פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
הכל בסדר

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%76
אהבתי
%14
מעניין
%4
לא אהבתי
%5
שם:  הכל בסדר
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: אפי הלפרין

בבוקר תִּשְׁרֵיִי אחד, בשעה שעל העיר ירדו טיפות גשם בלתי צפויות שנספגו מיד במגען עם המדרכות הריקות, התעורר פרופסור ה'* כשכל גופו שטוף זיעה.
ככה זה, לאחר שהות של כמה שעות בפתחו של הגיהנום כולם מזיעים.
יום קודם דווקא חש בטוב. למעשה, הוא הרגיש מ-צ-ו-י-ן בעקבות כתבה גדולה שהתפרסמה בעיתון הנפוץ במדינה - הן במהדורתו הכתובה והן באתר האינטרנט הכל כך פּופּולארי שלו - שעסקה ב'רשימת הרופאים המובילים בתחומם'. כצפוי נמצא שמו, שוב, בראש קבוצת הכירורגים המצטיינים עם 0 אחוזי תמותה בניתוחים. אפס אחוזי תמותה!
זו השנה השלישית ברציפות שהוא שומר על ההישג הבלתי יאומן הזה וגם הפעם, לאחר שהמידע הסטאטיסטי המרשים נודע ברבים, לא הפסיקו מכשירי הטלפון בכיסו, במשרדו ובביתו לזמזם ולצלצל במשך כל שעות היום, ותיבת הדואר האלקטרוני שלו התמלאה בברכות של בני משפחה, חברים למקצוע ואפילו של חולים אסירי תודה. כבוד.
פרופסור ה' אמנם התאכזב במקצת מכך שבאף אחת מבין שלושת המהדורות המרכזיות של החדשות, ששודרו באותו ערב בטלוויזיה, לא הייתה התייחסות כלשהי לנושאי רפואה בכלל ואליו בפרט, אך התנחם בשיחה ארוכה עם אחת מעיתונאיות הבריאות המובילות שהתקשרה כדי לבדוק אפשרות לראיין אותו ליומן של סוף השבוע.
בסך הכל, סיכם לעצמו, היה זה יום מוצלח. מאד.
אלא שבחצי הלילה, מספר שעות אחרי שעצם הרופא העייף והמרוצה את עיניו, הוא מצא את עצמו - מופתע ונדהם - עומד בתור ארוך שהשתרך אל מול שער אפל ומאיים ובמרכזו 'לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת' הידוע לשימצה. מעבר לו, כך מלחשים בחיל ורעדה, ישנם שבעה מדורים שונים של 'בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה.../ וקוֹל בְּכִי וְקוֹל צְעָקָה' שבאחד מהם בוערת 'מְדוּרָה גְדוֹלָה בְּאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה / רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶת יָהּ.../ אֲשֶׁר כְּנַחַל גָּפְרִית בּוֹעֵרָה / הִיא לַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הֶעֱמִיקוּ סָרָה'. שלא נדע.

"תשמע חביבי," פנה פרופסור ה' בטון מתנשא לאחד היצורים הדוחים במיוחד שהקיפו את שורת האומללים כדי לוודא שכולם אמנם מתקדמים בסדר מופתי, "אני הגעתי לכאן בטעות."
היצור הכעור והמעוות- ספק חיה ספק שד, נתן בו מבט חודר והפרופסור הצטמרר.
"שום טעות," ענה קצרות, "תמתין בסבלנות עד שיכניסו אותך פנימה."
"אבל זה לא יכול להיות, אני עדיין צעיר ולא אמור למות בכלל; ובכל מקרה, כל חיי רק רפאתי אנשים והבאתי להם תועלת וברור לכל שכשיגיע יומי אעבור היישר לגן העדן. תדע לך שהבוקר אפילו צוינתי לשבח כאחד המנתחים הטובים ביותר בישראל," לא הצליח הרופא הבכיר להסתיר את גאוותו, אך גם לא את עצבנותו הרבה שהתבטאה, בין השאר, בהדלקה של סיגריה מעוכה בידיים רועדות.
"אתה באמת רופא?" הסתובב והתערב בשיחה מי שעמד לפניו בתור- יהודי מזוקן כבן 80, מגבעת לבד שחורה על ראשו וארבעה פתילי ציצית לבנבנים מבצבצים מתחת לחולצתו, שהפסיק לרגע קצר את הקריאה מסידור התפילה שבידו.
"כן," ענה פרופסור ה' חדות- מתקשה להבין מדוע הוא עצמו עטוי דווקא פיג'מת משי מפוספּסת, ולא את החליפה המהודרת עם העניבה התואמת שאותן הוא רגיל ללבוש במהלך עבודתו במחלקה לניתוחי בטן של בית החולים האוניברסיטאי הגדול והיוקרתי שבראשה הוא עומד.
"נו, אז מה לא ברור?" המשיך הזקן להטרידו, "הן כתוב במסכת קידושין שבמִשְנה ש'טוב שברופאים- לגהינום', וכבר באר זאת רש"י..."
"כולם יודעים שהאמירה הזאת היא מֵטָפוֹרית בלבד," קטע אותו הפרופסור בקוצר רוח, "רק השבוע שמעתי הרצאה של איזה אורולוג, שהוא גם רב ומוהל, שהסביר ש..."
"מטפורי-שמטפורי," הוכיח לו החרדי שגם הוא יודע להתפרץ בחוסר נימוס לתוך דבריו של האחר, "אפילו באבות דרבי נתן כתוב שלרופאין אין חלק בעולם הבא, למרות שלא כל כך ברור במדרש זה לאיזה חלק בדיוק התכוונו חז"ל."
"אם כך, בואו ואסביר לכם קצת אודות האתר הייחודי והמעניין הזה שלפנינו," הצטרפה לדיון העירני מורת דרך וותיקה שרק לפני כמה דקות היתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית, תוך שהיא מחלקת לנוכחים את כרטיסי הביקור שלה, "אנחנו ניצבים במורד גיא בן הינום- דרומית מערבית לחומת העיר העתיקה של ירושלים. שימו לב לשני עצי התמר הגבוהים שממול ולעשן הסמיך המיתמר ביניהם שתוארו כבר במאה השלישית לספירת הנוצרים. בקשר לכך, הידעתם שריש לקיש- כן כן, אותו אמורא חכם ובעל גוף שהספיק בימי חייו להיות גם לודָר ואפילו שודד דרכים, טען שפִּתְחו של גן העדן, להבדיל באלף אלפי הבדלות, מצוי בכלל ב... בית שאן?". היא לגמה ארוכות מבקבוק המים שבידה, היטיבה את שערה השחור מתחת לכובעה רחב השוליים והמשיכה בהתלהבות בהרצאתה, "דרך אגב, בנוסף לסיורים הליליים המבוקשים והעמוסים לעייפה בתיירי-סליחות ובמחפשי-ריגושים-של-תשובה שאותם אני מדריכה במהלך עשרת הימים הנוראים, בכוונתי להוציא בחג הסוכות הממשמש ובא עלינו לטובה גם טיול לימודי לשרידים המרתקים והמדהימים של העיר הרומית-ביזנטית הזו שנקראה בימים ההם בשם סקיתופוליס. מומלץ ביותר!"
"קוקוריקו," נשמע לפתע קול קורא מאחוריהם.
"ומה... מי אתה, לעזאזל?" התפלץ הרופא המפוג'ם.
"מוזר הדבר שבשמיים הופכים כה רבים מבין העברינים ופורעי החוק לחרשים ולעיוורים. אתה לא רואה שאני תרנגול של כפרות? נו, 'זֶה חֲלִיפָתִי, זֶה תְּמוּרָתִי' וגו'. אינך מכיר? לא משנה. ואת 'שפעת העופות' זוכר? יופי! העיקר, שמעתי במקרה שמישהו פה הזכיר את 'המקום האחר', ולכן רציתי לידע את אותְךָ- סוכן התרופות החשאי, ואותָךְ- סרסורית הסליחות החפרנית, כמו גם להזכיר לידידכם רוצח העופות האכזרי והמתחסד המכיר כבר את 'שירת הבריאה', ש'בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵצֶל הַצַּדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן, זוֹלְפִים אִילָנֵי גַּן עֵדֶן בַּשָּׁמַיִם וּמְרַנְּנִים וּמְשַׁבְּחִים, וְאָז גַּם הוּא מִתְעוֹרֵר וּמְשַׁבֵּחַ'... זה הכל."
"מה אתה עכשיו מבלבל לנו את המוח עם..."
"וואו, יש לכם מזל גדול שאף אני הגעתי לכאן," נדחף אל החבורה מאכער חלקלק תוך שהוא עוקף בערמומיות שבעה ממתינים שתקנים, "אשתי שתחי'ה מכירה את גיסתו של בן הדוד של הממונה על השוטים והעקרבים בשְׁאוֹל! הייתם מאמינים? מסתבר ששתיהן עושות טיפולי פנים ומתאפרות אצל אותה קוסמטיקאית... ותמורת תשלום צנוע, וסביר בהחלט, אני יכול לסדר לכם שם תנאים של VIP. מעונינים?" סיים בלחישה, כממתיק סוד, בלווית קריצה רבת משמעות.
"מספיק לברבר, אתם מעכבים את התור," התרה בהם השומר העצבני.
"תראה, אדוני הנכבד," ניסה פרופסור ה' שוב את מזלו, הפעם בדרך של חנופה ונימוס, "מדובר בוודאי באיזו אי-הבנה קלה ומצערת. אודה לכבודו מאד אם הוא יאפשר לי לשוחח עם האחראי."
"אודה לכבודו מאד אם הוא יאפשר לי..." חיקה אותו השומר בקול לעגני, "ברוך הבא למועדון החברים 'האקסקלוסיבי' המכונה אצלנו בחיבה 'הצילו! אנחנו פה בטעות'. עמוד זקוף, קח מספר והמתן שיקראו לך," ובאותה הזדמנות גם הורה בתקיפות למסתנן הנכלולי לחזור מיד למקומו הקודם בתור.
"קוקורי..."
"סתום כבר את המקור שלך או שאעשה ממך ברביקיו," לא שכחה מורת הדרך את העלבון הצורב שספגה מהתרנגול הנוטר רק כמה דקות קודם לכן, והשתיקה אותו גם במבטה המאיים.
"עד שיזמנו אותי," ניצל פרופסור ה' את הדממה שהשתררה כדי לפנות באדיבות לחרדי הזקן שעמד לפניו, "אהיה אסיר תודה גם לך אם תוכל לעשות משהו קטן עבורי."
הזקן הפסיק שוב את תפילתו ורמז לפרופסור להמשיך בדבריו.
"עוד מעט אעמוד למשפט בפני בית הדין של מעלה, ושמעתי שהשופטים שלנו, בכל הערכאות, נוטים יותר להתחשב בנאשמים... איך לנסח זאת בעדינות... כאלו שראשם מכוסה. אולי במקרה יש לך איזו כיפה סְפֵּייר?"
בלא אומר הרים החרדי את הקנעייטש שלו, והעביר את ירמולקת הקטיפה השחורה שהיתה מתחתיו לידו של 'החוזר בתשובה' הטרי שמיהר לחבוש אותה על פדחתו- מצטער רק על כך שאת פניו לא מעטר גם איזה זָקָן בן כמה ימים לחיזוק תדמיתו החדשה.
"תודה, תודה רבה".

האחראי על רשימת המתים הטריים פיהק מעייפות ומשעמום. עוד יום שגרתי של עבודה... עוד שורה אינסופית של בני חלוף עלובים ופתטיים... עוד ועוד טיעונים של מתחזים ושל 'צדיקי הדור' המשוכנעים שהם טליתות שכולן תכלת והמתעלמים מחטאיהם, עוונותיהם ופשעיהם הרבים מספור עלי אדמות.
אחד השומרים ניגש ולחש משהו על אזנו הגדולה והשעירה, והאחראי אישר לו להביא את פרופסור ה' בפניו.
"כן, מה רצונך?"
"תראה, אדוני הנכבד והמכובד," המשיך הרופא בסגנון הכנוע שנראה שהקנה לו כבר הזדמנות נוספת, "אני חושב שהגעתי לפה בטעות."
"שמך?"
"ה', דוקטור ה'.... אבל בעצם כולם קוראים לי פרופסור."
"פרופסור... פרופסור... פרופסור..., אני באמת לא מוצא שם כזה ברשימה שלי. מוזר, כיוון שאצלנו אין..."
"אתה רואה, אמרתי לכם!" התכעס פרופסור ה'- זוקף את קומתו ומנפנף בידיו, "אני מבקש... לא מבקש- דורש!! שתחזירו אותי הביתה, ומיד!!!"
"כפי שהתחלתי לומר, אצלנו אין טעויות. מהו שם המשפחה שרשום בתעודת הזהות שלך?"
"ה', והשם הפרטי..."
"לא צריך שם פרטי בינתיים, רק משפחה. ה' ... ה' ... ה' ... הנה- א. ה." (* מטעמים מדיקו-לגאליים, ולאור דרישת עורך הדין של הפרופסור שאף איים בהגשת תביעת נזיקין על הוצאת דיבה ולשון הרע בגין חלק מהדברים שיכתבו לְקַמָּן- ישאר שמו המלא של מרשו חסוי, וישמר רק בכספת של המו"ל ובשמיים). "כן, אתה בהחלט מופיע ברשימה שלי... ולא, לא מדובר בשגיאה אז חזור לתור," הורה האחראי באדישות לשומר ללוות את הרופא למקומו.
"אבל זה לא יכול להיות," התעקש פרופסור ה', שלא היה רגיל לשמוע את המילה 'לא' למרות שמאד אהב להגיד אותה לאחרים, "אני עדיין צעיר ולא אמור למות בכלל; ובכל מקרה, כל חיי רק רפאתי אנשים והבאתי להם תועלת וברור לכל שכשיגיע יומי אעבור היישר לגן העדן."
"קײנער זעט ניט זייַן אײגענעם הױקער," גיחך האחראי ועדכן את הרופא קשה העורף, בעזרת מחברותיו וחרוזיו האלמותיים של עמנואל בן-שלמה הצפרוני, שהוא ישהה בגיהנום בחברה טובה ומכובדת מאד: "תוכל למצוא שם, לדוגמא, את 'גַּלְיָאנוּס ראשׁ הָרוֹפְאִים / עַל אֲשֶׁר שָׁלַח יַד לְשׁוֹנוֹ לְדַבֵּר בְּמשֶׁה אֲדוֹן הַנְּבִיאִים'... ואפילו את 'אִפּוֹקְרָט יַעַן אֲשֶׁר הָיָה כִּילַי מֵחָכְמָתוֹ / וְהֶעֱלִים סִפְרֵי רְפוּאָתוֹ'!... ועכשיו קדימה, חזור מיד לתור."
השומר הצייתן אחז בזרועו והחל לגרור אותו לכיוון שורת המקבלים-בהכנעה-את-מה-שנגזר-עליהם, אך הפרופסור לא נרגע ולא אבה עדיין להשלים עם מר גורלו: "רגע אחד," הוא הזדעק אל האחראי לפני שהלה יסמן את ה- V הסופי ליד שמו ברשימה השחורה, "אני מציע שאתה תבחר 3 אנשים שעבדו אתי או שהיו בעבר מטופלים שלי כדי שהם יעידו לטובתי... את מי שאתה רוצה! ואם אחד מהם, רק אחד, יספר שלא נהגתי כשורה באיזה עניין- אקבל עלי את הדין."
"המממ... כבר מזמן אף אחד לא ביקש שנזמן עדים עבורו, והאמת היא שהתחיל להיות קצת משעמם אצלנו- לפחות בשמונה עשרה הדקות האחרונות. אתה יודע מה, ה', בוא נעשה את זה."
והאחראי המשועשע סימן לשומר להוביל את הנאשם לאולם בית המשפט שהיה בסמוך.

במבואה של האולם הקטן ריחפו אותיות חרוכות שפרחו לפני שנים מגווילי ספר התורה העתיק של התנא רחב"ת זצוקללה"ה. שִלדיהם של שלושה פרקליטים חמדנים ליקטו אותן לתוך תיקי קרטון עבי כרס, חיברו מהן מילים ארכאיות כמו תּוֹבְעָנָה וְדוּק ודָּא עָקָא, והציעון במחיר מופקע לכל דורש. פרופסור ה' החליט שהוא איננו זקוק לסנגור - הרי לא איש כמותו יתקשה להוכיח שהגעתו לכאן בטעות יסודה - ומיהר לתפוס את מקומו על ספסל הנאשמים. מולו, בקרב הקהל המצומצם, הוא הבחין באיש צעיר שתָּוֵי פניו ולבושו הזכירו לו, משום מה, את התצלום השחור-לבן והדהוי של אבי-אמו שנרצח בדמי ימיו בשואה (סבו זה, כך סיפרו לו תמיד, היה לא רק איש ירא שמיים ושומר מצוות אלא גם רופא פנימאי צנוע שהתפרסם בזמנו בזכות מחקר מדעי קטן אך חשוב למדי).
אב בית הדין- ברדס כהה מכסה את גולגלתו החשופה וחרמש מושחז וסטראוטיפּי אחוז בידו השמאלית, ישב על בימה מוגבהת ונעץ בקשיחות את חורי עיניו בפניו החיוורות של הפרופסור.
"ה', מוכן לשמוע את העד הראשון?"
"כן, כבודו."
"אבקש להכניס את האחות דבורה."
דבורה, לבושה בגדי חדר ניתוח, נכנסה בצעד קליל לאולם ותפסה את מקומה ליד דוכן העדים.
"גברתי הנכבדה, את מכירה את פרופסור ה'?"
"בוודאי. אנחנו עובדים ביחד מזה שנים ארוכות. מנתח מצוין..." ענתה בקול רם וצלול ונפנפה בידה לשלום אל הרופא שהשיב לה בחיוך תודה משלו.
"העדה מתבקשת לענות רק על השאלות שיפנה אליה אב בית הדין, ולהימנע מהערות וממחוות נוספות," הנחה אותה שמש בית המשפט.
"את זוכרת את הניתוח של הפרופסור שבו השתתפת אתמול?"
"כן. זה היה משהו שקשור בסיבוך של פרוצדורה קודמת."
"האחות דבורה, תארי לנו בבקשה את שהתרחש בחדר הניתוח."
"היינו בחדר 7 אנשים- פרופסור ה', המתמחה הכירורגי, הרופא המרדים, 2 סטודנטים לרפואה, האחות המסתובבת ואני... וכמובן גם החולה עצמו שלא היה בהכרה. כרגיל ביקש הפרופסור שנשים לו מוזיקה - הוא מאד אוהב שירים של מאיר אריאל. ניתוח שגרתי."
"אופְּס, נזכרתי שגם אנחנו מאד אוהבים לשמוע מוזיקה בזמן הדיונים- כדי להרגיע קצת את הנאשמים," שלח אב בית הדין, חובב השירה העברית, חיוך רחב וסָרְקָסטי לעבר הרופא המתוח, "יש לנו תקליטור ישן עם הפיוט המקסים 'אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָנִי?' בביצוע נדיר של הצדיק ר' דוד בוזגלו בכבודו ובעצמו!... וגם הפיוט הקלאסי והמוכר יותר 'וּנְתַנֶּה תּוקֶף' המיוחס בטעות לרבי אמנון ממגנצא. עלי חביבות בעיקר השורות הבאות: 'מִי בַמַּיִם וּמִי בָאֵשׁ, מִי בַחֶרֶב וּמִי בַחַיָּה, מִי בָרָעָב וּמִי בַצָּמָא, מִי בָרַעַשׁ וּמִי בַמַּגֵּפָה, מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה'... מה אתה מעדיף?"
פרופסור ה' נאלם דום, מ-ז-ו-ע-ז-ע, ואב בית הדין, ענייני כהרגלו, חזר אל העדה: "אני נורא מתנצל על ההפרעה; ומה קרה לאחר פתיחת הבטן?"
"כצפוי היו הרבה הדבקויות, בגלל שמדובר בניתוח חוזר. כשחשפנו את הקיבה התברר שבמקום ההשקה הקודם נוצר דלף, וסביבו ראינו את המורסה שבגללה נאלץ החולה להתאשפז הפעם."
"את יכולה לנסות לשחזר את הדברים שאמר הפרופסור ברגע זה?"
"מילה במילה?"
"כן, מילה במילה."
"אני חושבת שהוא אמר: 'מי היה הקַצָּב הזה שניתח את החולה בפעם הקודמת? צריך לשלול לו את הרשיון'," שלחה דבורה מבט מתנצל לעבר פרופסור ה'.
"תודה, את יכולה לשבת. ה', כיצד אתה מסביר את האמירה הזו?"
"תבין, בזמן ניתוח..."
"'הבן כבוד השופט!' אני מבקש ממך להתייחס בכבוד לבית הדין וליושב בראשו".
"הבן כבוד השופט, בזמן ניתוח כולנו נמצאים במתח רב ועשויים לפלוט מדי פעם איזו הערה שעלולה להתפרש ע"י מאן דהוא כמעליבה; אחרי הכל, אנחנו בני אדם."
"היית."
"סליחה?"
"היית בן אדם. עכשיו אתה רק נשמה תועה ותוהה."
"כבודו, איזה חוש הומור מיוחד במינו יש לך," החמיא הפרופסור (שהתאושש קצת בינתיים) לאב בית הדין בתקווה לקבל ממנו כמה נקודות זכות בעתיד, "אבל בלי קשר לכך, לא באמת התכוונתי להעליב את חברי המלומד."
"אנא האר את עינינו, ה'. השוואת עמיתך לקַצָב באזני רופא מתמחה, רופא מרדים, שני סטודנטים ושתי האחיות- צוות שאמור לעבוד בעתיד עם אותו מנתח, איננו נחשב כעלבון? אז אולי תואיל להסביר לנו כיצד אתה מתבטא כשאתה באמת רוצה להעליב מישהו?"
פרופסור ה' נוכח לדעת שהוא יתקשה מאד להכחיש את דבריה של אחות חדר הניתוח, או לחלופין להצדיק בדיעבד את התבטאותו הבלתי הולמת. הוא בחר אפוא לבטא את חרדתו וכאבו מהסיטואציה המפחידה והמשפילה שאליה הוא נקלע בעזרת טיעונים רגשיים שהכילו התייחסות למיומנותו הרבה כּכירורג מחד גיסא ולנסיבות המקילות מאידך גיסא: "רבותיי, בגלל איזו מילה מיותרת אחת שאמרתי בעידנא דריתחא אני אמור להישלח להיצלות בתופת? הרי מה שחשוב יותר הוא שהמנותח הנדון, שהיה מקרה קשה ומורכב למדי, מחלים עתה ללא כל סיבוכים!... האם כל כך מהר שוכחים לי את שעות העבודה המתישות והבלתי נגמרות, ואת מאות לילות השישי וימי השבתות והחגים שבמהלכם הייתי תורן או כונן ונשארתי לצד מיטותיהם של חולָיי במקום לבלות בחיק משפחתי??... ומה בנוגע לאותם אלפי החולים שעל מכאוביהם הקלתי ושאת חייהם שיפרתי, ואפילו הצלתי, במהלך הקריירה הארוכה שלי- אטו מילתא זוטרתא היא???" וסקר במבט נעלב את הנוכחים המעטים באולם, מקווה שכולם גם מעריכים את הטבעיות שבה הוא - איש האשכולות, בעל הלשון ומי שלמד בצעירותו גם ש"ס ופוסקים בטרם הִתְחַלֶן - שילב בתשובתו, שלוש פעמים בתוך כדקה(!), ביטויים ארמיים נדירים.
אלא שאב בית הדין לא התרשם. איפכא מסתברא: "אני חושב שעדותה של גברת דבורה מספיקה כדי שתפסיד בהתערבות; אך מכיוון שכבר זימנו שני עדים נוספים, ויש לנו היום קצת זמן עודף, נשמע לפחות עוד אחד מהם. קראו בבקשה למר שבתאי."
איש מבוגר וכבד גוף צעד מתנשף פנימה.
"מר שבתאי, אתה מכיר את פרופסור ה'?"
"כן, אדוני."
"אינך צריך להוסיף את התואר 'אדוני'. אתה יכול לענות בקיצור. ספר לנו בבקשה על המפגש הראשון בינכם."
"לפני שלוש שנים הייתי זקוק לניתוח בכיס המרה. הפנו אותי לַפרופסור שבאותה עת נבחר להיות המנתח מספר 1 במדינה" (בשלב זה חייך הרופא לעצמו בשביעות רצון שאותה הוא לא ניסה להסתיר). "התור במרפאה שלו בבית החולים היה רק לעוד 5 חודשים אז קבעתי אתו פגישה במרפאתו הפרטית, ואחרי יומיים..."
"סליחה על ההפרעה, מר שבתאי, אבל היו לו אז שתי מרפאות שונות?"
"כן... ולא. מדובר למעשה באותו חדר באגף המרפאות של בית החולים שמספר פעמים בשבוע משמש כמרפאה ציבורית, ובשעות או בימים אחרים משמש כמרפאה פרטית."
"תודה על ההבהרה. אנא המשך."
"אם כן, כבר אחרי יומיים הוא קיבל אותי במרפאתו הפרטית. שוחחנו קצת, הוא בדק לי את הבטן, בחן את בדיקות המעבדה ואת הצילומים שהבאתי עמי, ואז הודיע לי שהוא לא מוכן לנתח אותי כיוון שאני מהווה סיכון ניתוחי גבוה מדי."
"הואל נא לפרט, מר שבתאי."
"זה לא סוד שאני סובל מהשמנת יתר. כולם רואים את זה. ויש לי גם סכרת, יתר לחץ דם, מחלת לב ובעיה בכליות. פרופסור ה' אמר לי שיש סיכוי גדול שלא אשרוד את הניתוח" (וכאן הנהן הפרופסור כמי שמעיד על יכולתו להעריך מראש היטב כל מצב- בטוח שעם סיום דבריו של העד תתברר הטעות והוא יוחזר כלאחר כבוד לארץ המובטחת ולביתו, ויוכל להמשיך להתכרבל בשמיכת הפוך הרכה שלו).
"ומה קרה לאחר מכן?"
"ניסיתי להסביר לו שאני יודע שאני נחשב כחולה מסובך, אבל הכאבים בכיס המרה שלי הם בלתי נסבלים ובגלל זה חיי אינם חיים, ולכן אני מוכן לקחת על עצמי את הסיכון."
"נשמע הוגן; ואיך הגיב פרופסור ה' להצעתך?"
"הוא אמר שהוא מצטער, אבל הוא לא מוכן ששיעור ההצלחה המושלם שלו בניתוחים מסוג זה יפָּגע בגללי. הוא גבה ממני 1000 ₪ על הביקור, ואמר לי לנסות את מזלי אצל רופאים אחרים."
"ומה עשית אז?"
"מה יכולתי לעשות? הלכתי לכירורג בטן אחר, הוא ניתח אותי בלי בעיות ועד היום, ברוך השם, אין לי כאבים... ואפילו הורדתי קצת במשקל" (ורק עתה החל פרופסור ה' לקלוט שדבריו של העד לא רק שאינם מסייעים אלא שהם עשויים להיות לו לרועץ, ושעליו למצוא, ומיד, דרך כדי להציג את התנהלותו בפרשה באופן חיובי).
"תודה רבה, מר שבתאי. אתה יכול לחזור למקומך. ה', מה יש לך להגיד להגנתך?"
"תראה, פה באמת היה... התכוונתי, כבוד השופט המכובד, שפה באמת היה מדובר במקרה מורכב ואני חושש שהחולה לא הבין את דבריי. סטאטיסטיקה של ניתוחים ופירסום בכלי התקשורת לא מענינים אותי כלל אלא רק שלומו ובריאותו של כל אדם שמגיע אלי. מר שבתאי היקר היה חולה שנמצא בסיכון ניתוחי גבוה מדי ולכן חרדתי כל כך לחייו. פשוט מאד."
"שים לב, ה'", זקר אב בית הדין לעומתו את הפָלַנְקְס הדיסטָלי החשוף של אצבעו המורה, "ביקשתי שיכינו עבורי את רשימת כל החולים שאותם סירבת לנתח במהלך שלוש השנים האחרונות- חולים שטופלו בסופו של דבר ע"י עמיתים שלך (ואב בית הדין רָמַז לשמש להגיש לו קובץ דפים שעליהם היו כתובים עשרות רבות של שמות, והחל לעלעל בהם). אכן, אפשר לראות שאחדים מהחולים הקשים לא שרדו את הניתוחים הללו, אבל מצד שני גם להתרשם שרובם דווקא כן, והם חיים כיום בנוחות לאחר שבעייתם הכירורגית באה לידי פתרונה המלא. אמור לי, ה', אתה חושב שאתה נמנה על המנתחים הטובים בארץ?"
"כן, כבוד השופט."
"אם כך, מדוע אתה מאלץ דווקא את החולים היותר מסובכים שפונים אליך לעבור ניתוחים אצל רופאים שאתה חושב שהם פחות איכותיים ממך?"
הפרופסור השפיל את עיניו ולא ענה.
"הנאשם בחר בזכות השתיקה," הכריז אב בית הדין, הורה לשמש לשחרר את העד השלישי מאחר שעדותו התְיָתרה והוסיף, "לקראת סיום, ה', אציג לך מספר שאלות ואבקש ממך להשיב עליהן בקצרה. האם קרה אי פעם שלא טיפלת בחולה כיוון שידעת שאין ביכולתו לשלם לך?"
"כבודו צריך להבין שכולנו הרי צריכים איכשהו להתפרנס...."
"מספיק! דבריך, ה', מזכירים לי את השורות הנוקבות שכתב רבי קָלוֹנִימוּס בן קָלוֹנִימוּס כבר לפני כ- 700 שנה: '...כך דרך רופאי זמננו: עיניהם בממון ולא יחושו למה שיהיה / אם ימות גבר- היחיה / לא יחושו אם בלא עתים ימותו כמה עניים / ואם תהיה נפשם צרורה בצרור נקוב או בצרור החיים...'. מקסים, הלא כן?... הלאה- האם גרמת אי פעם, ה', למותו של חולה בגלל אבחנה לא נכונה או טיפול שגוי?"
"תראה כבודו, אחרי הכל אני... אנחנו בני אדם שיכולים לטעות. יש אפילו סיפור סיני מפורסם על..."
"היית."
"סליחה, כבודו?"
"לא חשוב, אקבל זאת כהודאה. אבל אתה לא היית אשם באף אחד מהמקרים הללו, נכון?"
"בוודאי שלא!"
"אויְש, תשובתך עושה לי חשק להוסיף ולצטט עוד כמה חרוזים מאירי עיניים מתוך הספר העתיק והנפלא הזה, 'אבן בוחן': '...ורעה מזאת יצעק חמס זה המזויף על הקרובים והידידים / לאמר "אתם המיתם את האיש בדברים מתנגדים / אותו בידכם שוויתי / ואתם מריתם פי בכל אשר צוויתי / כלכם פשעתם בי בשומכם מצוותי לאין / ותשקו את החולה יין." / סוף דבר כולם טופלי שקר רופאי אליל יי' לא יראו / ידיהם דמים מלאו'... גאוני, פשוט גאוני!" התמוגג אב בית הדין. "הלאה: האם קרה מתישהו שלא היית בטוח באבחנה של חולה שבאחריותך, או בטיפול המיטבי עבורו, אך נמנעת מלהתייעץ עם רופאים אחרים כי חששת שהדבר עשוי לפגום בכבודך או במעמדך?"
"לא."
"לא? אתה בטוח?? שאזמין בכל זאת את העד השלישי???"
"רק רגע, אנסה להיזכר... ייתכן... ייתכן שפעם או פעמיים."
"ה', כ'מומחה' לענייני סין אתה בוודאי מכיר את הפתגם 'מי ששואל הוא טיפש לחמש דקות, ומי שלא שואל- נשאר טיפש לנצח'. במקרה של רופא, לא רק שהוא לא לומד אלא שהחולים שלו גם עלולים, חס וחלילה, להינזק ואף למות. דרך אגב, העד שעליו ויתרנו כלל לא היה פָּצינט שנפגע ממך אלא דוקטור מכובד וידוע שעבד אתך בעבר. הוא זומן לבית הדין כדי לספר לנו כיצד בצעירותך דאגת להכניס את שמך לרשימת המחברים של מאמרים שונים, שפורסמו בכתבי עת מדעיים, למרות שכלל לא נטלת חלק במחקרים שהיוו את הבסיס למאמרים הללו- וכל זאת רק כדי לזכות מהר יותר בתואר אקדמי יוקרתי. מעניין מה הסבא שלך, מנוחתו עדן, היה אומר על כך."
פרופסור ה' הרכין את ראשו המכוסה בכיפה השאולה, נכלם.
"קוקוריקו," קרא תרנגול הכפרות, שחדר בדרך-לא-דרך אל האולם, כמאשר.
"שקט בקהל!" הרעים השמש בקולו, והורה לנאשם לעמוד על רגליו.
"הבה נבחן את העובדות בצורה אוביקטיבית," סיכם אב בית הדין בקור שהקפיא את דמו של הפרופסור בעורקיו, "השגת את אחד התארים שלך במרמה, העלבת רופא עמית ודברת עליו לשון הרע, העדפת פרסום וכבוד על פני הענקת טיפול לחולים קשים, סרבת לנתח עניים בגלל בצע כסף, נמנעת מלהתייעץ עם קוֹלֵגות שלך בגלל גאוותך ו... אתה יודע מה, לא נראה שיש צורך להמשיך ולהקריא את כל הרשימה. אָפְנה אליך אפוא שאלה אחרונה בהחלט: אתה עדיין מאמין שמגיע לך לעבור לגן העדן הנכסף ולהצטרף לאותן 'הַנְּפָשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת / אֲשֶׁר בִּצְרוֹר הַחַיִּים צְרוּרוֹת / וּכְזוהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירוֹת / וְהָיוּ לִמְאוֹרוֹת'?"
"אני... אני לא יודע," רעד קולו של פרופסור ה', שלראשונה מאז נקרא לשמיים הרגיש את עצמו חסר אונים, "... אבל בכל זאת עשיתי לא מעט, ועזרתי וריפאתי... ואפילו הצלתי ממוות, אז אולי... אולי בכל זאת מגיעה לי הזדמנות נוספת?"
אב בית הדין- ישוב על בימה מוגבהת, ברדס שחור מכסה את גולגלתו הלבנה וחורי עיניו העמוקים אטומי מבע, הרים את פטישו ונקש בדרמטיות על הדוכן שלפניו: אחת... שתיים... ושלוש...

לבו של הרופא הנסער הלם בחוזקה עת הוא מִשש, מבולבל קִמְעָה, את פיג'מת הפסים הרטובה שעל גופו. הוא נגע בזהירות גם במצחו- יתכן שיש קצת חום, אולי אפילו איזה וירוס עונתי, אבל חוץ מזה נראה לו שהכל בסדר.
כך נשאר לשכב במיטתו, מהורהר, עוד מספר דקות... ואז קם, התגלח, לבש את אחת מחליפותיו המהודרות עם עניבה תואמת והרכיב את משקפיו. לאחר שבחן בקפידה את דמותו במראה פנה פרופסור ה' למטבח כדי להכין לעצמו כוס קפה ממותק ממנו הוא לגם בחפזון, יחד עם שלוש גלולות קטנות מסוגים שונים.
"הכל בסדר... הכל בסדר," מלמל לעצמו ויצא לעבודתו, כהרגלו מדי בוקר.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
20. מעולה. 10. תודה משה 10/2/2016 9:11:11 AM
19. I apaprciete you tak Lakisha 4/21/2016 1:42:29 PM
18. This artilce is a ho Kaylyn 4/20/2016 3:22:29 PM
17. I did'nt know where Krystal 4/19/2016 10:22:27 PM
16. מציאות הזויה אך אמיתית מלכה 3/1/2016 1:32:21 AM
15. מדיציני יואל 1/25/2016 12:36:14 PM
14. רוני טובול 1/24/2016 1:12:04 PM
13. מופלא, עשיר, ציון 10 אלי 1/24/2016 9:37:59 AM
12. 90 יוסף 1/23/2016 7:21:40 PM
11. מדהים. ציון 10. יוסי 12/22/2015 8:08:09 AM
10. הכל בסדר מרים 12/17/2015 6:36:25 PM
9. סיפורסיפור מעולה - ציון 10 סוניה 12/17/2015 10:41:14 AM
8. הכל בסדר גמור!! יערה 11/29/2015 11:39:44 AM
7. סיפור עסיסי ומשעשע אריק 11/29/2015 10:13:01 AM
6. מצוין - 10 חיים 11/29/2015 2:04:21 AM
5. הכל בסדר בת-שבע דורי-קרלייה 11/28/2015 9:57:53 PM
4. "הכל בסדר" מאת אפי הלפרין בת-שבע דורי-קרלייה 11/28/2015 9:54:07 PM
3. הכל בסדר הדס 11/28/2015 7:51:05 PM
2. "הכל בסדר" מרב 11/28/2015 7:24:38 PM
1. אהבתי את הסיפו ירון פ. 11/19/2015 6:32:54 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign