פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
פורמת החלומות של מתי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%33
מעניין
%33
לא אהבתי
%33
שם:  פורמת החלומות של מתי
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: עופר ירמינובסקי

ככל שמתי מסתיר את מאוויו האנשים סביבו נותנים דרור לרגשותיהם. לא הכול מתי מצליח להסתיר, הוא מביע שמחה ונזהר שלא לחשוף אותה. הוא תוהה לעיתים אם הוא ראוי לרגש זה, בעיקר שמרבית הזמן הוא אומלל ומדוכא. כעס רב אגור בתוכו. מתי פוחד פחד מוות מהכעס המפלצתי הפועם בו. פרדוקס לא קטן. שדים רבים מאיימים להתפרץ מתוכו אך נבלמים. הוא נותן לגורל להובילו, ובכל זאת מפעם לפעם הוא חורג ממנהגו והוא המוביל את חייו אבל זה מעט שבמעט. החיים קשים וכמעט בלתי אפשריים. מידי בוקר הוא תוהה, במה חטאתי, שאני כל הזמן הולך ומתרחק מהמטרה אבל מהי המטרה? הוא תוהה בקול פנימי שמהדהד מתוכו.
***
בעודו מתמתח משנת לילה טרופה, הוא אוחז בחזהו וחש בגוש גס מתחת למפתח הלב, נצבט בין אצבעותיו. נבהל קם ורץ לספר לאימו, היא מזעיקה אותו לרופא המשפחה. הרופאה שולחת אותו ללא דיחוי לביופסיה. תוך דקות ספורות מוצא עצמו מתי שוכב על מזרן קשיח, מחטטים לו בגוש, ואחרי זה המתנה, איזה עצבים הוא חושב לעצמו, אכן ימיו חבויים, וללא מעצור זולגים דמעות רמות מעיניו כשקיבל את הבשורה. אתה חי על זמן שאול, נותרה לך חצי שנה לחיות. זאת המטרה, שומע את הקול המלווה אותו.
הכעס הרב העצור בו הופכים לרחמים עצמיים. הוא ממעט לדבר על מחלתו. הוא שוכב במיטתו וחלומות רבים נחלמים בו, אבל הוא יודע שהוא אינו ישן ובכל זאת הוא חולם? ואולי אלו רק הזיות העולות מזיכרונות של ימים אחרים. ימים מאושרים שבהם הוא לא היה רק אדם מלא מחשבות לא ממומשות ורגשות מעוקרים, ואולי טוב היה אילו ישיב את גלגלי הזמן ויחזור לרחם אימו, ויגיח שוב לאוויר העולם, הפעם כאיש אחר לחלוטין ללא אותו גוש בצידו של ליבו, גוש שמקצר לו את החיים ושבגללו החיים שלו הם רצף של טעויות, הגוש הזה התקוע לי בתוך החיים, חולפת מחשבה בראשו.
מחשבות ופחדים אינם מניחים לו. עיניו פקוחות לרווחה, ממתינות למלאך המוות שיגאל אותו מייסוריו, ואז כאילו בהיסח הדעת מתקרבת אליו דמות, הוא מזהה אישה. פניה יפות ומאושרות. "באת לקחת אותי?" האישה מחייכת, מתעופפת ברחבי החדר, קורצת לעברו. אצבעה מופנית אליו מזמינה אותו לגשת אל האור. מתי מרחף מעל החדר, ונוחת על המיטה, האור המנצנץ כבה והחושך מתחלף באור יום. מתי מטה את ראשו, והנה אישה שוכבת לצידו מטה ראשה אליו. שניהם מחבקים זה את זו ולא חשים כיצד הזמן הקצר הולך ואוזל. הוא הולך עימה אל אושר סופני. מתי עוצם חזק את עיניו הוא חש כי כוחו מגופו מתרוקן, עצמותיו רופפות וכי לא יישאר ממנו דבר מלבד אפר פזור על מיטתו. "בוא איתי!" היא לוחשת לו. מתי פוקח את עיניו. כוח מסתורי מושך אותו מהמיטה, שעה שהיא מצביעה לעברו, כאילו נמשך אליה בחוט סמוי מן העין היא מניעה אותו כמריונטה. "מי את?" הוא שואל אותה בתמיהה.
"אני אהיה למשך זמן מה נערת החלומות שלך, כל עת שתרצה אני שלך." תפאורת החדר בה הוא שוהה, מתחלפת והוא מוצא עצמו בפאב שקירותיו ספונים עץ עתיק. על הבר הוא מעז להעמיק את מבטו בה. פניה מרעידים את נפשו. היא בשמלה לבנה צחורה, פניה פני דבש ועיניה שקד. חיוך שזורח מפניה מרגשים אותו.
"פאב?" הוא שואל. "למה דווקא הבאת אותי לפאב." היא מביטה בו בחיוך טוב לב שלא נס אף לרגע מפניה. "זה לא סתם פאב מתי, זהו פאב הפיכחון שממנו אתה יוצא כל פעם מחדש למסע בחייך. שמי שירלי, ואני נשלחתי להגשים את חלומותיך הישנים."
הם יושבים על הבר. הברמן לבוש סינר לבן מעל חולצה משובצת חבוש כובע קסקט לבן על ראשו, מגיש להם משקה תוסס בטעם פטל. מתי מביט על המשקה שמונח לפניו, ונפעם מתסיסתו. הוא טועם אותו בזהירות בקצות שפתיו, ונרגע ולוגם אותו באחת. "טעים הא?" שירלי מצחקקת. "תלגום אותו לאט, תלמד להתענג מכל לגימה קטנה של המשקה." מתי נשמע לעצתה ולוגם לאיטו. "בדיוק ככה, כמו בחיים," היא ממשיכה. "על תמשוך הכול בשנייה, אלה תדע ליהנות מהדברים הקטנים." היא מחייכת בשביעות רצון. לוגמת עימו לגימות קצרות מהמשקה. "תדמה שהמשקה הזה הוא החיים שלך. כמו שהוא תוסס ומבעבע מבפנים כך גם חיינו וככל שאנחנו מתקרבים אל הקרקעית וכמעט מסיימים את המשקה, כך חיינו מגיעים לקיצם."
מתי מביט בה, ופעם בכוס המשקה שלידו, הוא הגיע כבר למחציתו ואינו רוצה שיתרוקן. "בוא נדבר עליך מתי." היא ממשיכה להוביל את השיחה. "אתה על ערש דווי, כשאתה מביט לאחור אתה מסופק ממה שהספקת, או שאתה חושב שאתה הולך מוקדם מדי? מהם חלומותיך ומהם בקשותיך? רק תגיד לי. אני מופיעה הרבה בפני חולים רבים השוכבים על ערש דוויי אבל בעיקר בפני אלה שהולכים מהר מדי, שיש תחושה באוויר שזה לא הזמן שלהם להעלם מן העולם." מתי מביט בה בעיניים חולמניות, שחיוך מטופש נסוך על פניו. סנטרו שעון על זרועו על פני הבר. היא מבחינה בחיוכו המתגרה וזה מביך אותה. "אני יודעת מה אתה רוצה. על תחשוב על זה, אסור לנו, אסור לך לחשוב עלי בצורה כזאת." מתי נבהל. "אני... לא מבין..." הוא מגמגם.
"אני יודעת לקרא מחשבות, ואפילו אם לא הייתי קוראת מחשבות הייתי חשה מה אתה מרגיש כלפיי, אתה כל כך ברור, שזה מרתק אפילו, אני פה רק על תקן לתת לך יד וכתף שתוכל לעבור מהצד הזה של החיים לצד שמעבר, אל הדממה. אסור לך להתאהב בי, כי זה לא יגמר טוב, אתה ממשיך הלאה. אני ממשיכה, אני רק אורחת בחיים שלך, תפקידי להטיב ולתת לך עזרה בהתמודדותך עם המוות." מתי נבהל שרגשותיו כלפיה כה ברורים וחדים לעין. הוא מתיישר ומסיט את מבטו ממנה. "על תתבייש ממני," היא מנחמת אותו. "זה לא משהו נגדך, פשוט יש חוקים שחלים עלי, ואסור לך להתאהב בי, ועוד יותר גרוע." היא משתתקת וממשיכה בלחישה. "אסור לי להתאהב בך."
"מדוע?" שואל מתי בתמיהה.
"זה גדול ממני וממך ביחד, אני רק אומר שאם תצמח בו אהבה זה לא יגמר טוב, די!" היא מתנערת ומנפנפת את ידיה באוויר בביטול. "דברנו מספיק, עכשיו נגיע לעיקר." מתי מזדקף בסקרנות. "קדימה מתי, ספר לי על משאלותיך וחלומותיך, עוף על גבי שכנת החלום, תעז יותר, ותחלום רחוק, ואני אקח אותך לשם, לעולם החלומות, לעולם המשאלות, עד שיאזל כוחך ויגיע הזמן של שנינו להיפרד והחלום האחרון שבוא תמצא את עצמך, זה יהיה זיכרון של היותך בפני כל קרוביך ומכריך." מתי מאמץ את מוחו וחושב על כמיהתו, ובעודו חושב, הוא שרוי בתוך משאלה שליבו חשק, הנה הוא על במה מול קהל רב. מדקלם את המחזה ולצידו שחקנית יפיפייה, שהוא מחזר אחריה. היא מתגרת בו במתיקות. פעם אומרת מותר לי, פעם אומרת אסור לי, מתחמקת מפניו. בידיו זר פרחים, והוא אף מוצא עצמו פוצח בשיר האהבה שהיא רק שלו, ולקראת סיום השיר, היא מצטרפת אליו. הבעותיו משתנות ותמהות. הוא מביט לעבר הקהל ואף הוא מביט בזווית עיניו אל מאחורי הקלעים, לעבר הווילון האדום המוצב בצד הבמה שם עומדת שירלי ומביטה בו בגאווה. לאחר המופע המוזר שלו הקהל מריע לו וקם על רגליו. כל השחקנים פוסעים לעבר שפת הבמה וקדים בפני הקהל, הוא עומד באמצע, כוכב ההצגה. המסך יורד, כל השחקנים צועדים אל מאחורי הקלעים ומשבחים אותו. "היית גדול, תופח שחקן אחד על שכמו. "תשמע אותם," מסב שחקן אחר את תשומת ליבו לעבר האולם. "עד עכשיו הם מוחאים כפיים, לא משתחררים מהחוויה שנתת להם."
"קדימה! קדימה!" מזרז אותם הבמאי ומורה לפועל הבמה לחזור ולעלות את המסך לאות המשך מחיאות הכפיים. המסך מורם והשחקנים חוזרים לבמה ומשתחווים. מחיאות הכפיים מתגברות ומרעידות את האולם. השחקנים מביטים זה בזה בשביעות רצון ושבים ומשתחווים. המסך שוב יורד ומחיאות הכפיים של הקהל שוככות, הוא מתפזר ויוצא לאט מהאולם. מישהי מביאה לנירה הבחורה ששחקה לצידו זר פרחים גדול ומנשקת אותה על לחייה. "איזה הופעה נתת," היא מתפעמת. "איפה החתיך ששחק לצדך? אני מתה לפגוש אותו."
"מתי!" נירה קוראת לעברו בשעה שמקבל תפיחות על שכמו ודברי התפעלות על הופעתו. "אתה יכול להגיע לכאן?" מתי מביט לעברה של נירה ולזאת העומדת לידה וצועד לקראתם נרגש. "כן?" הוא שואל שעה שהוא מגיע אליהן.
"נתת הופעה בלתי נשכחת," הבחורה לוחצת את ידיו בהתרגשות. מתי מביט בנירה בתמיהה. "תכיר זאת חברתי," נירה מבינה שהיא לא הייתה בסדר שלא הציגה את חברתה הלוחצת את ידיו של מתי בהתרגשות. "היא כל הזמן מנדנדת לי, את חייבת לעשות היכרות ביני ובין הכוכב הגדול מתי שולץ, הנה שלי, את רואה, עכשיו פגשת אותו."
"איזו התרגשות!" שלי פולטת צווחה ללא שליטה. "איזה כבוד גדול זאת בשבילי לפגוש את הכוכב הידוע." מתי מביט בשירלי בתמיהה העומדת בצד ומניע את שפתיו בלחישה. "הכוכב הידוע, אני." שירלי מנענעת את ראשה. "תודה," פולט מתי ביובש. ומחייך לעברם.
"איזה ברת מזל את," היא סונטת בנירה. לשחק עם הכוכב הגדול בכל המדינה ובהצגה הכי מדוברת והחתיך שכל הבחורות מקנאות בך שזכית לשחק לצידו."
"אני מניחה שאת צודקת," הנחה נפלטת מגרונה של נירה.
שלי מצחקקת. "איך זה להיות כוכב?" מתי המום ומגמגם. "אני לא מרגיש כוכב."
"בישן אחד!" שלי נוגעת קלות בכתפו. "איזה צנוע אתה," היא מצחקקת וגופה מתפתל
מהתרגשות. "נירה משלבת את ידיה ומביטה בהנאה על חברתה. "סלחו לי," מאבדת נירה את הסבלנות. "אני צריכה להוריד את האיפור." היא עוזבת אותם." שלי לא מסירה את מבטה המחויך אל מול פניו של מתי שנע וזע במקומו בחוסר נוחות. היא מוציאה מכיס מכנסיה פיסת נייר. "תקשר אלי," היא מחליקה אל מול פניו בפיסת הנייר ומכניסה אותו לתוך כיס מכנסיו. מתי מביט בה בתמיהה, שעה שחיוך מתגרה נשקף מפנייה. מתי נרגש מחיוכה ומחזיר לה גם חיוך שנמרח על כל פניו. היא צועדת מהמקום בהתערטלות ומחזירה לעברו חצי מבט עד שהיא נעלמת מעיניו. הוא צועד לעבר הפינה ליד הווילון שם עומדת שירלי הצופה במתרחש בהנאה.
"מה זה היה?" מתי שואל בפליאה. "אני כוכב? אני מפורסם וידוע בכל הארץ?" שירלי מנענעת בראשה. "כן, זה היה החלום שלך להיות שחקן ולהופיע ולהיות נערץ על כולם."
"כן," מתי מגמגם. "אבל איך ידעת?"
"הו מתי, הו מתי." משיבה שירלי. "אני הרי יודעת הכול על חלומותיך וכל משאלותיך. אני קוראת מחשבות מתי, אני יודעת מה אהוב עליך, מה שנוא עליך, מה מכאיב לך ומה פוגע בך." ליבו של מתי מתרחב ומתעצם. הוא חש קרבה הולכת וגדלה אליה. "לא מתי," ידיה מופנית לעברו בצורת עצור. "על תעשה זאת לעצמך, על תענה את עצמך, כל הרגשות שאתה מרגיש כלפי לא מועילים לך, אסור לך להתאהב בי, אתה יודע, כי המחיר יהיה גורלי, לי יותר מלך."
"אבל מה אני יכול לעשות, אני לא יכול להלחם בזה, את מרחיבה את לבי."
"תנסה, על אף שזה קשה לך, אני בטוחה שאם היית יודע את מחיר הדבר שזה יכול לגבות ממני וממך היית מסיר אותי מלבך." מתי מביט בשירלי במבע עצוב. "לך," מנידה שירלי את ראשה. "לך לחדר ההלבשה להוריד את האיפור." בחדר ההלבשה נמצאת גם נירה, מתי נכנס לחדר. דמותו נשקפת דרך המראה שנירה יושבת מולה. היא לא מפנה את גבה, ומשחקת אותה אדישה. "היי אתה," נירה פולטת לעברו. "איך היה עם החברה שלי," מתי עומד מאחוריה.
"היא נתנה לי את מספר הטלפון שלה."
"יופי," היא נוחרת בבוז. "תשתמש בו?" נימת דבריה פוגעניים היא קמה מהכיסא וצועדת לעבר ארון הבגדים. דבריה מותירים את מתי מבולבל. "מה זה צריך להביע?"
"זה מביע מה שזה מביע." היא מחזירה לו בכעס.
"אני רוצה להבין, יש לנו קשר מסוים?" היא שולפת את המעיל שלה מהארון וניגשת לפתח החדר ופותחת את הדלת. "אני רק רוצה לדעת, אם אתה מתכוון להיפגש איתה?"
מתי מבולבל. "סלחי לי, אבל זה חדש לי, כל העסק הזה. רק נחתתי."
"כמה מתאים לך לומר את זה." היא אומרת ויוצאת מהחדר.
"רגע!" צועק לעברה מתי שעה שהיא ממהרת לאורך המסדרון. "תגידי לי, מה לא עשיתי בסדר? אני לא מבין." אך היא אינה ממהרת לענות, ורק פולטת. "תבין בעצמך." מתי נשאר לעמוד תמה. שירלי מתקרבת אליו, ומעבירה את ידיה קרוב לעיניו, ומחליקה אותן. המקום שבו הוא נמצא משתנה. מתי בחדר השינה, על הרצפה מושלכים הבגדים שהוא לבש בהצגה שהוא כיכב בה. הטלפון לידו מטרטר. הוא מהמהם ושולח יד לעבר מכשיר הטלפון, הוא מגשש אחריו. הוא מרים את השפופרת, "הלו!" הוא עונה בעייפות.
"מתי!" צהלה נשמעת מעבר לקו. "זאת אני, שלי."
"מה?" הוא בקושי מצליח להתרומם מהמיטה.
"אתה עוד ישן, קדימה קום." מתי מבולבל.
"מאיפה יש לך את מספר הטלפון שלי? נשמעת דפיקה בדלת. מתי מניח את השפופרת צועד לעבר הדלת ופותח אותה. נירה עומדת בפתח מול פניו ההמומים. "מה את עושה פה?" הוא לא מבין.
"מה חשבת, שאני אפסיד במלחמה ללא קרב."
"איזה קרב?"
"היא רוצה אותך, אבל אתה שלי." רועמת נירה. האינטרקום מצלצל. מתי משיב.
"כן!"
"שלום מתי שולץ." צוהלות חבורת בנות במקהלה.
"מה אתן מפריעות לי בשעה כזאת?"
"אנחנו רוצות אותך." הן צורחות. מתי נבהל. הוא שומע צרחות רבות של נערות המורטות את שערותיהן. הוא מביט מבעד לחלון ורואה שכל הרחוב מוקף בנשים הצובאות על הבניין
וצורחות. "מתי! מתי!" הוא חוטף את מכנסיו המושלכים על הרצפה ואת חולצתו שעל המיטה, וממהר להתלבש. הוא יוצא בריצה מהדירה. "לאן אתה רץ?" צועקת לעברו נירה, רצה בעקבותיו וצועקת. "מתי! מתי!"
במורד המדרגות בכניסה לבניין שלו הוא נתקל בשירלי. "מה קרה?" היא שואלת. "מה החיפזון?"
"מה החיפזון," משיב לה מתי. "את רואה את זה?" הוא מצביע בידיו לעבר הנשים הרוצות פיסת בשר מגופו. הן מתקרבות לעבר כניסת הבניין. הוא רואה אותן מתקרבות ומחליט לנוס מפניהן כל עוד נפשו אך הן רודפות אחריו וצועקות. "מתי! מתי! אנו רוצות אותך." שירלי מרחפת מעליו. "למה עשית לי זאת?" הוא שואל.
"זה היה החלום שלך, אתה לא זוכר?"
"אני לא רוצה את זה."
"מה?" שירלי לא מבינה. "אתה לא רוצה להיות מפורסם?"
"יש לי הרבה חלומות. להיות מפורסם זה לא אחד מהם." שירלי עוצרת את מנוסתו. "עצור מתי, אני לא מבינה, אם אתה לא רוצה להיות מפורסם, אז מה רצית להיות?" מתי עוצר ואומר. "שחקן, רק להיות שחקן." הנשים הדולגות אחריו מפסיקות פתע את ריצתן ומניחות לו, ונדמה שאפילו כבר אינן מבחינות בו, הן חולפות על פניו. מתי תמה. "מה קרה?" הוא לא מבין.
"אז אתה לא רוצה להיות מפורסם? אבל אתה עדיין רוצה לשחק." חוזרת שירלי על דבריו. מתי מנענע בראשו. שירלי מעבירה ידה מול עיניו כדי שהמקום שבו הוא נמצא ישתנה. מתי ממשיך לתאר את משאלותיו. "אני יכול גם להיות מאחורי הקלעים ולהפעיל בובות תיאטרון." באותה שעה שהוא אומר את אשר חפצה נפשו, הוא מוצא עצמו במצב שונה. ילדים רכים צופים במסך שעליהן נעות בובות שהוא מפעיל. הם צוחקים, ונהנים מההצגה ומהבובות שמדברות אליהם. "שלום ילדים, קוראים לי יפית." אומרת בקולו בובה בעלת שיער בלונדיני ועל שפתיה אודם אדמדם. "אתם יודעים למה אני עצובה?" שואלת. והילדים שואלים במקהלה. "למה?"
"בגלל החבר שלי, הוא נפרד ממני." היא בוכה וממשיכה. "כששאלתי אותו למה אתה עוזב אותי, אתם יודעים מה הוא ענה לי?" הוא אמר לי, אני עוזב אותך כי אני כבר לא אוהב אותך." הילדים משנים את הבעות פניהם. "אותי הוא לא אוהב? אותי? היפה מכולן, למה? הוא אמר לי שהוא מצא מישהי חדשה, הייתי בהלם, ככה לעשות לי, זה יפה?" שואלת. הילדים מנענעים בראשיהם." לכן אני עצובה." על הבמה מופיעה דמות גברית בעלת שיער חום משוך לאחור וז'קט שחור. הוא מביט לכל עבר בחשיבות. יפית מבחינה בו, ומעיפה לעברו מבטים. "איזה חתיך!" היא אומרת כאילו לעצמה.
"שלום יפית," הוא מברך אותה בקול בס. יפית מופתעת.
"איך אתה יודע את שמי?"
"לומר לך את האמת, אני יושב מאחורי הקלעים, מתלבט אם זה הרגע שלי להיכנס ולהפריע לך במצבך שאת מדברת עם הילדים הנחמדים האלה, ומשתפת אותם בעצבותך, שהחבר שלך עזב אותך בהפתעה גמורה, והשאיר אותך עזובה, בסוף החלטתי שאני עולה לבמה וגם קיבלתי חיזוק מהמפעיל שלי, קיבלתי את אישורו, על תהיה עצובה יש הרבה דגים בים."
"אני אוהבת דווקא את הדג הזה." היא פוצחת בייללה ובבכי צורם.
"הדג הזה עזב אותך, והוא לא בהכרח עזב אותך בגללך."
"לא?" היא קוראת בהפתעה וזוקפת את גבה.
"כי אולי אין לו את הכוחות הנפשיים להתמודד עם חברה כרגע, ואולי בגלל שהוא לא יודע להרגיש.
יפית מעוותת את פניה כלא מבינה. "איך הוא לא יודע להרגיש, כולם יודעים להרגיש."
"לא כולם יפית, הוא למשל לא יודע להרגיש, הוא בובה."
"מה?" היא מתפלצת. "מה זאת אומרת בובה, אני לא מבינה, גם אני בובה?
"גם את בובה, אבל בך יש יכולת להרגיש."
"אז אם אני בובה, איך אני יכולה להרגיש? וגם אתה בובה?"
"גם אני בובה שמופעל על ידי אדם שעומד מאחורי הקלעים."
"אבל גם אתה מרגיש, עובדה המצב שבו הייתי נתונה על הבמה עוררה בך המון רגשות."
"אז כנראה שגם אני מרגיש."
"ואני, גם מופעלת על ידי אותו אדם?"
"את מופעלת ביד שמאל, ואני ביד ימין. יפית, שנינו דגים שמרגישים, אז אולי הגיע הזמן להשתחרר מהקרס של החכה, ולהצמיח רגליים וידיים, לרקוד יחד על הבמה ללא חוטים המסובבים אותנו כבובות או בלי ידיים המניעות אותנו כבובות כפפה, ונצא ונפזז מעל הבמה." יפית והבובה לידה מתקרבות זו לזאת ופוצחים בריקוד. מתי קם מישיבתו מאחורי הקלעים ומניע את שתי הבובות שעל כף ידו. קהל הילדים פוצח במחיאות כפיים ובקריאות הידד. "מתי! מתי!" קוראת לו שירלי המשקיפה מהצד. "תן להם חבל להשתחרר."
"מה?" מתי אינו מבין את המשמעות.
"תן להם את העוז להשתחרר מידך." שירלי חוזרת על דבריה. "שלוף אותם מידיך, הם כבר לא בובות, הן דמויות בשר ודם." מתי מביט על שתי הבובות שידיו מפעילות אותן הגדלות לגודל טבעי. הוא נבהל ומסיר את ידיו מבובות הכפפה. יפית בשמלה מתנפחת תכלכלה גדלה ונהיית לאדם בשר ודם. רוקדת עם גבר שרק לפני שנייה היה בובה, רוקד איתה ועל כל זה צופים מהצד קהל הילדים. מתי מביט על שתי הבובות שרק לפני דקות מעטות הוא הפעיל אותן משוחררים מכל עול האוסר אותם. רוקדים עפים מעל צלילי המנגינות. שירלי מתקרבת לעברו. "זהו ילדים הגיבור שלכם, הוא שיחרר אותם." הילדים פוצחים בקריאות עידוד. מתי מביט בשירלי. "זה מה שרצית להיות? מפעיל תיאטרון בובות?" מתי שקוע במחשבות.
"זה לא משנה, עכשיו שהזמן כבר התקצר, אני רוצה לחזור הביתה, תחזירי אותי."
"המשימה שלך להגשים חלומות לא תמה, ודאי יש לך אי שם עוד חלומות שלא הגשמת. על תוותר עליהם. מה החלום הבא שלך שאתה מחפש אותו והוא רק ממתין להתגשמותו."
מתי מביט בה בעצבות ולרגע הארה ניצתת במוחו. "העפת אותי לעולם החלומות," הוא אומר לה מופתע. "רציתי להיות כל כך הרבה דברים, ושכחתי להשיל מעלי עוד שריון ועוד שריון, ועוד דמות ועוד דמות, כמו בהצגות שרציתי לשחק כשחקן בתיאטרון, וכמו בצרור דמויות בובות התיאטרון שרציתי להפעיל ואולי הפעלתי אותם בדמיון."
"אז קדימה," שירלי מעודדת אותו. "עוד חלום אחד וזהו, מהו החלום הבא הכי כמוס שלך?" מתי שקוע במחשבות. שירלי מעבירה את ידיה מול עיניו והוא במקום אחר. יושב בחדר עמוס אנשים. איש עומד מול האנשים היושבים ומחכך בגרונו. "תודה שבאתם בערב זה, לכבוד ספרו הראשון של הסופר הצעיר מתי שולץ. הקריאה בספר הזה שכתב מתי היא חוויה, ספר שמתכתב עם איש השוליים שמחפש רק אהבה, משמעות לחייו, מתי הוא איש מיוחד במינו שעבר לא מעט קשיים. חשים בזה לפי הטקסטים המובאים, מי שקורא את הספר לא יכול אלה רק להתפעל מהפיכחון והבגרות שלו. רואים שהוא עבר אין ספור תהפוכות ואין ספור מאבקים פנימיים שהחלום שלו ייהפך למציאות, די דברתי מספיק, עכשיו ניתן לחתן השמחה את זכות הדיבור." מחיאות כפיים ועידוד מרעידות את קירות החדר. מתי יושב באחד הכיסאות לא מודע לכך שהוא כבר לא במקום שהוא היה בו לפני כן, ניעור במפתיע. שירלי שיושבת לידו נוגעת קלות בכתפו. "איפה אני?" הוא לוחש לה. היא מצביעה לעבר הבמה.
"לך!" היא מזרזת אותו. הוא קם ממושבו וצועד לעבר קדמת הבמה. מחיאות הכפיים מתגברות. האיש שהזמין אותו לבמה מחייך לעברו ואף הוא מקדם את פניו במחיאת כף. הוא מעביר לידיו את הספר שמתי כתב. מתי מביט בעטיפת הספר מלפניו ומאחוריו. האיש מתיישב במקומו. מחיאות הכפיים שוככות. מתי מביט בקהל הרב ומשתנק. "תודה!" הוא אומר בקול רועד, וחוזר ומביט בספר. "תודה לכם, באמת תודה, אתם יודעים, אני לא זוכר שכתבתי את הספר הזה." הוא מגמגם והקהל פורץ בצחוק. "בכל מקרה אני מוקיר תודה לכל מי שהיה לצידי ועזר לי להתפתח, ובעיקר אני רוצה להודות לאדם אחת שהוציא אותי מחדרי הקט בשוכבי על ערש דווי. כך יום אחד היא הפציעה בחדרי ונתנה לי את האפשרות לבחור בלמות ללא תמורות או למלא את החלל שבנפשי, היא הראתה לי שנפש ללא חלומות ומשאלות היא נפש ריקה ובודדה, על כן החלום היא התרופה להחלמה, תודה שירלי, אני מרגיש חזק, אני מרגיש חי כמו שלא הרגשתי שנים." המקום ההומה ששם מתי פוצח בדבריו משתנה. חשכה פתאומית שורה סביב. החשכה מתפוגגת ומתי מוצא עצמו בחדר השינה שלו שוכב על המיטה ולצידו שוכבת שירלי. "תודה!" הוא אומר בלחישה. "איך אני אדע אם הכול קרה, אם באמת הגשמתי את כל חלומותיי?"
"אתה תדע." עונה לו שירלי בקול רועד.
"היי!" מתי מחבק אותה. "את רועדת." הוא מכסה אותה בשמיכה.
"ידעתי שזה יקרה, שלא תוכל להשתלט על רגשותיך, אסור היה לי לקחת את הסיכון."
"איזה סיכון? אני לא מבין על מה את מדברת, תראי אותנו שנינו הולכים למות יחד."
"רק אני הולכת למות." מתי נרעד. הוא מביט בה. "אתה יכול לקום מהמיטה, אתה כבר לא חולה, התחזקת. אבל אני כבר סיפור אחר." מתי קם ממיטתו, הוא מותח את גופו.
"אני באמת מרגיש חזק יותר, אני לא מבין, הבראתי כבר? איך זה ייתכן?"
"זה ייתכן מתי, הבראת, בנית את עצמך."
"בזכותך."
"הכול בזכותך, אני רק כיוונתי את האור על המסלול של חייך שלא תאבד את הדרך."
"הגשמת לי לא מעט חלומות," אומר מתי בעצב.
"אבל אלה לא היו חלומות, הם היו דברים שעשית, דברים שהם חלק ממך." היא משתעלת ומתפתלת מכאב. מתי נבהל ומגיש לה כוס מים שמונחת על השולחן.
"אני לא מבין, אם אני בסדר, איך את לא בסדר, הרי את הכוכב השומר שלי."
"מתי," היא משתנקת ולוגמת מהמים, "אמרתי לך שלהתאהבות שלך בי יהיה מחיר. היה אסור לך להתאהב בי, יש חוקים שמגנים עלינו, שאוסר על מלאך ובין אנוש להתאהב."
"גם כן מלאך," מתי מגחך ומתאפק לא לבכות. "מי קבע את החוקים האלה?" צועק מתי ומבטו נע אל על. הוא מוחה את דמעותיו.
"על תכעס מתי," שירלי מרגיעה אותו. "האשמה לא חלה רק עליך, האשמה חלה גם עלי." מתי פוער לרווחה את עיניו בהפתעה. "כן, גם אני התאהבתי בך, המלאך השומר עליך." היא שוב משתעלת ויורקת דם. מתי רוכן לעברה ומעסה קלות את גבה. הוא מנגב במטלית לחה את מצחה ופניה. "זה הסוף שלי מתי, המלאך השומר שלך הולך למות, אבל אל דאגה מתי, יבוא מלאך אחר."
"על תעזבי אותי," בוכה מתי ועוטף אותה בידיו כשהיא שרועה על המיטה. "את הבראת אותי, בזכותך החלמתי, עכשיו אני צריך שאת תבריאי, שתהיי חזקה, בבקשה." הוא מנדנד אותה מצד לצד. "בבקשה, על תעזבי אותי, אני צריך אותך, אני צריך אותך, רק אותך... את הוצאת אותי מהקיפאון שבו הייתי שרוי, מהמחלה חשוכת המרפא. את ריפאת אותי, את ריפאת אותי, אז מה אני יכול לעשות כדי לרפא אותך?"
"מתי," היא לוחשת. "תפסיק לעשות זאת לעצמך, על תאמלל את עצמך כאילו אתה הבאת עלי את המחלה. תשמח מתי, שבכל זאת אתה לא חולה, ותצמח גבוה, תבטיח לי שתצמח גבוה."
מתי רוכן על גופה דמעות זולגות מעיניו. את תלכי ואני אשאר שוב לבד."
"לא לבד מתי," היא אומרת בקול חלש. "יש לא מעט אנשים שאוהבים אותך, וקולם בוקע מקולך, נשמע בספר שכתבת ומונח על השולחן שלך. זה החלום האמיתי שלך מתי, והגשמת אותו, כולו לבדך וקצת בעזרתי. שירלי מוציאה את ניפחת נשימתה האחרונה. מתי מביט בה. לחייו לחות מדמעות. הוא רוכן לעברה ומנשקה על לחייה נשיקת לילה טוב. נשיקת נצח שתמיד תהיה תחובה בינו לבינה, כזכר שלעולם לא ישכח. הוא מביט בה בעצב במבט אחרון. הוא ניגש לשולחן הכתיבה עליו מונח בכריכה צהובה עותק מהספר שהוא כתב. הוא מחזיק בספר ומביט בו מלפנים ומאחור. הוא פותח אותו, ובדף הראשון הקדשה. "לשירלי המלאך השומר שלי, בלעדייך כל זה לא היה אפשרי, תודה שהראית לי שאפילו בחולי אפשר לחלום רחוק ולצמוח הכי גבוה שאפשר, והגשמת חלום הוא לא יותר כאפשרי. אוהב אותך ותמיד אזכור אותך, האיש השמימי שלך, מתי."

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. I'm imsesperd. You'v Krystalyn 4/21/2016 1:18:50 PM
2. Slam dunkin like Sha Tyya 4/20/2016 2:54:02 PM
1. An ineneligltt answe Hetty 4/19/2016 10:18:12 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign