פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
אין חלום

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%42
אהבתי
%8
מעניין
%19
לא אהבתי
%31
שם:  אין חלום
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: חיה ארדי

אין לי חלום. פעם, מזמן, היו לי חלומות, פעם. חלומות נרקמים מסביבה מוכרת או געגועים או אולי מעולמות שידעתי כי ישנם אי שם, תיאורים שקראתי עליהם, תמונות וסרטי קולנוע שראיתי וכלאו את עיני. ספרים שנסחפתי אל עלילות הסיפור בם גרו את דמיוני והדמיון רקם חלומות. בפרקי אבות ניתנו שמות לכל גיל וגיל כמו בן י"ג למצוות ובן י"ח לחופה וגיל לבינה וגיל לשיבה והלאה עד גבורה. אני נותנת כותרת לכל גיל וחלומו. כל חלום הוא חוליה בשרשרת הכרוכה למותני, חוליות קטנות וגדולות יותר ואינני זוכרת אלא את אלה שעיצבו את אישיותי, לא תמיד לטוב ולהצלחה, אלה ששבו וטרדו את מנוחתי.
בילדותי כינו אותי חברותי לחדר "פלגמטית". לא הן ולא אני ידענו פרושה של המילה רק ודאי היה שהיא מילת גנאי. המטפלת רחל שמעה וגערה:
"חדווה היא לא ילדה איטית, חדווה היא חולמנית".
עולמי לא היה צר כעולם נמלה, עולמי תחום היה בהרים שנראו לי גבוהים ונושקים לשמים, צעיפי עננים ושובלי ערפילים כסותם בחורף אך בקיץ הם ירוקים וצהובים וחומים ומסתירים הפתעות במחבוא הסלעים ובחיק הצללים. עין הנמלה לא הייתה מכילה את שגב מראם. למרגלות הנישא שבהם, אדון הארץ, פיכו מעיינות ומימיהם הצלולים נאגמים אל בריכה נסתרת בטרם יפלסו דרכם בזרם עולץ אל ימת הביצות. משלושה צדדיה מסגרו את הבריכה הנעלמה צמחי גדה כמו הרדוף קנה ופטל קדוש. חרגולים מזנקים כאקרובטים מֲעלֵה אל גבעול ופה ושם אירוס הביצות, נסוג מעט מפני קרני שמש המבקשות לגעת ולעורר פרחי נימפיאה לבנים נקבצים אל הפינה הצפונית. פרחי הנופר כגביעים צהובים הפונים מעלה בוקעים ממחבוא עליהם העגולים שפרושים במצע ירוק ולח על פני חלקת המים, מותירים סדקים דרכם חודרות קרני השמש כעפרונות של אור, משרטטות רשת קווים על קרקעית הבריכה זרועת חלוקים לבנים, קווים דקיקים כקורים, מרצדים ושבים, נרעדים ושבים.
זה המקום שהיה מושא חלומי. הנה אני צוללת בין שורות גבעולי הנופר והם עמודים תומכים בכיפת היכלי ירק, בת מים אני בהירת מחלפות שנפרעו, (לא בת הים של אנדרסן, אין לי קיום במים מלוחים וקצף גלים צורב עיניים, אני במים המתוקים משכני) שולחת אצבעות ופורטת על רשת קווי האור ושבה ועולה אל פני המים לנשום אויר ולפקוד על השפיריות הצבעוניות ושקופות הכנפיים. הן נחפזות לרצות אותי,לשזור לי מחרוזות מצדפים שחורים שבנחל ולהביא לי פירות פטל שהבשילו. כל הקיץ הייתה הבריכה ממלכתי וההר הנישא שומר לה וסוכך עולמי הרטוב. עליתי מן המים, נשמתי וצללתי, עלה וחזור עלה וחזור, מלכתי בהיכלי הירק וחלמתי באין מפריע. שרק לא יגמר. עד בוא הסתיו ובאה המלחמה.

שנות הנעורים גדושות ריצה מטורפת אחר חוויות חדשות לבקרים וללילות. נסחפתי מאירוע לאירוע וכמעט לא התפתיתי ואולי לא רציתי לעצור. חדווה הוא שמי ואחר החדווה רדפתי, רעב לאין שובע משלח אותי לחפש ולבקש ולא ידעתי מה ולא ידעתי על מה. הפניתי עורף לאסון, הדפתי כאב וצער, הלאה, הלאה אל השיר והמחול, אַַל הצחוק ואל -דמע ,אל מטרה בת בלי שם. עד יום אחד לקחתי פסק זמן לדק ובאה לי ההבנה: אני מבקשת חיבוק וליטוף, אני מבקשת חיק להתכנס בו, אני מבקשת אהבה. בעיר הגדולה שעברנו לגור בה לא היה פנאי לפינוק ונישוק, צריך היה לשרוד ולהסתגל ולוקסוס כמו חיבוקים וליטופים לא היה ממין העניין בבית ההורים הצפוף. ברחתי מבית הספר אל אולמות הקולנוע, אל בוקרים חובשי מגבעות מאובקות הממהרים לשלוף אקדח, אל מעבר לקשת וחלף עם הרוח. הם היו לי פסקי זמן, הם לא היו לי חלום. גם חלומות התום חלפו עם הרוח. כרבות בגילי כתבתי יומן שנשכח ולא נמצא לי יותר. נמלטתי מעולן של עבודות הבית אל תנועת הנוער, המחנאות, הצבא, רציתי חברה מפרגנת, רציתי מחמאות ומילות עידוד, אבל היכן האהבה? מה הם נעורים ללא התאהבות באהבה? תליתי אותה בנער זה ונדמה כי מצאתיה בצעיר אחר אך איפה איפה הם הבחורים ההם שהיו מושא חלומותיי. נעורים נמהרים. רומנטיקה מושרת על הדשא ומתנגנת ברדיו. כתבתי וחלמתי. בחלומי בחור שחור שיער וכחול עיניים, שולח אלי ידו כדי לחבק,לאהוב, לאהוב אותי.לא רציתי להתעורר, נעם לי חלומי, נאהבתי. פעם כמהו עלמות לאביר רכוב על סוס לבן שישאן אל השקיעה, אבל אביר חלומותיי ידע לאחוז בהגה מכונית וברכב עבודה, שב אלי עם שקיעה. ידעתי כי ליטוף כפות ידיים מחוספסות מעמל של גיבור חלומי טוב לי לאין ערוך מחיבוק האביר בשריון הנוצץ. חלמתי, התבגרתי, התפכחתי אל היש והתפשרתי. עדיין נותרה בי ערגת מה אל משהו לא כל כך מוגדר שכמעט נגעתי בו על משכבי בלילות, משהו שלא התממש במלואו, עדיין עולים הרהורים על אולי אפשר היה... אילו לא... אילו כן... במציאות היומיום אלו פרורי כמיהות חיוורות ומתפוגגות.

את עוצם אהבתי העתרתי על ילדי: הם היו רעי למשחק, הם יצאו איתי לטיול ומסע, הם ישבו על ידי באולם הקולנוע, הם היו חברי הטובים ביותר בני שיחי ולעתים קרובות שותפים לסוד. לא נזקקתי לחלום – קיבלתי חיבוקים ודאגה לי ככל שביקשתי ויותר. אז מה לי כי אלין? אישה רגילה, עושה עבודתה, עושה לביתה, מסתפקת בכאן ועכשיו, מבלה עיתותיה בקריאה וכתיבה ויצירת מעשי אומנות שהרגיעו ניצני אי שקט, נבטים לא קרואים שהעיזו להרים ראש. מה להם כי זחלו ולחשו וקוממו

מיומנה של אישה
ימים וחודשים במרוץ התופסת
בּינה גם עצה כבר השלימו יובֵל
שָבועות של חולין כוס קפה על מרפסת
וטיפוח החן – זה גופֵך, לא נובל.

מִזמנים של בִּינה של עצה ושל אומֶר
הספרים על מדף וציור על הקיר
מה טובו מעשָיִך במחט ובחומר
עיצוב פסלים על כַּן כמו עוד חרוז לשיר

בא היום ואישי ואני נסענו לתור ארצות אחרות, יבשות רחוקות, תרבויות זרות. ישבנו במכונית השכורה וגמענו מרחקים. גם כי שוטטנו בפרקים עירוניים ומוזיאונים ופערנו פה ועיניים אל אוצרות אומנות מעשה אדם שלא יאמנו ליופי וגדולה לא הם נתנו בי חותמם.עלינו אל מרומי הרים וקרחונים; ביקרנו בארץ הטרולים שם השמש לא שקעה בקיץ, צפינו על אגמים ואשדות מים אדירים; המון פרפרים נקבצו אל עמק תולים מכל ענף ואמיר ואני כמעט כמוהם מבקשת לפרוש כנפיים פריכות.
נסענו לאשר נשאתנו רוחנו, עצרנו, ביקרנו, חנינו והמשכנו,דמיוני נעור והתפרע. חגגתי והתרגשתי מנופים וצבעים עוצרי נשימה, מגווני סתיו אדומים וזהובים, מעבר לכל גבולות דמיוני שנולד בגליל הכלוא בהריו וצמח אל מראות עיר חדשה הנבנית. כן, בהוד הבריאה רציתי להיטמע. עצמתי עיני ופקחתי, לא להאמין, הנני כאן, באמת, בתוך כל זה. אל fin del mondo הגעתי. מה לי חלונות משכית של כנסיה והיכל, אנדרטאות ושווקים וסחורות בם שלא הכרתי ולא ידעתי, ריחות תבלינים ופירות. תנו לי את ריח הנרקיס ושאון מים אדירים, אל יערות גשם ומדבריות שמתי פני. אני החגב על שורשי הסקויה, צוחקת כילדה שזכתה בפרס. תיאורים שקראתי קורמים צורה ומירקם וחיים מול עיני. התרגשתי, התלהבתי ולפעמים אפילו חרגתי ממנהגי ורכשתי משהו קטן למזכרת באיזו גלריה נשכחת וסככה בשולי הכביש. ידעתי ללא ספק, ללא עוררין: את חלומי האמיתי אני חיה, חופש ודרור לנוע ולנוד בלי לתת דין וחשבון ללא מחויבות לאיש, מנוח לראשי באשר אחפוץ, לקום ולנוע הלאה אל עוד חוויה ועוד תגלית. אישי ואני והארץ הנכבשת ברכב וברגל. לגמוע מרחקים. הנה הסיבה האמיתית כי ביקשתי לי בנעורי איש אוחז בהגה, ידעתי: הוא נוהג ואני כותבת יומן חדש ולעתים אפילו מצלמת. קול המנוע כלחן באוזני והמכונית עצמה היא לי ערסל וגם נעלי קפיצת הדרך שנתפרו למידותיי.
כאשר נאלצתי לשוב אל ביתי ( כי יש אילוצים והם משיגים אותך. ככל שתמשכי את הזמן בסופו של דבר מתפכחים מחלום.) ניסיתי להיזכר ולשמר את חוויותיי.

מיומנה של אישה
מפזורות עולמֵך אל פינות חדרָיִך
יצאת וגם שבת לנוחות השגרה
שֵיבה וגבורה מקדמות זיו פניך
רק עשן המראות באלבום מגרה.

ואז הגיע עידן הסיוטים.
אני תועה ברחובה של עיר זרה שאינני דוברת שפתה, אני מאבדת דרכי בסמטה שמים מעופשים זורמים בה ומדרכותיה בוץ ורפש, אין היכן לשבת ולמצוא מנוח לרגלים, ואני פונה אל אישה שמנה לבושה בלויים המסתירה פניה. מבקשת בתנועות ידיים מים להשקיט צימאוני ומוצאת עצמי ניצבת בתוך ביתה העלוב והיא מגישה לי כוס שבורה. ופעם אני משוטטת באותה עיר, מכתתת רגלי אל שכונה רחוקה שנבנית, יודעת שיש לי שם בית חדש ובהגיעי אל המקום אני מוצאת עצמי נטועה שוב בתחילת הדרך. אני פונה לאחור ואותה אישה מחייכת אלי ברוע וזו המטפלת רחל הקוראת אחרי "חולמנית" "חולמנית"; ושוב אני בהרי הסיירה נבדה מטפסת אל ראשו של מורו רוק, אלפי מטרים מעל פני הים, שולחת יד לגעת בענן שבשמים אך נופלת וצונחת אל ההר של ילדותי והוא, שומר ממלכתי הקדומה, מתנער ממני ואני ממשיכה לצנוח אל הבריכה שמזמן יבשו מימיה וגוועו היכלי הירק שייחדו אותה, אין שפיריות חגבים וצדפים, אל קרקעית סדוקה אני צוללת והיא נפערת ומבקשת לבלוע אותי. כל לילה והסיוט עימו, חוזר בליל מחרת בשינוי כזה או אחר. יודעת אני בוודאות מסויטת שזה אותו חלום רע. מצאתי עצמי תועה ביער הגשם ומגיעה אל בית שהטרולים גרים בו, הנראים כחברותי מילדות, בפנים מעוותים וצעקות "פלגמטית" הם מגרשים אותי אל חורבות מצודה בגליל. אני מכירה את המקום. מטפסת במדרון כדי למצוא בה מסתור אבל אביר בשריון עומד בפתח החומה, מגלה את פניו מתחת למסכת פלדה וזהו טרול במצנפת הבועט בי. אני מתגלגלת במדרון. מתגלגלת ומתגלגלת... יש ואני במכונית דוהרת אל קצה צוק. אי שם רחוק למטה קורא לי אישי וקולו לא נשמע. המכונית צונחת אל אשדות הנהר, צונחת וצונחת אל תהום אין סופית. . .
לא ניחשתי כי חלומות רעים אלה היו סימני הזהרה, לחישות ורמזים לנגע שצמח בי ועוד מעט יפרוץ החוצה. כאשר עלה והופיע חדלו הסיוטים, יצאתי למלחמת הישרדות בטרם פשה בי ואכל כל חלקה בריאה. לא חדווה יהיה שמי אם אחדל ממאבק, נאחזתי באמונה וביטחון כי עוד שמחות נכונו לי. אין פנאי לשגות בחלומות ולא להתבכיין בסיוטים, השינה היא פסק זמן לאסוף כוח לקראת יום הקרב הבא וכל אהובי סביבי מחמשים אותי בדאגתם חסרת הפניות. בכיתי מכאב – הביאו מזור, רציתי ממתק – הביאו מבחר על מגש, חמדתי תפנוק – הגישו מכל המצאי. עד כי ניצחנו. ניצחתי. שבתי אל חדוות החיים.

מיומנה של אישה
אישה משקיפה על עיצבונה וחגיה
משפחה אל שולחן כצעיף לצוואר
אישה משקיפה מחוכמת רום שנותיה
צופה לעתיד וחובקת עבר.

כבר אין לי חלום, לא זקוקה לו, הוא מיותר. אני נוגעת או-טו-טו בגבורה, או גבורות כפי שנוהגים לומר, רכסתי למותני את שרשרת החלומות ומעיזה להתהדר בה. חדווה רבה בשגרת יומי. חיה ארדי

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
6. סיפורה של חיה ארדי ג'ני 5/1/2016 2:41:49 PM
5. Keep on writing and Janay 4/21/2016 1:42:19 PM
4. I can't hear anthyin Mccade 4/20/2016 3:22:19 PM
3. I'm not wohrty to be Gytha 4/19/2016 10:19:10 PM
2. אין חלום חמוטל 3/1/2016 8:44:11 PM
1. סיפורה של חדווה מאת חיה ארדי רונית 12/30/2015 10:00:55 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign