פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
להיסחף

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%51
אהבתי
%2
מעניין
%0
לא אהבתי
%46
שם:  להיסחף
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: לילי מילת

רגע אחד היינו כולם יחד, המשפחה הקרובה, החברים, כאילו כולם החליטו לבוא היום לים. ואז התחלנו להיסחף, אני זוכרת ידיים מתנופפות באוויר, מבטים מודאגים, וזעקה אחת אדירה, שנשמעה אחידה, כל הזעקות הקטנטנות האישיות הפכו לאחת, כמו הגל הזה.
הוא החזיק אותי חזק, הבעיטות שבעטתי לכל עבר לא הועילו, זרועותיי תפוסות בזרועותיו החסונות ועדינות גם יחד, הזרועות הללו של האיש הזה, האיש שלי.
לרגע נדמתי, נותנת לעצמי להיסחף, מבחינה בחמימות המפתיעה, הממכרת-משכרת הבוקעת ממנו. כל כך נעים. יכולתי באותו רגע לשכוח שבעצם אנחנו נסחפים ולא בהכרח לכיוון החוף. הוא הסביר לי בשקט שלו שאנשים נלחמים בזרם, מכלים את כוחותיהם, במקום פשוט לתת לו לסחוף אותך.. 'פשוט!!!', נזעקתי, נזכרת מחדש היכן אני, מתחילה שוב במלחמה הזו של הגפיים במים.
מדמיינת את אמי מנופפת ידיה אליי בדאגה. ואני בועטת, חזק. וקר לי ברגליים וחם לי מהכיוון של האיש שלי. 'איך הוא חם כל-כך?', השתוממתי בירכתי מוחי.
ושוב הוא מסביר לי בסבלנות אין קץ, שהאחרים נלחמים ואנחנו לא חלק מהמלחמה הזאת, אנחנו יכולים אחרת. ואני מקשיבה, תוהה על מה בעצם אנחנו מדברים כאן. 'איך? איך אחרת?', אני תובעת, עוד רגע טובעת. 'זה אמא שלי שם!', אני מנסה לנופף מולו את אחת מזרועותיי בה הוא אוחז בתקיפות עדינה מעין כמוה. אני מסתובבת להביט בו, ומוצאת את הפנים המסותתות שלו ומוצאת שם אהבה. 'אני לא משחרר', הסביר לי בשקט עדין, מנוגד כל כך לאחיזה האיתנה שלו בי. אני מרפה שוב את התנגדותי, החמימות המפתיעה עוטפת אותי. תמיד אמרו שבלב ים המים קפואים אז איך כל כך נעים כאן, איתו ביחד?
אני כבר לא יודעת מה הוא ממלמל באוזניי, רק שזה מרגיע, נעים וברגעים שאני מפסיקה להילחם, זה אפילו נפלא. הסצנה של לאונרדו דה-קפריו בטיטאניק, המגן בגופו על אהובתו במים הקרחוניים, רק כדי למצוא את מותו, מחרידה את מנוחתי הרגעית. לא! לא האיש שלי! והוא צוחק לי בעדינות, עיניו כחולות עמוקות כצבע לב ים אוהבות. 'בואי, היסחפי עמי, אני לא הולך לשום מקום', הוא מבטיח לי.
ואני חושבת על כל השנים שלנו יחד. הוא מרחף ואני חצויה, המקסימום שהגעתי אליו זה רגל אחת באדמה. תמיד יש סיבה הגיונית למה לא. עין אחת תמיד בקשר עם האחרים. כך נועדנו להיות לא? השוואה חברתית?
כמה הוא חיכה לי, האיש שלי. אוכל בשקט מהפירורים שאני מוכנה להעניק. נהנה. מסתפק.
הבטתי שוב בעיניו היפות, הכחולות-עמוקות, צוללת לתוכן. החום הבלתי מוסבר הזה בתוך כל הקור המקיף אותנו. זה חייב להיות נכון. 'אני באה', אמרו עיניי. מתמסרת לנועם החמים, נותנת לו להקיף אותי, מזדחל בעונג לכל איבריי עד לקצות הבהונות ובפעם הראשונה בחיי, אני שלמה, מלאה, עטופה ואחת עם האחד.
פקחתי את עיניי.
הכרה.
היום הוא יום השנה. שנים עשר חודשים, ארבע עונות שחונות מאז הידפקו על דלתי אלה ממדור נפגעים. למה לקרוא לזה מדור נפגעים? הרי הם מתים, מתים, מתים! אנחנו הנפגעים? האלמנה שכמותי? אני לא נפגעתי, צבא יקר, אני מתה. מתה המתהלכת בין החיים.
נתתי לזה ארבע מחזורי טבע. כמו בגד שאם לא לבשתי ארבע עונות, אני זורקת, כך גם אני זורקת את המתה-חיה הזאת.
365 לילות, אותו חלום מתוק-מריר. הגוף שלי כואב אליך, איש יקר שלי, עורי צורב, משתוקק לנגיעה, עורג לחום שיביא מזור לנשמתי הקפואה.
הלילה אני כבר לא אחלום את החלום הזה. לא עוד.
חשבתי על רב-סרן פלג, ראש מדור נפגעים. זוכרת את העיניים האפורות עם דוק כחלחל שלו, כצבע הים ביום אפרורי, מתרחבות בהפתעה, אולי מעט הערכה, אולי דמיינתי, כיוון שעיניו, אלו שלא יכולתי להתיק מבטי מהן, כשפתחתי את הדלת באותו בוקר מזויע, אלו שבשלן שניות ארוכות כל כך לא ראיתי את המדים הירוקים הנלווים אליהן, המדים המבשרים שכבר לא אכבס מדים ירוקים אחרים, של שגיא שלי ואגהץ אותם בניחוח לבנדר עדין, שימהל בריח אבק וזיעת אהובי, עיניו נמהלו בכאב.
כראש מדור נפגעים, הוא כבר מזמן לא בתפקיד ה"מבשר", אבל מסתבר שהוא מתגורר ברחוב המקביל ולאור העובדה ששגיא היה רק אחד מחמישה-עשר הלוחמים שנהרגו באותו לילה, ידיהם היו עמוסות בביקורי בית מהסוג הנלוז הזה והוא לקח על עצמו את המשימה. משימה שהוא עתיד להצטער עליה בשעות הקרובות, חשבתי בליבי, אבל ניערתי מייד את המחשבה הטורדנית. אני לא יכולה להרשות לעצמי לחשוב על מישהו אחר זולתי ברגע זה.
נאנחתי. קמה בלאות למטבח, מדליקה את מכונת הקפה, שתתחמם לה בינתיים. פעמיי לחדר האמבטיה. מנהג יום ביומו, כאילו יהיה היום יום רגיל, כאילו יהיה לי אי פעם יום רגיל.
לקחתי את הזמן באמבטיה, ממלאה לי מכל טוב מי הכנרת וטיפות שמן האקליפטוס. צנחתי בכבדות פנימה, עוצמת את עיניי, מתמסרת, מנסה לקחת נחמה מהמים החמימים, אך היא ממאנת לדפוק את דלת ליבי המכווץ בכאב שאינו מרפה. עשרים וארבע-שבע, לא בערות, לא בשינה, לא באביב ולא בשקיעה. הזמן הוא לא רופא ובמקרה שלי, הוא גם לא מביא הקלה..
אותו ערב בו דפק על דלתי רב-סרן פלג, מלווה בקצינת המדור, צפיתי בפרקים של החמישייה הקאמרית, ששגיא כל כך אהב. עברו כבר שבועיים מאז יצא למילואים וכמו תמיד, כשהוא שם, אין לנו כמעט קשר. התגעגעתי אליו, אז התרפקתי על כמה טיפות צחוק של חמשת המופלאים הללו. כשהייתה דפיקה על הדלת, חשבתי שהוא חזר אליי. לא מפליא שהוא דופק, הוא יודע שבהעדרו אני תמיד נועלת ומשאירה את המפתח בדלת, פחדים קמאיים כאלה, שהוא למד לכבד, למרות שיכול היה להיכנס בדלת האחורית, הוא תמיד נתן לי את התענוג של לקבל אותו הבייתה כאילו הייתה זו הפעם הראשונה ולא חלפו עשר שנים מאז..
אני זוכרת את עיניו האפורות של רב-סרן פלג, את ההבנה שלי כשהבטתי במדיו ובקצינה שעמו ואת בת-הצחוק שנועדה לאהובי וקפאה על פניי. הדבר הבא אותו אני זוכרת זה אותי חבוקה בזרועות חסונות, בריח לא מוכר, מרימה את עיניי לפגוש באפור הסוער הזה, מבינה שזה אמיתי, אני לא אראה יותר את שגיא שלי.
"גברת אלון", הוא החל בקול יציב ובוטח, כמו מי שמורגל בכך היטב. הרמתי את עצמי מזרועותיו ואת ידי כדי לעצור אותו, לבל יאמר לי את המשפט הזה.
"אם תסלחו לי", גייסתי את הקול הקטן שלי, "אני רוצה להיות לבדי עכשיו".
הוא פתח את פיו בניסיון לאמר עוד משהו אבל, מיד השתקתי אותו. "בבקשה", רק את זה אמרתי, לא יותר.
"יש עוד מישהו מבני המשפחה שצריך לפנות אליו?", שאלה הקצינה.
"לא", עניתי בקהות, "זה רק אנחנו".
"אנחנו נחזור מחר בבוקר, גברת אלון", אמרה לי הקצינה, מתפרצת לדברים שלא הספיק לומר רב-סרן פלג. היא קמה על רגליה, הוא הסס, כאילו החליפו תפקידים והיא זו הממונה עליו.
עמדתי בשקט, חיכיתי שילכו כבר.
הדלת נסגרה בשקט מאחוריהם ואני בהיתי בה, נטועה במקום. קולו של מנשה נוי במערכון על ערב השירה מקריא ברצינות תהומית "פי כוס אם-אמק...פי כוס אם-אמק-ערס...", גל עלה מקרביי ופרץ החוצה בצחוק היסטרי, רגליי שקעו תחתיי, ההיסטריה הופכת ליבבות של חיה פצועה, הדמעות ממאנות לרדת ולהביא עמן סוג של הקלה, שיפרק את הגוש הכואב הזה שהתנחל בתחתית קנה הנשימה..
אני לא זוכרת את הדלת נפתחת שוב. אני לא זוכרת הרבה חוץ מהידיים שלי המכות ללא רחם על הגוף הזה, שלא התנגד וקיבל את עוצמת הפגיעה עד החשיכה המבורכת.
התעוררתי במיטתי, כוס מים ושני אקמולים לצד המיטה הבטיחו לי שזה לא היה חלום רע, אני עדיין בסיוט הזה.
מה שנשאר לי מהלוויה זה זיכרון ההשפלה מאלוהים, שתמיד האמנתי בו, גם אם לא בדרכים המקובלות על חלק מהעולם. התחננתי בפניו, בליבי ועל שפתותיי "קח אותי איתו..", כשהורידו את ארונו של שגיא אהובי לגומחה שנחפרה בזווית מושלמת, שלא תבייש את הגנן של הגנים הבהאים, כרעתי על ברכיי והייתי בטוחה שהוא ייקח אותי.."קח אותי איתו", שפתיי מלמלו תפילתי ללא קול, אבל ידעתי שהוא שומע. שומע ומתעלם. כרעתי כך המומה, עד שזרועות שהחלו להיות מוכרות מידיי, משכו אותי מעלה, מעמידות אתי על רגליי. "גב' אלון", שוב הקול הזה. הרמתי אליו את עיניי היבשות, עיני האפור-ים נעוצות בי במבט יציב, "את לא לבד, אנחנו ניפגש כשתסתיים השבעה ו..." המשך השיחה נבלע בדמי הרועש באוזניי, זועם ורותח על תפילה שלא נענתה.
במהלך ימי השבעה, הסתגרתי בחדרי, שומעת שברי שיחה מהחברים שעוד נותרו בחיים מהפלוגה. זה היה כאילו השכרתי להם את האזור הציבורי בבית כדי שיוכלו לדבר, לבכות ולהתנחם על שגיא שלי...שלי..
החיים בחודש הראשון הפכו לריטואל של חלום-יקיצה-אמבט-קפה-בית קברות. יום ביומו, התייצבתי בקבר של שגיא. בית העלמין מרחק צעידה של חצי שעה. בפעם הראשונה, רציתי לוודא. סופסוף הינו לבד, בלי קהל אוהד מטריד. שוב ניסיתי תפילתי לאלוהים, שוב השיב נפשי ריקם. אז הפסקתי ללכת ונעתי בחוסר מנוחה, מנסה להטביע עצמי בים של עבודה במשך היום ובים התיכון במשך הלילה.
שלושה חודשים אחרי, הגיע השישי במאי, יום הולדתו של שגיא שלי, אהובי. מצויידת באספרסו האהוב עליו, צעדתי פעמיי לקבר. יושבת על הקבר, ישיבה מזרחית. מזגתי את הקפה לכוסות האספרסו שקניתי לו בניו-יורק, שרק מהן היה מוכן לשתות את הקפה. "גב' אלון", הקפיץ אותי קולו העמוק של רב-סרן פלג, הכוס שבידי מכתימה את השיש הלבן בקפה. "אני כל-כך מצטער", הוא נחפז, אוחז בידי לבדוק שאין כווייה, שולף בקבוק מים וחושף את הקבר במלוא צבעו הלבן המחליא. "ממ..מה אתה עושה כאן?", שאלתי, מנסה לייצב את ידיי הרועדות, ממבוכה אולי. "אני שוב מתנצל, גב' אלון, לא התכוונתי לפלוש לפרטיותך, אני פשוט הייתי בדרכי החוצה, כשראיתי אותך לפתע וחשבתי לשאול לשלומך".
מאז התאלמנתי, אני מוצאת את העיניים האפורות-סערה האלה בכל פינת רחוב, או כך נדמה לי לפחות. אמנם אנו גרים רחוב מקביל לרחוב, אך מעולם לא פגשתי את רס"ן פלג לפני מותו של שגיא ועכשיו, אני רואה אותו רץ, יושב בבית קפה, אפילו בקולנוע ישבנו באותה שורה. "מה מביא אותך לכאן היום?", שאלתי לבסוף, "עוד לקוחות למדור 'נפגעים'?", לא יכולתי להסוות את הלעג בקולי למילה המתועבת הזאת. אם הוא שם לב, אלכס פלג בחר להתעלם ובמקום זאת ענה לי "היום יום הולדתה של אשתי, היא קבורה כאן בחלקה המקבילה". כנראה שהחוורתי מידיי כי הוא הושיט יד לייצב אותי ושאל אם הכל בסדר. "ככ..כן," עניתי חלושות, "זה פשוט ש..היום יום ההולדת של שגיא", פלטתי בשקט.
הסכמתי להצעתו לשתות קפה בחברה ושם שוחחנו באריכות. מצאתי שנעים לשוחח איתו. הוא שיתף אותי באובדן הפרטי שלו, אשתו, יעל, הייתה נווטת שנהרגה בתאונת אימונים בצרפת, חמש שנים בדיוק לפני ששגיא שלי מצא את מותו. נדהמתי לגלות ששגיא ויעל חלקו אותו תאריך לידה ואותו תאריך תפוגה, חמש שנים מפרידות ביניהם בגיל ובמוות.
לראות את רס"ן אלכס פלג ממשיך בחייו ומוצא את ייעודו בסיוע לאחרים כמותו, היה אמור להוות נחמה עבורי, אך אני רק ראיתי את הכחול עמוק שבים ורציתי לטבוע בתוכו בכל בוקר מחדש כשהקצתי מאותו חלום ארור.
נשמתי עמוקות ויצאתי מהאמבטיה ומהמים שהספיקו כבר להתקרר. התעטפתי בחלוק והכנתי לי קפה. טוחנת את הפולים, מנסה להתנחם בריח הארומה הקולומביינית שממלא את המטבח, אך ממאן למלא את ריאותיי. בשנה הזאת, האוויר לא מגיע עד הסוף והנשימה שלי שטוחה וצורבת.
הצצתי בשעון וראיתי שנותרה עוד שעה לאזכרה השנתית של שגיא. לגמתי את האחרון מההפוך שרק השאיר בי היום את טעמו המר. זמן להתחיל במופע, חשבתי לעצמי במרירות נחושה.
הכנתי הכל ערב קודם. השריתי את החלוק הלבן בג'ל ההדלקה מתוצרת גרמניה, חשבתי שזה סימבולי משהו, והדיסק עם השיר האהוב עלינו כבר במערכת. הנחתי את הכוס בכיור, לא טורחת לשטוף אותה. ניגשתי למערכת ולחצתי על כפתור ההדלקה. המנגינה הקסומה עוטפת אותי וקולו של סטינג ממלא את החלל שבליבי "I burn for you", הוא שר ואני נמסה איתו, הדמעות שלא הציצו אף לרגע מנחם אחד בשנה האחרונה מצאו את דרכן אל פניי, אל גופי ממנו הורדתי את חלוק הרחצה, לוקחת את צעדיי אל הגיגית המכילה את החלוק הלבן שלי, התכריך שלי. אני אצטרף אליך, שגיא שלי, גם אם אין אלוהים שייקח אותי אליך, אני כבר אמצא את דרכי בעצמי. ליבי פועם בציפייה, המוסיקה מחרישה את אוזניי ורעשי הרקע של השנה הארורה הזאת נמסים, ריח הנפט אל החופש באפי, בתוכי, בנשמתי. כמו פרפר אל האש, התקדמתי כבתוך חלום, מרימה את התכריך הלבן מהתבשיל הדליק. ומצאתי את עצמי באוויר, מונפת אל הספה, גוף מוצק מונע ממני יכולת לזוז, בקושי לנשום יכולתי.
פקחתי את עיניי בבהלה, מוצאת אותן באפור הסוער שראיתי מימיי. "אלכס..", שפתיי יצרו את שמו ללא קול והוא רק הביט בי, בשקט שעמד בסתירה לגלים המוטרפים בעיניו שאיימו לקחת אותי למצולות.
קולו של סטינג גווע ונשימותינו שמיאנו להירגע הדהדו בבית. אחרי מה שנדמה כנצח, נעשיתי מודעת לגופי העירום ולכובד משקלו של רס"ן אלכס פלג עליי. "מה אתה עושה כאן?", שאלתי בשקט מפתיע. אלכס הסתכל עליי כאילו יצאתי מדעתי או שהוא יצא מדעתו. "חשבתי ללוות אותך לבית העלמין היום", הוא פלט לבסוף. זעתי תחתיו באי נוחות, מודעת יותר ויותר לקשיות שריריו, לבטנו הקשיחה שנצמדת לבטני הרכה, לזקפה שלו שנלחצת דרך מכנסי הג'ינס, מטריפה את ערוותי. נרעדתי. אני בטח יוצאת מדעתי, חשבתי לעצמי וצחוק מוטרף נפלט מפי, מביא עמו גל בלתי נשלט שהושתק רק כשאלכס חסם את פי בשלו. הוא נישק אותי בתקיפות כזאת, מפשק את פי בתובענות, שפתיי מתחילות להתמלא בחום שהובער בנו. לא נשארתי מאחור, פותחת את פי, מחזירה תשוקה בתשוקה, גופי מנסה להיבלע בתוכו. ידו ליטפה את פניי, את צווארי, חופנת את שדי, אצבעו ללא רחם מעסה את פטמתי, "אייר...הו, אייר", הוא גלגל את שמי בלשונו, בלחישה שגרמה לשפתיים התחתונות שלי להתכווץ בתשוקה.
ואז הוא עצר, מרים את גופו מעליי, גופי הבוער נרעד מהאוויר הקר שזרם בינינו פתאום. הוא כסה את גופי העירום בחלוק אמבטיה שלי, עוזר לי להתיישב. הוא נראה אבוד, העביר יד מוטרדת בשערו. ישבנו כך שנינו, מסדירים כל אחד את נשימתו.
לא דיברנו על מה שהיה, לא היה צורך במילים. קמתי, התלבשתי ויצאנו יחד לבית העלמין.
אחרי האזכרה של שגיא, כולם עזבו את הקבר ואני נותרתי לידו. נשכבתי לאורך הקבר, חיבקתי את שגיא שלי, בכיתי ונפרדתי ממנו. מבינה בפעם הראשונה באמת, שדרכינו נפרדו.
כשנעמדתי לבסוף, מוכנה לעזוב, ראיתי את אלכס בחלקה המקבילה. נזכרתי שבעצם היום הוא גם יום השנה של יעל. הלכתי לכיוונו, נעמדת לידו בדממה. מביטה במצבה של יעל, מנסה לדמיין איך היא הייתה ומה היא חושבת על שנינו שם, עומדים ומתבוננים בה בשתיקה. אלכס שילב את ידו בידי והמשכנו משם, צועדים יד ביד את הדרך, הפעם לבית שלו.
ישבתי על החוף, מביטה בים.
יום בהיר היום אך אין שמש. המים אפורים.
אני מוצאת בהם נחמה.
עוד מעט ויסערו עליי ואמצא בהם תשוקה.
אני נעמדת, משילה את שמלתי וצועדת לכיוונם,
עוד רגע אכנס ואטבול בתוכם ואמצא בהם אהבה.
~~~~

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
23. All of these article Elmira 4/21/2016 1:19:29 PM
22. That's a wise answer Daysia 4/20/2016 2:54:56 PM
21. That's not just the Tayten 4/19/2016 10:43:38 AM
20. סיפור של מציאות ארץ ישראלית מיכל 4/1/2016 11:03:34 PM
19. כתיבה נהדרת וסוחפת זהבית שחר יהודה 4/1/2016 4:03:33 PM
18. להיסחף עם כל מילה ורגש שצפים בסיפור (ל"ת) קטי 1/30/2016 9:17:17 PM
17. מרגש ומטלטל מעוז מילת 1/30/2016 11:29:59 AM
16. חזק ונוגע! ר. ל. 1/27/2016 9:18:54 PM
15. חזק ונוגע ר.ל. 1/27/2016 9:17:19 PM
14. תודה רבה-רבה לילי מילת 1/18/2016 11:57:41 AM
13. סיפור סוחף שמרעיד את כל הגוף איריס רווה 1/18/2016 11:49:14 AM
12. להיסחף דר סיון שחר 1/17/2016 1:54:42 PM
11. להיסחף גודי 11/29/2015 8:03:40 PM
10. מדהים באני דניאלי 11/28/2015 7:41:06 PM
9. לקחת אותי ביד קרן 11/25/2015 10:03:45 AM
8. חלום אבנר 11/25/2015 12:17:21 AM
7. להיסחף נורית 11/24/2015 1:58:38 PM
6. מור 11/23/2015 11:36:13 AM
5. מרגש אילנה 11/22/2015 1:58:07 PM
4. ביטוי כמו שי הקורא 11/22/2015 9:11:00 AM
3. לימור לאופר 11/22/2015 8:57:09 AM
2. להיסחף מימי 11/21/2015 2:45:35 PM
1. סיפור מצמרר - כל הכבוד! לירון 11/20/2015 2:35:36 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign