פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
החומר ממנו עשויים החלומות

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%31
אהבתי
%19
מעניין
%31
לא אהבתי
%19
שם:  החומר ממנו עשויים החלומות
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: חיה בנצל

לאחרונה, יותר ויותר אני חשה בצורך לחזור ולדפדף באלבום התמונות של ימי ילדותי. ככל שחולף הזמן נדמה לי שהזיכרונות מתקופה זו חומקים לאיטם ונעלמים אל עולם אחר ששערו נעול בפני. אי שם, באיזור הבלתי מוגדר החוצץ בין דמיון למציאות הם הופכים לחלום רחוק ובלתי נתפס. התמונות שבאלבום לעומת זאת, הן כעין אבני דרך, נקודות אחיזה מוחשיות שבעזרתן ניתן לדוג ולשלות ממצולות ים הזכרונות את כל שטבע בו במרוצת השנים. אני מתגעגעת במיוחד אל אותן תמונות מהן נשקפת ילדה קטנה עם עיניים מחייכות וראש מלא תלתלים בהירים ענודים בסרט קישוט צבעוני. אמי ראתה בסרט חלק בלתי נפרד מהמלתחה ההכרחית המאפיינת את בנות גילי. למרות שצבע הסרט היה אמור להשתלב עם צבע שמלתי, הסרט שנבחר על ידה, תאם תמיד את מצב רוחה באותו יום. ממש כדגלו של המציל בים, הוא ידע להכריז על רוגע ועל סערה ועל כל מה שביניהם. אני לכשעצמי נטיתי חיבה מיוחדת לסרט הורוד. רציתי שאמא תענוד לי אותו בכל יום. אמא לא הייתה מוכנה לכך. היא אמרה שבחיים יש כל מיני צבעים שאלהים ברא ונתן לנו אותם כדי שנשתמש בכולם בצורה הטובה ביותר. כאשר אמא ענדה לשערי את הסרט הלבן, ידעתי שמצפה לי יום טוב. דומה שהצבע הלבן השרה עליה שלווה ורגיעה. היא הייתה מלטפת את ראשי בפנים מחייכות ויוצאת עימי לטיול בגן הסמוך לביתנו. פעם אחת אפילו קנתה לי את הבלון הגדול שחלמתי עליו במשך הרבה מאד זמן. כמובן שגם הוא היה לבן כולו. בדומה למצב רוחה, גם הוא לא האריך ימים ופקע ללא כל אזהרה. בימים של סרט אדום לאמא היה מצב רוח מיוחד. היא התנהגה אז כמו נערה צעירה. הייתה סובבת בכל פינות הבית כשהיא מזמזמת לעצמה שירים בשפה האחרת, מאותה ארץ רחוקה ממנה באה לכאן. לעיתים, כשחשבה שאף אחד לא רואה אותה, ראיתי אותה רוקדת ועיניה עצומות. לעומת זאת בימים של סרט צהוב, אמא הייתה עצובה. היא לא גילתה לי אף פעם את סיבת צערה, אך כל פעם שהבטתי בפניה, עיניה הגדולות היו מלאות דמעות שאיימו להימלט ממקום מושבן. " אל תדאגי, זה עוד מעט יעבור לי " הייתה אומרת ומוחה את עיניה בממחטה רקומה של פעם, " זה לא את, אלו דברים שקרו מזמן". "ספרי לי, מה קרה לך מזמן" ביקשתי, "גם אני רוצה לדעת". "יבוא יום ואספר לך", הבטיחה בפיזור נפש. עם הזמן למדתי להתרחק ממנה אז ולהניח אותה לנפשה. כך זכיתי בזמן שהיה כולו שלי. יכולתי לשבת במשך שעות בפינת חדרי, לחבק את בובתי האהובה ולחלום. בחלומותי הייתי נסיכה יפהפיה, לבושה בשמלה מפוארת שכולה תחרה ורודה. עיני הנסיכה היו כחולות, כצבעו של הים הרגוע ושערה הזהוב, היה ארוך וזוהר כקרני השמש השובבות. תלתליה התנופפו חפשייים ברוח הקלה, מבלי שאף אחד יכלא ויקשור אותם בסרטים צבעוניים. היא יכלה לעשות כל מה שעולה בדעתה ובניע אצבע הייתה משיגה את כל מבוקשה. במשך שנים ארוכות הייתה לנסיכה היפה חברת נפש יקרה. כל לילה, היא הייתה מופיעה ומשחקת איתי עד שנרדמתי ושקעתי בעולמם האמיתי של החלומות. "אמא", שאלתי בתמימות יום אחד, "למה את לובשת הרבה פעמים את השמלה השחורה עם הסרט השחור ולי את לא עונדת אף פעם סרט שחור?" " הצבע השחור הוא לא לילדים" אמרה אמי בהחלטיות. "רק למבוגרים מותר להשתמש בו". "למה "? המשכתי להקשות, "אלהים לא כועס שאנו לא משתמשים בצבע שהוא ברא בשבילנו"?. "זה לא צבע שמח. סרט שחור הוא סימן שמישהו מאד מאד עצוב" ענתה לי בחוסר רצון מופגן. "כשאהיה עצובה תתני לי לשים סרט שחור?" ניסיתי שוב את מזלי. "בשום פנים ואופן, לא ! " אמרה אמא בהחלטיות. "בואי אלי מלכת החלומות ותפסיקי לחלום כל כך הרבה ולשאול כל כך הרבה שאלות. תני לי את ידך ונצא לטייל אל הגן". בסופו של דבר, הצבע השחור נאלץ להמתין לי בסבלנות אבל לנסיכה הקטנה שיש לה הכל היה גם סרט שחור אותו קבלה במתנה מידי אחד מאביריה הנאמנים. היא שמרה אותו בארגז האוצרות בחדרה שבארמון למקרה שיהיה לה באמת מאד מאד עצוב.
כשגדלתי ועמדתי ברשות עצמי יצאתי מהבית כדי ללמוד באוניברסיטה. כבר לא היה לי כל כך הרבה זמן לחלום. בדרך כלל הייתי נרדמת ברגע שהנחתי את ראשי על הכרית. תכנית הלימודים היתה תובענית. סבלתי מחוסר שינה כרוני. בימים מלאתי אחר דרישות הפקולטה ובחלק מהלילות עבדתי בבית החולים הסמוך, כדי לממן את לימודי. הנסיכה היפה שחייתה בהזיותי בעבר, נדחקה על לא עוול בכפה אל קרן זווית והפכה ליפהפיה הנרדמת לפרק זמן בלתי ידוע. גם חברתה הנאמנה נעלמה לאי שם. למען האמת, רוב הזמן שכחתי על קיומן. לא עצרתי לרגע כדי לשאול את עצמי אם הן כועסות עלי על שזנחתי אותן לאנחות.
ובעצם, אינני יודעת אם לשאלה זו קיים מענה ואם אי פעם אדע מהו. האם ניתן לצוות על הזיות וחלומות לפנות את הבמה אשר במרכזה כיכבו במשך זמן כה רב? הייתכן שהם אינם מוכנים להצטופף במגירה הדחוסה של זיכרונות נשכחים ואורבים לרגע שבו יוכלו להתפרץ לאויר העולם בכוחות מחודשים? האם במקום להוות מקור הנאה הם עלולים להפוך למשהו שונה לחלוטין? ואולי בכעסם על נטישתם הארוכה הם הופכים מחלומות טובים לסיוטים?
בפני שאלות נוקבות אלו נאלצתי לצערי לעמוד באותו שבוע מוזר בו עזבתי את חדרי שבאוניברסיטה ועברתי ללמוד לבחינות הגמר בבית הורי. רציתי להתרחק מכל המולת הקמפוס וכל הסחות הדעת למיניהן ולהתרכז בהכנה לבחינות. בית ההורים, שבדיוק יצאו לחופשה באחד מבתי ההבראה בצפון, עמד להיות המקום האידיאלי להשלמת כל החסרים שסבלתי מהם, הן בשינה והן בזמן פנוי לשינון החומר לבחינות. חדרי המוכר והעמוס בחוויות ילדות אסף אותי אל חיקו בזרועות פתוחות. תחילת ההתרחשויות המוזרות הייתה כבר ביום ראשון בשבוע. משהו העיר אותי בבוקרו של אותו יום, הרבה לפני השעה אליה כיוונתי את השעון המעורר. הרעש לא נבע מפנים הבית. לא היה בבית אף אחד, מלבדי. זה לא היה גם אף אחד מהרעשים האופיינים לעיר סואנת המתעוררת משנתה. הרעש הבלתי מוכר והמתמשך לווה בנקישות מוזרות בקצב קבוע. מאחר ולא הצלחתי להירדם מחדש, דבר שעולה בידי בקלות בדרך כלל, קמתי ממיטתי ובעיניים עצומות דשדשתי לעבר מקור הרעש. כשנכנסתי לסלון נגלה לפני מחזה מוזר ביותר. ציפור שחורה מסוג בלתי מוכר לי, דמויית עורב, התעופפה מעברו השני של חלון הזכוכית הגדול החוצץ בין הסלון והחוץ. היא הייתה מעופפת מימין לשמאל, לרוחב השמשה וחוזר חלילה, צמודה לשמשה, משיקה בכוח בכנפיה ומקישה בה במקורה. הנקישות היו כה חזקות עד שחששתי שבשלב כל שהוא הזכוכית תשבר. נראה היה לי שהיא מחפשת נואשות את הפתח שיאפשר את כניסתה לבית. מאחר ולא היה בדעתי לאפשר לה להיכנס, ניסיתי להבריח אותה תוך שאני מקישה באצבעותי על זגוגית החלון מצידו הפנימי של נתיב מעופה. הציפור המוזרה לא השגיחה בי. היא התעלמה ממני לחלוטין והמשיכה לנוע כמהופנטת במסלול שקבעה לעצמה. בסופו של דבר עייפתי מנסיונותי ופניתי למטבח בתקווה שגם היא תתעייף בינתיים ותעוף לדרכה. המוזר ביותר היה שהיא התמידה בכך. נקישות המקור המוזרות נשמעו מכל פינה בבית. רק לאחר מספר שעות השתרר לפתע שקט. הציפור השחורה נעלמה כאילו לא הייתה כאן מעולם. נאנחתי לרווחה בהקלה. ברוך שפטרנו. למחרת, בשעת בוקר מוקדמת התעוררתי שוב לקול אותן הנקישות. נדמה היה לי שעוצמתן עלתה לעומת היום הקודם. אולי אני סתם חולמת? שפשפתי את עיני וצבטתי את בשרי. הציפור השחורה הייתה שוב שם, ממש כמו ביום הקודם ואותו טקס מוזר היה כבר בעיצומו. המעוף העקשני לרוחב החלון מצידו האחד אל צידו השני וחזרה נמשך שוב לאורך מספר שעות וללא הפוגה. גם הפעם לא הצלחתי להבריח אותה. היא נראתה מקובעת ונחושה במשימתה. האם היא רוצה להיכנס? מה היא מחפשת כאן? זו רק ציפור, הרגעתי את עצמי ולמרות זאת לא העזתי לפתוח לה את החלון. לאורך כל אותו שבוע המשיכה הציפור בשלה. כל בוקר התעוררתי בלב הולם לצלילי נקישותיה ומשק כנפיה. בסופו של דבר החלטתי לנסות להתעלם ממנה. כבר לא קמתי כדי לראותה. הדקתי את הכרית מעל לראשי וניסיתי בכל כוחי להירדם מחדש ולהשיב לעצמי את השלווה והריכוז שהייתי זקוקה להם. לצערי, זו הייתה משימה בלתי אפשרית. מתח עצום היה גואה ומצטבר בי מיום ליום. כמובן שלא סיפרתי על כך לאף אחד. חששתי שלא יאמינו לי.
בשבת בבוקר התעוררתי אל שקט מוזר. קרני השמש שעלתה כבר מזמן, פזזו בחדר בשובבות. מוסיקה חרישית נשמעה מדירת השכנים. כל קולות הבוקר שהוסוו בשבוע שחלף מאחורי מסך הנקישות הטורדני, נשמעו כעת בבירור, נעימים מתמיד. הציפור השחורה נעלמה ואיננה. היא גם לא הופיעה מחדש בבוקרו של יום ראשון. אבן כבדה נגולה מעל לבי. סוף סוף ניתנה לי האפשרות להתרכז ללא כל הסחת דעת בחומר שהיה עלי לשנן. בלילה שבין ראשון לשני, על אף היום הרגוע שחלף, לא הצלחתי להרדם. במשך שעות רבות התהפכתי על יצועי. משהו בלתי מוגדר לא הרשה לי לצנוח בשלווה אל זרועות השינה. האם הייתה זו הציפור השחורה חסרת המנוחה שחדרה אל חדרי מבלי שארגיש ובדרך כלשהיא הדביקה אותי בחוסר מנוחתה? היתכן שהצליחה להיכנס הביתה וכעת, נחבאת בין הצללים, היא עומדת מעלי וצופה בי? ואולי היא רוצה להזהיר אותי מפני משהו שעומד להתרחש?
בעיצומו של הלילה עברתי אל המיטה הגדולה בחדר השינה של הורי. בילדותנו, אחותי ואני נהגנו לפלוש למיטתם השכם בבוקר בכל שבת. ההתכרבלות במיטה ליד אמא ואבא הייתה חוויה בלתי רגילה. ה"צד של אבא" תמיד העניק לי תחושת ביטחון שאין למעלה ממנו. זה היה מין יעד מבוצר ששום אוייב לא יכול היה לחדור אליו. גם הפעם, תחושת הבטחון שהמיטה הקנתה לי איפשרה לי להרדם. כאשר התעוררתי הייתה כבר החשיכה בחדר הולכת ומחווירה. מבלי משים, ידי גלשה אל הרווח שבין הקיר לדופן המיטה. לפתע חשתי במשהו בלתי מוגדר התופס ומחזיק בכף ידי ומושך אותה לעבר החלל האפל שמתחת למיטה. משכתי אותה בבהלה, בכל כוחי, עד שהצלחתי להשתחרר. שכבתי רועדת במשך שעה ארוכה, כשגופי קפוא כמשותק. רק כשהבוקר החדש זרח במלוא אורו, העזתי להזיז את אברי ולהציץ מתחת למיטה הגדולה. שום דבר לא היה מתחתיה. אולי היה זה רק חלום? חלפה בי מחשבה לפתע. היתכן שחלום יהיה כל כך מוחשי? מגעו של מה שפגש את ידי בער בעורי במשך שעות ארוכות.
באותו יום, אחר הצהרים חזרו הורי מחופשתם. "נו, איך היה?" שאלו אותי. "בסדר גמור" הפטרתי בשפה רפה. הם נראו כל כך נינוחים ועליזים, כפי שלא ראיתי אותם מזה זמן רב. מי אני שאקלקל את מצב רוחם בסיפורים מוזרים שאינם מתקבלים על הדעת.
בערבו של אותו יום פרשתי מוקדם למיטתי. ציפיתי לההנות משנת לילה רצופה ובלתי מופרעת. אבא ואמא היו כבר כאן. למרות שבהגיעי לכאן חלמתי על הלבד, חלק ניכר מקסמו אבד בעיני בשבוע האחרון. כשהתעוררתי היה עדיין לילה. משהו הורה לי לפקוח את עיני. באורו הקלוש של הירח הסתמנה לעיני דמות אפלה של גבר הניצב ליד מיטתי. לפתע התכופפה אלי הדמות עד שפניה כמעט נגעו בפני. לא ראיתי בבירור את תווי פניה. מה שנשאר חקוק בזכרוני עד היום היא הארשת החמורה שהייתה עליהם והגבות הכהות והעבותות. העיניים היו בלתי נראות. במקומן, מתחת הגבות הכבדות, היו שקעים כהים כעין בארות חסרי קרקעית. הדמות נשארה כפופה מעלי כשהיא משקיפה היישר אל תוך עיני. כמעט שיכולתי לחוש את משב נשימתה על פני ההולכות ומתאבנות. עצמתי במהירות את עיני והעמדתי פני ישנה. רק שלא ידע שראיתי אותו. שילך, שיעזוב, שייעלם ולא יגע בי. נהרות של זיעה קרה שטפו את גופי. שכבתי ללא תנועה, מקשיבה להלמות ליבי הדופק בפראות ומתפללת שהזר לא ישמע אותו. לא יכולתי לאמוד כמה זמן חלף עד שהעזתי לפקוח מחדש את עיני. דממה שררה בחדר. אור חיוור הסתנן מבעד חרכי התריס. הדמות נעלמה. מבלי שרציתי, התחלתי לצעוק. דומה שקולי קפא. כל מה שהתמלט מגרוני הייתה מין צעקה חרישית וחסרת קול. אחרי מספר נסיונות כושלים חזר אלי קולי. אבי הופיע מנומנם מחדר השינה של הורי וסימני שאלה בעיניו. "מה קרה לך?" שאל בתמיהה. "יש כאן פורץ" התחלתי ליבב בקול שלא הכרתי קודם לכן. אבא הביט בי לרגע ושאל" איפה הוא?" "אני לא יודעת, הוא היה על ידי קודם". אבא הציץ מתחת למיטתי והכריז בטון מרגיע : "אני לא רואה כאן שום דבר". "לא, תחפש עוד", יבבתי מבלי יכולת להפסיק. למותר לציין שבסופו של דבר, אבי בדק את הבית מהמסד עד הטפחות כשאני נשרכת אחריו כילדה קטנה. החיפוש המדוקדק לא העלה דבר. "הוא בטח ברח כבר" אמרתי, אבל אבא בדק את כל הדלתות והחלונות. הכל היה תקין. לא נראו כל סימני פריצה לבית. "אולי חלמת חלום רע?" שאל אותי בהיסוס." לפעמים החלומות נראים נורא אמיתיים. זה בטח היה רק חלום ". "זה לא היה חלום" עמדתי על דעתי. "זה היה יותר מדי אמיתי. ממש ראיתי אותו".
בבוקר אבא קם לעבודה. למרות שרק עכשיו חזר מחופשתו, היה נראה מאד עייף. "מה יקרה כבר אם תישאר עוד יום בבית ותנוח?" שאלה אמי למרות שתשובתו הייתה ידועה לה מראש. אבא לא האמין בימי מחלה. "אני לא יכול. יש לי כל מיני דברים דחופים שמחכים לי. אחזור בערב". נפרד לשלום ויצא. אמי יצאה לעבודתה אחריו.
שלא כמתוכנן, בצהרי אותו יום חזר אבא הבייתה. "אני באמת מאד עייף" אמר לי. הוא פשט את חולצתו והניח אותה בזהירות על מסעד הכסא. הגופיה שהתגלתה מתחתיה, הייתה קרועה רצועות, רצועות. אמא לא הייתה נותנת לעולם לאבא ללבוש גופייה כזו. "מה זה? מה קרה לגופיה שלך?" שאלתי בתמיהה. הוא הביט בה בפליאה שעה ארוכה ומלמל " באמת, אינני יודע ממה זה". אבא נשכב על המיטה כדי לנוח ונרדם לנצח. לרופא שהזעקתי לא נותר כי אם לקבוע את מותו. בתעודת הפטירה נכתב דום לב. הוא היה בן ארבעים וארבע בלבד. לראשונה בחיי שחשתי את משמעותו האמיתית של הסרט השחור. גם אחרי ה"שבעה" לא הורדתי אותו במשך זמן רב מחולצתי. אמי הביטה בו בעיניים מוצפות דמעות ולא אמרה דבר. אמא צדקה. הסרט הזה הולם את רגשות העצב העמוקים ביותר שקיימים בעולמנו.
שנים רבות חלפו מאז. כעת עיתותי בידי ויש לי הרבה זמן לחלום. הנסיכה הנרדמת התעוררה. היא אינה לובשת יותר ורוד ואף אם יש ימים שהיא כמהה לו, הסרט השחור עדיין שזור עמוק בנשמתה. החלומות אינם וודאיים יותר. סחרחרת של תהיות ושאלות בלתי פתורות אינה מרפה ממני.
האם קיים קשר בין שרשרת המקרים שקרו לי ולמותו הלא צפוי של אבי? האם התעלמתי מסימני אזהרה משולח בלתי ידוע? ואולי, מבלי להיות ערה לכך, גררתי את כל ההתרחשויות המוזרות מעולמן הסמוי אל אורה המסנוור של המציאות?
לאחרונה הגעתי למסקנה שהחלום והמציאות אינן שתי רשויות נפרדות אלא מצבים שונים בקומפלקס המסובך של החיים. הם בעלי נקודות השקה וגם זליגה זה אל זה, לעיתים אף חפיפה מלאה עד שלא ניתן להפריד ביניהם. מה שמעורר פליאה היא העובדה שעל אף ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית של האנושות בתחומים שונים ומגוונים, לא פוענחו עדיין המנגנונים האחראיים על מגוון יכולותיו של המוח האנושי. אני תקווה שגם בכל הנוגע לחלומות, מסך הערפל שאחריו מסתתר הלא נודע, יתרומם יום אחד ותינתן לנו האפשרות להבין, לדעת ואפילו למשש את אותו חומר מופלא ממנו עשויים החלומות.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. This is the perfect Clarinda 4/21/2016 1:19:17 PM
4. Now we know who the Jayna 4/20/2016 2:54:33 PM
3. I was struck by the Sanne 4/19/2016 10:35:41 AM
2. החומר ממנו עשוים החלומות איציק וקנן 5/12/2015 11:01:33 AM
1. החומר ממנו עשוים החלומות וקנין יהודית 2/12/2015 8:38:07 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign