונה, מכבה את מרבצי החום שעדיין רוחשים בתוכה.
מבטה חולף על הכרית הריקה של דוב. אנחה חרישית יוצאת מבין שפתיה הסדוקות. עוד יום ארוך משתרע לפניה.
היא מתיישבת על המיטה, תוקעת את שתי רגליה הכחושות בנעלי הבית, משתהה לרגע, אחר קמה ומדדה לכיוון המטבח.
"כוס קפה חם ישפר את המצב . היכן שמתי את הקפה? רק אתמול היה במגרה החומה". היא ממלמלת לעצמה.
ידיה המגששות פוגעות בערימת שקיות גדושות בקטניות. אחת השקיות נקרעת ומטר של עדשים כתומות ניתך ארצה. היא מתיישבת על כיסא ובוהה בכתמים הצבעוניים השפוכים לרגליה.
היא חוזרת לחדר השינה, ובתנועות איטיות מפשילה את כתונת הלילה.
מבטה ניתקל באישה מבוגרת העומדת מולה. היא מסתכלת מבולבלת במראה, שבויה עדיין בתוך הדמות שבחלום, ולבסוף מעקמת את הפה במיאוס, ולובשת בחופזה את השמלה הפרחונית המונחת על המיטה.
"זיקנה זה לא דבר סימפטי" היא שומעת את קולה הפסקני של אימה .
שם, בבית ההורים , הייתה שולחת לעברה אצבע גרומה ואומרת: "תראי, היום צבעו לי את הציפורניים בלק ירוק".
" יופי סידרו לך את הציפורניים " נהגה לענות, ואחר שתיהן היו מתיישבות על הספסל בגינה הקטנה של המקום, ושותקות שעה ארוכה.
"ועכשיו הציפורניים שלי פעם ורודות, ופעם ירוקות . "
הקושי להתרגל לקמטים העמוקים החורצים את לחייה, מעמיק. הוורידים הבולטים בידיים מזכירים לה את הידיים הרזות של האם.
"אני הופכת להיות היא"

גל של חרדה מציף אותה, היא מעיפה מבט נוסף בדמות השדופה הנשקפת בראי, עולה בזהירות על המשקל שליד המיטה, ונאנחת "שוב ירדתי בקילו , עוד מעט לא יראו אותי, אני אעלם בדיוק כמוה וזהו."
את ארוחת הבוקר, חלב מהול בדגנים, היא אוכלת בלי חמדה. הכפית נעה הלוך ושוב בין הקונכיות הזהובות, מערבלת אותן בתוך הנוזל הקריר , וסופה שנעלמת בתוך הקצף הצמרירי שנוצר.
היא דוחה את הצלחת , קמה מהשולחן, ומסתכלת בתמונות השמן שציירה כל חייה.
עד לפני שנתיים בנתה בנינים, סללה כבישים , ונפחה רוח חיים בדמויות הקטנות שקבלו פנים או איבדו אותן ,בהתאם לריקוד המברשת שבידה.
דב אהב לשבת על הכורסה הרחבה שבפינת החדר, ולעקוב אחר ידיה , הנעות בגמישות על הקנבס, משאירות תווים אישיים גדושים בשלל גוונים.
מדי פעם הייתה מסבה אליו את ראשה, והוא היה מהנהן לחיוב ומחייך.
" הציורים , נהגה לומר, הם עבודה משותפת של דב ושלי: העיניים שלו מדריכות את העצבים שבקצות האצבעות, והמכחול רץ מאליו על הקנבס."
"כשהיינו צעירים, היו זמנים אחרים" , סיפרה ב"שבעה" לשכן הצעיר שהגיע לנחם," תל אביב הייתה עיר עם הפסקה, ובלי פקקים. ברחוב "בן יהודה " נשמנו גלי רוח מלוחים שהגיעו מהים. היו רווחים בין הבניינים.
אנשים הלכו לאט בין הרווחים, מכרסמים תפוחי עץ מצופים בזגוגית אדומה, והילדים אכלו מגדלי צמר גפן אווריריים עשויים מסוכר.
אפילו הריחות היו שונים , ריחות של צ'ולנט ומרק עוף עם אטריות עפו בעד החלונות הפתוחים, ונכנסו ישר לתוך נחיריהם של עוברי האורח.
המבוגרים שיחקו בקלפים על המרפסות הפתוחות למעלה, והקטנים שיחקו תופסת על המדרכות למטה.
פעם היו חיזורים: האהבה הייתה פנימית, המחמאות היו צנועות. לא מיהרנו , הנשיקות היו מגיעות בסופו של דבר והיו אפילו מתוקות יותר בגלל ההתרגשות של הציפיה.
דב חיזר אחרי בעקשנות. תמיד היה מגיע אלינו הביתה לפני כולם, ונשאר עד שאחרון המחזרים עזב. "בסוף התחתנו". היא מחייכת.
כל יום חמישי היינו נוסעים בסקודה המקומטת לשוק הכרמל וקונים מנגו.
כל כך אהבתי את הפרי הזהוב הזה שהיה עסיסי ונוזל, מלא מתיקות וקרירות, מלווים בטיפת חמצמצות, שהורגשה רק לקראת הסוף, כשהגעתי לגרעין. הטעם היה נשאר לי בפה שעות.
היום אני לא יכולה אפילו לראות אותו. יותר מדי זיכרונות.
שלא תחשוב שהכל היה גן עדן, גם אז, לא כולם היו נחמדים , בשוק היו שמים לך בסל צנוניות רקובות ברגע שהפנית את המבט הצידה, ואת המצבר החדש של המכונית גנבו בלי בושה.
אבל אני לא פחדתי משום דבר. כשנסעתי לאמריקה כדי למכור את הקולאז'ים שלי אפילו עצרתי טרמפים, וכשלא היה לי כסף ללון בבית מלון, ישנתי על הספה בלובי.
דוב לא אהב את זה. הוא גם לא אהב שנסעתי לבד. אף פעם לא נסענו יחד, "הוא לא הסכים לקחת חופש מהעבודה. כשהייתי חוזרת ,לא היה מדבר אתי ימים שלמים, לפעמים שבועות. בסוף היינו מתפייסים. והוא היה מצלם אותי ומצלם, ומצלם, ולא מפסיק.
המצלמה הייתה סימן ההיכר שלו. הוא סחב אותה לכל מקום, מחפש אובייקטים מתאימים להנציחם . "הנה הציירת והצלם" אמרו כולם בחיבה.

היא יושבת על הכורסה הישנה , ומתבוננת ממושכות בגוונים המתחלפים של הים. האורלוגין העתיק, שירשה מאימה מצלצל. התלתלים המרדניים, סימן ההיכר שלה, נחים כעת. העיניים משוטטות בין התמונות התלויות על קירות החדר, ואחר משתהות ונתלות בשמש ענקית, שותתת קרניים אדומות , התופסת את מרחביו של בד הציור .
"אתה זוכר?"
"איך אפשר לשכוח" דב עונה.
יום אחד דפקה על דלת הסטודיו אישה תימהונית בעלת עיניים גדולות, ואמרה בקול חרישי, ששאריות של מבטא זר נשזרו בתוכו, כי היא מעוניינת לקנות תמונה.
לאחר שסקרה ברפרוף את התצוגה, העבירה יד דקיקה על קרני החמה, כמנסה לחוש בלהט היוצא מהן ואמרה : "אני רוצה רק את זאת" היא לא התמקחה על המחיר, שילמה במזומן, ויצאה עם הציור.
כעבור חודש, העיניים הענקיות עמדו שנית בפתח הדלת. " קחי אותה ממני, אני לא יכולה יותר, אין לי לא יום ולא לילה, הקרניים קודחות לי במוח. נכנסות לחלומות, יורות זיקוקים על האוכל שבמטבח, חודרות מתחת לכרית בחדר השינה, עוצרות את המים בברזים, תראי איזה עיגולים שחורים השמש שבציור עשתה לי. אני הולכת ומשתגעת. אין לי כוח יותר" היא השעינה את התמונה על הקיר, ובלי לחכות לתשובה , הסתובבה אחורנית והתרחקה במהירות.
מדי פעם היו שניהם נזכרים באותה אישה מוזרה ופורצים בצחוק מצלצל.
לילה אחד דב הלך לישון ולא קם. הצחוק נקבר איתו.
"עכשיו , אחרי כל כך הרבה שנים, אותה שמש חורכת את החלומות שלי".
אמרה לעצמה.
היא נעמדת מול בד ציור ריק , העומד על הכן שבפינת החדר.
מאז שדוב נפטר, עומד הבד הלבן בשיממונו. מכחולים עבים ודקים , סכין חיתוך יפנית, צבעי שמן, כולם מוטלים מכוסי אבק על שולחן העבודה.
יותר משנה מחכים הצבעים שיד אנושית תוציא מהם את ליבתם הנוזלית , ותמרח אותם על הקנבס.
שעה ארוכה היא מסתכלת בריכוז בבד החלק, לבסוף מרימה למעלה את היד שאוחזת במכחול. הזרוע נעצרת באמצע התנועה, קופאת על מקומה, מחכה לרעיון חדש, שישפוך נהרות של צבע על המשטח הלבן, וימלא אותו חיים.
הציפיה הדרוכה, מתחלפת בתשישות. המכחול נופל מהיד, ומתיז בדרכו ארצה טיפות של צבע על פרפר לילה שחור, המוטל מת על השטיח .
מבטה מתמקד בכנפיים המקופלות של הפרפר.
"אסור להיכנע, צריך לחשוב רק על דברים נעימים." היא אומרת לעצמה.
הבלחה פתאומית של החלום מפנה אותה לכיוון הספרייה.
"הצילום. איפה הצילום?". אצבעותיה שולפות החוצה את אלבום התמונות הגדול, ועוברות בחוסר סבלנות בין עשרות הצילומים שדוב צילם.
דמויות מוכרות יוצאות החוצה, ומנסות ללכוד את תשומת לבה, אך היא מרחיקה אותן וממשיכה לחפש .
" הנה זה" היא פולטת אנחת רווחה , ומוציאה מתוך האלבום צילום ישן בצבעי שחור לבן. במרכזו, אישה צעירה עומדת עירומה בלב קרחת יער. קרן אור מאירה את הפנים הרציניות, הפונות ישירות לצלם. ידיה הארוכות משתלשלות רפויות לצדי גופה, מסגירות בתנוחתן את השבריריות של הגוף המעורטל.
פיה הקפוץ מביע אי שביעות רצון עמומה.
היא מסתכלת בריכוז בצילום , אצבעותיה טופפות על הנייר המבריק מנסות למצוא בתוך סבך העצים את המצלם, את דוב.
למרות השנים הארוכות שחיו ביחד, היא אף פעם לא הצליחה לפענח עד הסוף את המתרוצץ בראשו.
תמיד רצתה להיכנס לתוך המצלמה פנימה, להגיע דרך התא האפל לתוך אישוניו השחורים , לראות דרך עיניו אותה.
בלילות הייתה מתעוררת רדופה, מנסה להימלט מפני כוחות אפלים המאיימים לגדוע את כשרון הציור שבורכה בו, ולשתק את היד האוחזת במכחול.
רק קול נשימותיו השלוות, הצליח לנסוך בה שקט ולהחזירה לאזור הדמדומים.
הגעגועים מציפים אותה. בעיקר הייתה רוצה לחזור לאותן שעות בין ערביים, כשהחמה טובלת בים , משאירה שובל אדום על קצף הגלים.
באותן שעות מנוחה, דב היה מקריא לה משירי אלתרמן ולאה גולדברג, מאייקובסקי ורילקה, והיא הייתה נוגסת במנגו העסיסי ומקשיבה מרותקת. כשסיים, היה מנגב בעדינות את טיפות הפרי שנזלו על סנטרה , ונושק על הלחי הסמוקה.
בטנה מתכווצת, שאריות החלב שהחמיץ עולים בגרונה.
היא מציצה שנית בצילום, מביטה בגוף הצעיר העומד חשוף ונטול הגנות מול עין המצלמה, ואחר מסתכלת בכתמי הזמן המנקדים את היד האוחזת בו.
היא מקמטת בחוזקה את הצילום , וזורקת אותו על השטיח.
מבטה משוטט בחדר, חולף על הפרפר המת, על שפופרות הצבעים, ונעצר על בד הציור . היא מתבוננת בו בריכוז. שום רעיון חדש לא עולה בראשה, הדחף שהריץ אותה בעבר למלא בשפעת צורות וצבעים את הקנבס החלק, נעלם ואיננו.
אט, אט הזעם ממלא אותה. היא כועסת על דב שהסתלק באישון לילה, על הבדידות , על הילדים שלא ילדה, ועל כוח היצירה שנטש אותה .
בצעדים מהירים היא ניגשת לשולחן, לוקחת את סכין החיתוך היפנית, ובהינף אחד תוקעת את הלהב החד במרכז הבד הלבן, וחותכת אותו לשניים.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. Pecfret answer! That Kristabelle 4/21/2016 1:29:47 PM
2. Well done to think o Elyza 4/20/2016 3:08:35 PM
1. At last, sooenme who Jory 4/19/2016 4:25:36 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign