פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
תלוי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%46
אהבתי
%1
מעניין
%0
לא אהבתי
%53
שם:  תלוי
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: בצלאל מוריה

קלריס,
כתב היד שלי קשה לקריאה כי נאלצתי לכתוב לך ביד שמאל וכתמי הדם על הנייר לא בדיוק עוזרים למכתב להיות קריא, אבל אלה התנאים שעומדים לרשותי. כשתקראי את המכתב הזה כבר לא אהיה פה, וסביר להניח שזה יקל עליך מאוד. חשבתי הרבה על מה שקרה בשנים האחרונות ורציתי לשתף אותך במסקנה גדולה שהגעתי אליה הלילה במקום הנורא הזה. אולי אחרי שתקראי את המילים שלי תביני סוף סוף מי באמת אשם בכל הבעיות שלנו. אני יודע שזה מאוחר מדי, אך לפני שאמות, חוץ מלהבהיר לפניך את הדברים, אולי אספיק לעשות בפעם האחרונה את מה שאהבתי לעשות פעם, לפני שהתחתנתי איתך – לכתוב.
כשישבתי על שולחן בית המשפט מול חבר המושבעים ונעצתי בהם מבט ריק בעודם דנים על גזר דיני, האזור הכפרי בו גדלתי עלה בעיני רוחי. זיכרונות העבר נראו לי רחוקים כאגדה אורבנית בעלת סוף פתוח, אם כי בסיפורי אגדות, מי שמנצח בסוף הוא הצדק; בעולם האמיתי לעומת זאת, הוא רק כוכב לכת, ומה שנשאר זה חוק. כבר אינני ילד הרבה שנים, יותר שנים משאני מוכן להודות. הייתי ילד מגושם, נפלתי מעצים שטיפסתי עליהם, ננשכתי פעם על ידי כלב שדרכתי על זנבו והפלתי לא פעם ולא שלוש את כוס המיץ שלי משולחן האוכל. כשזה קרה, מיהרו הוריי לנקות אחריי ואמרו לי להתרחק מהמקום כדי שלא אחתך. היום איש אינו מוכן לנקות אחרי הבלגן שלי. אם אני שובר, אני צריך לאסוף את השברים; ואם אני נחתך, זו בעיה שלי. עם השנים, הפכתי להיות הנבל באגדה האורבנית שלי והרסיסים נערמו סביבי בלי שום סיכוי למצוא מקום בטוח לדרוך עליו אפילו כדי להביא מטאטא. בסוף, אני היחיד שסובל, למרות שדבר מכך לא קרה באשמתי.
גזר הדין הוכרז ומצאתי את עצמי מובל על ידי הסוהרים אל תא המעצר. לפני שיצאתי מן הדלת הכפולה, העפתי מבט אחרון לאחור. את עמדת שם, קלריס. האישה היחידה שאי פעם אהבתי באמת ובאותה מידה שנאתי כל-כך. עמדו דמעות בעיניך ושפתיך היו מכווצות כלפי פנים כפיה של זקנה בלה. כל מה שחלף בראשי באותו רגע היה כמה מכוערת את נראית. אני יודע שהבחנת בי, כיוון שמבטינו נפגשו רק לרגע אחד לפני שהאמא הזאת שלך משכה אותך משם.
היה קר בתוך התא, בעיקר בלילה, ואיש לא טרח להביא לי שמיכה. אל תרחמי עלי, זונה ארורה. לא זו הסיבה שאני כותב לך.
התכווצתי בפינה וניסיתי לישון, מקווה שלא אתעורר אל היום הבא; למות בנחת בשנתי תהיה משאלתי האחרונה, חשבתי לעצמי. הרגשתי רע, התא היה חנוק. השתעלתי, הרגשתי שאני לא יכול לנשום. לא היה לי אוויר ועצם דמוי נחש נכרך סביב גרוני והתהדק. ניסיתי לאחוז בו והרגשתי את המרקם המחוספס. זה היה חבל; הוא היה עבה וחזק וסיבים דוקרים הזדקרו ממנו. ניסיתי לצעוק אבל לא הצלחתי. לכמה רגעים, התקף של פאניקה השתלט עליי והתחלתי להתפתל שם באוויר; לאחר כמה שניות הכאב דעך, אבל החבל חנק אותי. חשבתי שאני עומד למות, ככה, מתנפנף מלמעלה, מנסה לחמוק מן המוות כנר הקשור בחוט, מתנדנד נואשות מעל פיה של בקבוק תחת ישבנו של ילד בפעילות קבוצתית; אבל כמה שניות באוויר הנביטו בתוכי מסקנה שעלתה וצמחה מאליה, שהחבל הזה לא עומד לגרום למותי. אני פשוט אשאר תלוי כך לנצח.
עוברים ושבים הלכו תחתיי ונראו מטושטשים, לא מסיטים אפילו מבט, לא של שנאה ולא של רחמים. הם נראו ממהרים, עסוקים במה שהחיים העסיקו אותם, לא הרימו את הראש וכנראה גם לא תפסו בזוית עיניהם את גופי המתפתל שם למעלה. "הצילו – " הצלחתי לחרחר. תוך כדי שדיברתי, נפלה עליי המודעות שאני חולם, היא נחתה במוחי כמו ענן כבד שיורד על דרך מהירה ביום גשום ומשבש את שדה הראיה בערפל.
האם את זוכרת שסיפרתי לך, זה היה בשנה הראשונה לנישואינו, שקורה לי לפעמים שאני חולם חלומות צלולים? כמו הפעם ההיא שמכונת השתיה רדפה אחריי וידעתי שאני חולם אבל פחדתי עד כדי כך שקפצתי מהחלון; או בפעם ההיא שברחנו משני ליצנים, את ואני, ומצאנו את עצמנו על הגג של בנייני המשרדים בהם עבדת לפני תקרית השוחד, ומכיוון שידעתי שאני חולם תהיתי מה תהיה התחושה אם אקפוץ, אבל בסוף התעוררתי מיד כשקפצתי ותשובתי לא נענתה. ידעתי שזה אחד מסוג החלומות האלה, אבל זה לא היה חלום, זה היה סיוט. סיוט צלול. הייתי כל-כך מוגבל בתנועותיי שלא ידעתי מה לעשות כדי להתעורר. אמרתי שוב, "הצילו – "
"הצילו!" שמעתי קרקור דק, "הצילו!" הקול הגיע מלמעלה. לא הצלחתי להרים את ראשי אבל שמעתי אוושת כנפיים. רק פעם אחת בחיי ראיתי להקת עורבים, בפארק ההוא בו ישבנו שנינו ונשנשנו את עוגת התפוחים שאפית, זו שנשרפה לך קצת בצדדים. היינו צעירים מאוד, ובאותו ערב הכרתי את קני. את בטח זוכרת יותר טוב ממני, שהמקרר שלנו התקלקל והזמנו את קני החשמלאי, שבהמשך הפך לקני הברנש המתנשא והמצחיק ביותר שהכרתי מימיי, שהוציא אותי למסיבות כל לילה והפך אותי מהנער התמים והאלרגני שהייתי לחיית מסיבות אלכוהוליסטית ובהמשך גם אלימה. בסוף הוא הפך להיות קני, המהמר הפתולוגי הארור, שאילו לא היה הופך לחלק בלתי נפרד מחיי, אולי עדיין היינו מאושרים. הכל באשמתו. הוא וההימורים שלו והבלאק ג'ק שלו והשתיה. עדיין חיבבתי אותך. הימים שלפני כן היו טובים, מלאים בישיבות בפארק, עוגות שרופות מעט ולימונדה קרה, מנסים להתעלם מקריאות העורבים שבוקעות מן העצים. היינו רחוקים ולא ראינו את הלהקה השחורה, ובכל זאת לא היה לי ספק, לפי הקריאה, שמעליי חג עורב שחור וגדול.
פחד איום שיתק אותי. עורבים הן ציפורים חכמות, כולם יודעים את זה, והם ניזונים מפגרים. רציתי להעיר את עצמי, לשכנע את עצמי שהחבל הזה לא נמצא באמת סביב גרוני אלא רק בתוך הראש שלי, שעד מחר לפחות, אני עדיין יכול לנשום ושאני נושם ברגעים אלה ממש על הספסל בתא המעצר.
אבל החבל רק נלחץ חזק יותר, הדוק יותר.
מבין כל זוגות העיניים שעברו וחלפו על פניי, מושפלות או עסוקות בעניינים אחרים, קלטתי זוג עיניים אחד שלטש בי מבט קר וישיר. היא עמדה שם לפני הגדר, שיערה פרוע. זו היית את, קלריס. הבטת בי ועיניך רושפות. ניסיתי לקרוא לך, ניערתי את גופי ונפנפתי את רגליי לסירוגין והצלחתי רק לומר, "קל – "
את היית צעירה בעשרים שנה. שיערך הגולש חום, כמו שהיה לפני שהאפיר, ושינייך התחתונות עדיין שם, לבנות ויפות, עומדות כשיירת אסירים במסדר בוקר. שמתי לב שאת עדיין כועסת ולא רציתי לתת למבט הזה להשפיע עליי, זה רק חלום, אמרתי לעצמי. רק חלום. אני שונא לראות אותך כועסת אבל לא הצלחתי להפנות את המבט. לסיוטי לילה יש תכונה לגרום לך להביט לפחד בעיניים, וזה יכול היה להיות מועיל אם היתה לי סיבה ללמוד איזה לקח להמשך החיים ולא לשעות האחרונות של חיי.
"הצילו!" קרא העורב, חג במעגלים.
"מה עשית..." אמרת. המילים האלה תמיד גרמו לזין שלי להתקשות. לא בגלל חרמנות, כבר שנים לא חירמנת אותי, זו האמת, אלא בגלל לחץ הדם שלי. כמו שתמיד אמרתי לך, רוב התפרצויות הזעם שלי קורות בגללך, בעיקר מאז שהתחתנו וחשבת שהיא יכולה לשלוט בי. אף פעם לא ריחמתי עליך, טיפשה כזאת, גם כשאיבדת את כל השיניים התחתונות כבר בגיל 37. היית צריכה לטפל בזה בגיל מוקדם יותר ולא לחכות שיהיה לנו חשבון משותף ולהפיל עליי את הפצצה הזאת. עכשיו תראי מה הבאת עלינו.
"מה עשית..." אמרת שוב, "תמיד מהמר."
"קל – קלריס..." ניסיתי להגיד, "תורידי אותי... מכאן..."
צחקת, והשיניים היפות שלך נחשפו, "אמרתי להם לתלות אותך." אמרת, "אמרתי להם שאתה חזיר מטונף ושיתלו אותך כמו כביסה מלוכלכת." והמשכת לצחוק, צחוקך מתגלגל. קמטים החלו לבצבץ לאט על פניך, בצדי עיניך ובסנטרך, והלסת התחתונה שלך החלה להיראות מוזר; היא התעוותה וצנחה למטה לאט, הגיעה עד מתחת לסנטרך, עד לחזה, עד לפופיק. היא המשיכה לצנוח ולצנוח מהר יותר, עד לקרקע הבוצית עליה דרכת, רגליך יחפות ושכבת בוץ הצטברה בכפותיהן כסוליה של נעל, אבל לא נראה שהלסת הצונחת או הבוץ הטובעני הטרידו אותך; פשוט המשכת לצחוק.
"הצילו!" קרא העורב מעליי והוציא לי את המילים מהפה.
"תמיד מהמר." אמרת שוב, הלסת שלך כמעט נמסה ופיך שחור וחסר שיניים, "כל הכסף שלי הלך עם הקלפים שלך. החסכונות ללימודים של דני, הכסף לחופשה שחלמתי עליה בשבילנו, ההוצאות להשתלת השיניים... הכל בגללך. ועד שחשבתי שלמדת לקח... אתה מהמר על המזונות שלי."
"קלריס, זו – זונה ארורה – "
שוב צחקת, ובדרך כלל צחוק כזה היה נותן לי דחף עוצמתי להכות אותך, אבל הפעם לא חשתי שום דחף כזה, רק כעס. את זו שהציעה לעשות חשבון משותף, את זו שהתחילה לעצב את הבית בכל מני רהיטי ענתיקה יוקרתיים ולהירשם לקורס פיסול מטופש. את זו שפתחה את הפתח לבזבז את החסכונות על דברים שלא היו מעולם חלק מהתכנית שלנו, למה את יכולת ואני לא? אז לקחתי את מה שנשאר מהחסכונות וניסיתי את מזלי בהימורים. אם לא היית מבזבזת קודם לכן את הכסף שלנו, לא הייתי צריך לנסות פעמיים לשחד את הבוס שלך עבור מקדמות. רציתי להמשיך לעבוד במפעל אבל זו לא אשמתי שסגרו אותו.
צחוקך עלה ועלה, הלסת שלך כבר נמסה לגמרי, החלק התחתון של פניך נראה כשלד חסר לסת בעל שאריות שרירים לעוסות, והעורב המשיך לקרוא, "הצילו! הצילו!" כמוזיקת רקע לסימפוזיון מזעזע, ואז הנמיך את תעופתו לאט, עדיין חג במעגלים, וצלל במהירות לכיווני, מקורו החד מתקרב אל עיניי במהירות מפחידה.
הצלחתי לצרוח. התרוממתי מהספסל הלבן והתנשפתי כשאני מביט סביב. הקירות חגו והיטשטשו ולפתע הם נראו ידידותיים יותר משנראו לי אתמול. התנשמתי בהקלה, אוחז בגרוני. כלום. כאילו מעולם לא נכרך שם חבל. רק חלום בלהות, מלמלתי בשפתיי, רק סיוט נורא.

"פארקר, הגיע הזמן." נשמע קולו המונוטוני של הסוהר, "קום."
המפתחות רישרשו, דלת הברזל חרקה, הד מילא את התא הקטן, כל זה חדר עמוק לראשי והרגשתי שהרעש נכנס אל שתי אזניי במכה אחת ושני החלקים מתנגשים בראשי בתאונה חזיתית. צמרמורת חלפה במעלה שדרתי.
"קדימה, יש פה לוח זמנים, פארקר." שני סוהרים אחזו בי משני הצדדים והוליכו אותי, רגליי נגררו על הרצפה, משותקות. פחד איום שיתק את כל גופי. המסדרון היה חשוך ועם הטשטוש בראשי היה בלתי אפשרי לראות משהו, אבל זה לא שינה; שום דבר כבר לא שינה עכשיו.
קריאות העורב עדיין נשמעו בתוך ראשי. הצילו. שוב ושוב, כמו שיר ששונאים אבל לא מצליחים להוציא מהראש.
"אתה." שמעתי קריאה. הקול נשמע גוסס ונואש, דק כציוץ הציפור ומלא בזעם מאופק.
הרמתי את עיניי מהרצפות המוכתמות בסימני סוליות בהן התרכזתי עד עתה. הטשטוש נחלש ויכולתי לראות שמשני הצדדים ישנם סורגים. תאים נוספים, עוד ועוד תאים. מסדרון ללא סוף.
דרך הסורגים של אחד התאים שמימיני, נשלחו שתי זרועות לבנות ורזות, מלאות סימנים כחולים. הן מיששו את החשכה, מחפשות משהו לאחוז בו, אולי אותי, אבל רחוקות מכדי לגרום לי להירתע. הן נראו כידיו של ילד קטן, ורק הציפורניים הארוכות והשבורות המזדקרות מהן גרמו לי להבין שזו אישה.
"קח מה שאתה רוצה." אמרה בקול ציוצי. לא זיהיתי את הקול, אבל באופן מפתיע, זיהיתי את הפנים. היא לא נראתה כפי שזכרתי אותה מאותו יום בבנק. היא היתה לבנה ושלדית ושיערה קש דליל. בין עיניה הדומעות היה חור מדמם, והיא לבשה סחבות. "כבר שבועות שאני מגרדת כאן את הקירות," היא אמרה, "אני חייבת לחיות! יש לי ילד קטן ובעלי גוסס מסרטן!" הקול שלה התגבר, היא כבר לא נשמעה כציפור מצייצת, אלא כמו רכב מתניע, "זה היה רק היום השני שלי בעבודה..."
הכעיס אותי שהעיזה להטיח בי את הדברים. הרי אמרתי לה שתפתח מהר את הכספת ותיכנס פנימה, שאם לא תפתח אני יורה. לא רציתי לירות בה וגם לא הייתי יורה לו היתה שומעת להוראות שלי. אני לא רגיל להשתמש באקדח ולא רציתי לירות באיש, הרי לא נשאתי אקדח כבר שנים, מאז שהייתי מאבטח בקניון, וגם אז לא יצא לי להשתמש בו אפילו פעם אחת. זו לא אשמתי שלקח לה יותר מדי זמן למצוא את המפתח הנכון וכבר היינו חייבים לברוח משם. כעסתי והכדור פשוט נפלט לי. לא אמרתי את הדברים האלה בקול. משום מה, לומר אותם היה נראה לי חסר טעם ואף מגוחך, בנוסף לעובדה שהייתי מהופנט לחלוטין בידיים הנשלחות אליי ולא הצלחתי לפלוט מילה.
הסוהרים המשיכו לדהור קדימה כשאני כלוא ביניהם וידיה החיוורות נבלעו בחשכה. לא הצלחתי להפנות את המבט עד שפנינו במסדרון. לא נלחמתי בהם, נתתי להם להוביל אותי, עדיין חסר תחושה לחלוטין חוץ מגוש גדול שעמד בגרוני ואיים להיפלט החוצה בכל רגע.
"אם נגמר הכסף, הולכים לבנק, לא?" מתוך התא בצד שמאל נשמע קול נוסף, הפעם של גבר. זה נשמע שונה מאוד מקולה של האשה מהבנק. הוא היה מתנשא, נמוך, מגחך. זיהיתי מיד את הדובר וחוסר התחושה שלי התמלא בזעם עצור. רובי עמד בתוך התא, מחייך את חצי החיוך המגחך שלו, בעל הגומה היחידה. זה נתן לו מראה של איש בעל חצי מסכה של ג'וקר. הוא וקני היו מיומנים הרבה יותר ממני ולכן הצליחו לחמוק כשהמשטרה הגיע. אותי, כמובן, השאירו מאחור.
ברגע אחד פרצו עשתונותיי, "רובי!" צעקתי, "תישרף, בן זונה! תישרף בגיהינום, הכל בגללך!" יכולתי לראות את טיפות הרוק שלי ניתזות בין הסורגים ככוכבים קטנים הנופלים בלבו של לילה. אבל רובי רק עמד שם וצחק, כמעט כמוך, בלי ניצוץ הזעם בעיניים, אלא רק אדישות טהורה, למצבי ולמה שהביא עליי ועל חיי. אולי זה היה אווילי מצדי, אבל העדפתי את זעמך על פני האדישות המבחילה של רובי; איך הוא מעיז להישאר אדיש אחרי כל מה שעשה לי? הוא זה שהפך אותי למהמר כפייתי, בלעדיו שום דבר מזה לא היה קורה. הוא אדם משכנע, מה יכולתי לעשות? הכל התחיל מאז שהכרתי אותו ואת קני, כל הבעיות שלי. לא רציתי להמר בחסכונות שלנו, לא רציתי לגמור את כל הכסף שלנו ולהפוך לשודד רק בשביל הימורים ארורים. הוא זה ששכנע אותי לשדוד את הבנק ההוא והוא זה ששכנע אותי להתגרש ממך.
קלריס,
באמת אהבתי אותך פעם. אולי אני עדיין אוהב, אני כבר לא יודע. כל אירועי חיי מתערבבים בראשי. המפגשים הראשונים עם הפסיכולוג בגיל חמש; הבריונים בבית הספר שהיו משליחים את הסנדוויץ' שלי על הקיר, נותנים לו להתפרק ולצנוח על הכביש ומכריחים אותי לאסוף את החתיכות מהרצפה בלי להשתמש בידיים, צוחקים ונהנים מסבלי והולכים משם כלהקה, כשאחריהם מתלווים צחקוקים מתענגים; כל הכדורים שהייתי צריך לשתות, נגד דיכאון, נגד אלרגיות, נגד בעיות עיכול, נגד בעיות שינה. המשאף שלקחתי איתי לכל מקום בכיס, ששימש גם ככדור הרגעה; הילדה הראשונה שאהבתי, הנשיקה הראשונה, הסקס הראשון, החתונה שלנו, לידתו של דני.
"הצילו!" העורב לא יצא לי מהראש.

התעוררתי. שוב, נדמה לי. נוטף זיעה. הד צרחתי נכלא בין ארבע הקירות הקטנים והרגשתי כאילו עף מקיר לקיר ככדור פינג-פונג. התרוממתי על הספסל הלבן והבטתי סביב. "זין." מלמלתי. לא יכולתי לסבול יותר. קמתי מהספסל והלכתי לעבר הסורגים, "אני לא יכול לנשום!" צעקתי והטחתי בהם את אגרופיי.
כאב חד פילח את פרקי אצבעותיי, בהתחלה הכאב היה קטן, אבל הוא התגבר במכה, ואחזתי בהן חזק ונשכתי את שפתיי, אבל זה לא מנע ממני לפלוט צרחה מיד אחר כך. זה היה כמעט בלתי נסבל. לחצתי חזק על ידי והרגשתי רטיבות. דם טיפטף על חולצתי ועל הרצפה, יותר דם משציפיתי לראות, "הצילו!" איש לא ענה לי וצעקתי שוב, "אני מדמם!"
"שקט." נשמע קול עבה מעבר לעיתון שעמד מצד ימין לתא שלי, "סתום את הפה. יש עוד זמן."
"אני מדמם, היד שלי פצועה!" אמרתי.
"בעיה שלך." אמר הסוהר, "זה קורה כשמכניסים את היד בכוח לתוך סורגי ברזל."
"אני לא שייך לכאן!" קראתי, "אני צריך לנשום!"
אבל איש לא ענה לי.
"בבקשה, רק תן לי פיסת נייר. אני חייב לכתוב מכתב לאשתי." אמרתי, "אני חייב לכתוב לה. אתה תביא לה אותו אחרי המופע, הא?" עיניו של הסוהר הביטו בי מעל העיתון, "אני חייב לכתוב לה," חזרתי, "רק פיסת נייר ועט. בבקשה."
הסוהר קם בפרצוף חמוץ והלך.
נשמתי עמוקות, ניסיתי לסדר את הנשימה, הסתובבתי, נשענתי על הסורגים, צנחתי למטה ונחתי על הרצפה. כעסתי על השומר שאינו לוקח אותי לחבוש את היד, אבל לא היה לי כוח לחשוב על זה. הייתי מותש מהלילה והרגשתי מובס. אני יודע שאת הרגשת נהדר אחרי המשפט, רצית כבר זמן רב לראות אותי מתפתל מלמעלה, חזירה מגעילה שכמוך.
בסוף הסוהר חזר, הוא זרק לתוך התא עיפרון ושלושה ניירות שנראה שנתלשו מפנקס חשבונות.
"זה לא מספיק," אמרתי, "זה לא מספיק."
הוא זרק לי גם חתיכה מהעיתון, "זה כל מה שתקבל," הוא אמר, "אז תחסוך במילים." וחזר להתיישב.

היה לי הרבה כעס כלפייך כשהתחלתי לכתוב לך. אני עדיין כועס כמובן, כי אחרי הכל, את אשמה שאני כאן מלכתחילה. אילולא את, הייתי יושב עכשיו בבית, שותה בירה קרה וקורא עיתון עסקים. אני לא חושש לומר שאילו היית עכשיו עומדת מולי, סביר להניח שהייתי מעקם את צווארך ומביט בך מתפתלת על הרצפה למוות, אבל את היא זו שתזכה לראות אותי מתפתל ואני יודע שגם תהני מזה. אז הנה, כתבתי לך. אני לא בטוח למה סיפרתי לך על החלום, אבל אחרי שהבנתי כמה אנשים סביבי אשמים במאורעות שעברו עלי, עלינו, ניחשתי שהידיעה תגרום לך אולי מעט רגשי אשם. אשמח אם תחיי כל חייך עם רגשי אשם על מותי, זונה טיפשה.
תחושה לא נעימה מחלחלת בקרבי, לרגע חטפתי סחרחורת, הרמתי את ידי הבריאה והצמדתי אותה לחזי, לוחץ ומרגיש את דפיקות לבי. הן מהירות מאוד. דפקתי את היד שלי לגמרי. למרות שלא יהיה לי עוד שימוש בה, אני מרגיש שאני ממש רוצה שיתקנו לי אותה. את יודעת על מי אני חושב עכשיו, קלריס? על הוריי. אילו היו רואים ששברתי לעצמי את היד היו ממהרים לחבוש לי אותה, כמו בימים ההם. אני זוכר את זה כל-כך טוב, כאילו זה קרה אך אתמול, איך היו קמים מהר מהשולחן, "נפצעת?" אני מניד בראשי, "טוב. קום, אדי," היתה אמי אומרת, מרימה אותי ומושיבה אותי על השיש במטבח, "אל תרד עד שנגיד לך. מאוד מסוכן לדרוך על זכוכיות, זה יכול לחתוך אותך."
אבא היה רץ להביא מטאטא ויעה ואמא היתה מחזיקה את היעה ואוספת את הזכוכיות שאבא טאטא. אני הייתי יושב על השיש ומביט בהם מנקים את הרסיסים, ובידי הייתי מנגן בשתי כפות שהוצאתי מהמגירה שבין רגליי.
לעזאזל. אפילו לא שמתי לב לזה בעבר, איך פעם אחר פעם, כשהייתי מפיל כוס תוך כדי שדיברתי בהתלהבות והנפתי את ידיי, הם היו מנקים אחריי. זוכרת שדני שפך מיץ תפוזים על העיתון שלי? אני מרגיש צמרמורת רק מלחשוב על זה. הילד לא סיפר לרופא מדוע התעקמה לו היד. הוא ילד טוב, דני. שמרי עליו טוב טוב או שנשבע שארדוף אותך. אפילו את העניין הקטן הזה לא למדתי מהוריי. הרי איש לא גרם לי להניף את ידיי, איש לא הפיל את הכוס במקומי. הם ניקו אחריי למרות שאני הייתי אשם. ידעתי את זה כל הזמן. לא קני, לא את, לא הפקידה מהבנק וגם לא רובי. וכמובן שלא דני, שחוץ מכאב לא הענקתי לו דבר בחייו. רק אני.
לעזאזל. אני אשם.

רופא הילדים לימד אותי איך לנשום כשהיו לי קשיי נשימה במצבי חרדה ואני מנסה לעשות את זה עכשיו אבל לא מצליח. קשה להתרכז גם בנשימות וגם בכתיבה. כמה זמן אני כבר יושב כאן? שכחו ממני? אני מרגיש את זה מכרסם בי... האשם. זה היה פשוט יותר כשהשלכתי אותו רחוק ממני, אבל לעזאזל, אני עומד למות. אני עומד למות. כשהתחלתי לשתות עשיתי את זה כי קני התחיל להזמין לי שתיה, מאוחר יותר המשכתי לשתות כדי להטביע את יגוני, מה שהיה חסר תועלת כי הוא תמיד היה שוחה ומגיע אל ההנג-אובר בבוקר. בהתחלה הימרתי בשביל לרצות את קני שנראה נלהב משום מה, עד שגיליתי את ההתרגשות שבניחוש. זה לא היה רק משחק, זו לא היתה רק חפיסת קלפים. זה היה כישרון, אמנות, דרך חיים, וזה מילא אותי סיפוק. הרגשתי שאין שום דבר שיעצור אותי. נתתי לזה למשוך אותי עמוק יותר ויותר. לא הייתי שודד, אבל הלהיטות לחזור להמר הפכה אותי לשפוט של רובי, והוא ידע שאני יודע להשתמש באקדח. לא הפריע לו שמעולם לא יריתי בעבר, הוא רק רצה שיצטרף אליהם מישהו שיודע להחזיק אקדח עם ביטחון. שתיתי הרבה לפני השוד כדי לטשטש קצת את עצמי, אבל כל מה שטשטשתי היה את שיקול דעתי ויריתי באישה חפה מפשע. בכל סיבוב, יכולתי לצאת מהמשחק הזה; אבל המשכתי עם עיניים עצומות, סיבוב אחר סיבוב, עד שהימרתי על חיי.
אני שומע רשרוש של צרור מפתחות. הסוהר קורא בשמי. אני כנראה חייב ללכת עכשיו. אני מפחד, קלריס. אני כל-כך מפחד. הצילו. החוב גדול מדי, לא ניחשתי, לא ידעתי... אני מצט


סוף

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
20. סיפור יפה מאוד. אבי 11/29/2015 6:41:52 PM
19. אחד הטובים שרה 11/27/2015 3:56:57 PM
18. סיפור יפה א.ק. 11/27/2015 9:43:12 AM
17. מדהים ש.ש 11/26/2015 11:43:45 PM
16. סיפור טוב שלומי 11/26/2015 3:09:39 PM
15. תיקון לתגובה 11 שוווווה לקרוא ש. הקורא 11/26/2015 2:05:58 PM
14. שוווא לקרוא ש. הקורא 11/26/2015 1:58:45 PM
13. מהמם כמו הסיפור הקודם שלך hannah 11/26/2015 12:32:34 PM
12. יפה ח.י 11/26/2015 2:09:17 AM
11. קצת בלגן חיה 11/25/2015 10:25:31 AM
10. תלוי ש.פ. 11/23/2015 8:04:13 AM
9. יצירה אלון 11/22/2015 9:16:45 PM
8. מפתיע כתמיד ענת 11/22/2015 1:04:01 PM
7. סיפור קודם כול צריך לעבור שי הקורא 11/22/2015 9:15:18 AM
6. סוף סוף שולי 11/20/2015 1:15:04 PM
5. תלוי מיכל 11/19/2015 5:26:02 PM
4. תלוי lior 11/19/2015 2:39:03 PM
3. מהמם ליאת 9/12/2015 12:44:09 AM
2. טוב ליאת 1/12/2015 8:44:06 PM
1. מעולה ליאת 1/12/2015 8:37:41 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign