פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
חלום שהתגשם

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%12
אהבתי
%50
מעניין
%25
לא אהבתי
%12
שם:  חלום שהתגשם
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: יפה לורנצי

תוך כדי נסיעה על גשר ההלכה בין תל-אביב לרמת-גן, נגלתה למולי עלמה נאה ויפת תאר, על מודעת פרסומת, גדולת מימדים תלויה על בנין בן כשש קומות. דמותה של הנערה שידרה איפוק, צניעות ואצילות, מבטה הכה בי כשלהבת אש, בו ברגע החלטתי להתחקות על עקבותיה.

הייתי עלם צעיר, בתחילת שנות העשרים לחייו, לאחר שרות צבאי. חלומות על אישה ומשפחה החלו להעסיק אותי. גם מקור פרנסה חיפשתי, היה לי ברור שמקור פרנסה חשוב ומיידי, אך תמונתה לא סרה מעיני ומזיכרוני, גם כשהייתי רחוק ממנה. ימים התהלכתי עם המחשבה שאני חייב לראותה.

כשהתהלכתי בעירי ירושלים, התבוננתי בנערות אולי אמצאנה ביניהן. כך הלכו וחלפו ימים, ודמותה לא משה ממני ביום ובלילה, נסעתי לתל-אביב, שוב התבוננתי בתמונתה. שערה היה עשוי כאילו יד אמן עיצבה אותו. חלק היה אך מגולגל בגלגל פנימי, לפי מיטב האופנה – אז עדיין לא ראיתי את הסרט "נעליים אדומות" עם השחקנית רקדנית הבלט, מוירה שירר - שהייתה בעלת אותו גוון שיער ותסרוקת – גולש היה על כתפיה אסוף בשתי סיכות מעל אוזניה, על מצחה הגבוה נח חצי פוני דמוי גל. גבותיה כקשתות, מעל עיניה החומות. כשמבט מצועף ניבט מהן, מביטות נכוחה בציפייה לעתיד לבוא. תמונתה משדרת רוך ועדנה. כך אני רוצה אותה הרהרתי, והרצון לפגוש אותה הלך והתחזק הלך והתעצם.

יצאתי לשוטט בערים ולתור בעיני אחר דמותה, אולי אראה אותה ברחוב, אולי אפגוש בה על חוף-הים. אך שם יקשה עלי לזהותה, כי תהיה בבגד ים. אולי אסע לכפר ולמושב, אך שם הנערות יחפות, מכנסיים קצרים וגופיות הן לובשות. לא זו הנערה אותה ארצה לי לאישה, גם אם דמותה כדמות הנערה מהתמונה, התלויה מעל גשר ההלכה. הנערה אותה אני שואף לפגוש, חייבת להיות צנועה, נערה דתית נערה מתנועת בני-עקיבא, כך נראתה לי אותה נערה, כך דימיתי אותה בעיני, אולי יתמזל מזלי ואפגוש בה. כך עברו ימים ומים רבים זרמו בנחלים, מעת לעת ראיתי ופגשתי נערות וחשבתי, הנה זו אשר בה חשקה נפשי, אך לא, לא הייתה ביניהן הנערה שביקשתי.

והנה עברתי להתגורר בעיר נתניה, עיר היהלומים של שנות החמישים. אליה הגעתי בעקבות הפרנסה, כי חשוב היה לי מאוד ללמוד מקצוע ולהתפרנס. בת דוד הייתה לי בעיר, ובעלה לוטש יהלומים היה, ממנו באה ההצעה להגיע וללמוד את המקצוע, שהכנסה טובה בצידו הייתה.

דירת חדר הציע לי חבר מהצבא, חברי היה רווק שעבד בסדום, במפעלי-ים-המלח, רק אחת לשלושה שבועות בא להתגורר בדירתו בחופשה השבועית. הוא מאוד שמח על הסכמתי להתגורר בדירתו, לתחזק אותה ולשמור על אוסף הבולים ששמר בתוכה.










התאקלמתי יפה בעיר שהייתה משפחתית וקטנה, רכשתי חברים חדשים, התקדמתי במקצוע ליטוש היהלומים, והיו לי בה שני בתים חמים, שתמיד יכולתי לבוא ולהתפנק בהם, ביתה של דודתי, אחות אבי ומשפחתה, וביתה של בת דודי ומשפחתה.

בכל אותו זמן המשכתי לחשוב על העלמה מהתמונה, המתנוססת מעל גשר ההלכה. רכשתי לי זוג אופניים, כדי להקל עלי את התנועה מהבית לעבודה, גרתי במרכז העיר והמפעל בו עבדתי היה בדרומה. יום אחד הצטלבו דרכינו, הברק היכה בי, הנה היא! זאת הנערה או אולי בת דמותה, ואני רכוב על אופניי חבוש ברט כחול, והיא בשמלה ירוקה פעמונית מתרחבת, וחגורה תואמת מבד השמלה מעטרת את מותניה,
השמלה מונחת היטב על גוף תמיר. עגילי כפתורים ירוקים על תנוכי אוזניה, קלטתי אותה בשבריר השנייה, הבטתי בה וכמעט מעדתי תוך כדי רכיבה, המשכתי בדרכי סומק עלה בלחיי, וחום הציף את גופי.

"העולם הוא גשר צר מאוד" מלמלתי לעצמי, עכשיו יהיה עלי להתחקות אחריה ולבנות גשר אל ליבה. מאותו בוקר ואילך הצטלבו דרכינו באותה נקודה באותו מקום. בהצטלבות הרחובות שדרות בנימין ושער הגיא. אני בדרך לעבודתי והיא כפי הנראה בדרך לעבודתה, והיה אם בוקר אחד לא ראיתיה, החסרתי פעימה, חששתי לאבד את הסיכוי שנקרה בדרכי ולהכירה.

הייתי בטוח, כך לפחות קיוויתי, שהיא לא הייתה אדישה למקריות הזו שקרתה, בהצטלבות דרכינו. התמונה מהפרסומת מעל גשר ההלכה, לא העסיקה אותי יותר. לא נדרשתי לשוב ולהתבונן בה, גם לא חשוב היה לי, אם הנערה שראיתי באקראי ברחוב, היא אותה נערה או בת דמותה. הדמות החיה ההולכת ומתקדמת למולי, שבתה את ליבי. ואני עולה חדש חמש שנים בארץ, ניצול השואה שחווה את אימי אושוויץ, תחת שרביטו של דר' מנגלה הידוע לשמצה. כשמספר האסיר טבוע על ידי. הספקתי לשרת בצבא מתוך שליחות פנימית נעלה, כי שם בימים האפלים, נלחמתי על ההישרדות היומיומית שלי ושל אחותי התאומה.

ועכשיו הצבתי לעצמי מטרה, לכבוש את ליבה של הנערה, ושוב יד המקרה, בהולכי ערב אחד ברחוב הרצל, עם חבר שהכרתי בעיר. הולכת ומתקרבת למולי נערת חלומותיי, אך שוד ושבר, היא צועדת בלוויית חבר, ואני אנא אני בא? אני מביט בה בעיניים כלות, ופתאום חברי פונה לבן ליוויתה ואומר:"שלום מה נשמע, מזמן לא התראינו". הם המשיכו בשיחתם, עמדנו על מקומנו ואני לא מוריד את עיני ממנה. חשש כבד רובץ עלי שמא הנערה תפוסה, ויש לה חבר. אני לא מרפה מלהביט בה והיא נראית נבוכה.

אנחנו עומדים דוממים והם מפטפטים, על מוסד עליית הנוער הדתי, שבו התחנכו יחדיו. כל אחד מהם התעניין במעשיו של השני בתקופה הנוכחית, הם נפרדו לשלום והלכו לדרכם. ואני נמלאתי צער, על שהמפגש המקרי תם, והיא חדרה עוד יותר לחדרי ליבי. הייתה זו הפעם הראשונה, שהייתי כה קרוב אליה פיזית, ונוכחותה הקרובה כל-כך הממה אותי. מידי יום חיכיתי ליד המקרה שתפגיש בינינו, לא ידעתי את שמה עדיין, הייתה לי תחושה עמוקה, שאלוקים יהיה בעזרי וזה אכן קרה.




יום אחד בשעת ערב, הגענו חברי ואני, לסניף בני-עקיבא להפתעתי הרבה הנערה הייתה שם, פיק בירכיים אחז בי, דחקתי בחברי לשאול לשלום חברו מעליית הנוער. חברי לא ידע את שמה. בעקיפין פנה אליה בשאלה לשלומו של חברו, ומתשובתה שאינה יודעת, הבנתי שאינם מתראים עוד.

כאן ניתן האות ואני לא ידעתי את נפשי, איך אצא למסע הכיבוש, ימים חשבתי ותכננתי. יום אחד גמלה בליבי ההחלטה, אבקש מחברי שיעזור לי במשימה, מחשש שלא אוכל לעמוד בסירוב.

באחת הפגישות שהיו לנו בסניף, פנה אליה חברי וביקש בשמי לקבוע איתה פגישה, היא ענתה בחיוב, אך הציעה שהיא תבוא עם חברתה, ואני אבוא עם חברי, וכך נצא ונבלה יחדיו. לא היה גבול לאושרי, אני בדרך הנכונה חשבתי לעצמי. תכננתי וחשבתי כיצד נבלה והיכן, בסרט בטיול או על שפת הים, ברחצה ובמשחק המטקות, באתי לקחתה מביתה לבילויינו ברביעייה. מעת לעת חשתי שליבה מתחיל לנטות לאהבה אותי, מיום ליום הלכו פגישותינו ותכפו, ומצאנו לנו זמן פרטי של אני והיא, היינו זקוקים לו כדי לדבר מלב אל לב.

כשפגשתי אותה לראשונה, חשבתי שהיא כל-כך יפה, לא יכולתי להוריד את עיני ממנה, רציתי להתחתן איתה כאן ועכשיו. באחד הימים, שאלתיה האם היא הנערה המופיעה במודעת הפרסומת, מעל גשר ההלכה והיא לא הבינה על מה אני שח.

היא כמובן, לא הייתה הנערה מהפרסומת כך הבנתי, ולא היה לי יותר שום עניין, להתבונן ולהשוות, את זו שחיפשתי מצאתי, ואת הסיפור שסיפרתי לכם הקוראים, סיפרתי גם לה. היא הקשיבה בהנאה. הגשר לליבה נבנה במשך כמעט שנה, עד שהצעתי לה נישואין והיא נענתה בשמחה.

*

הימים הם ימי אמצע שנות החמישים, עדיין לא הסתיימו ימי הצנע שקבע שר האוצר דב יוסף באישור הממשלה, למען ייצוב כלכלת המדינה. קבלנו את התהליך בהבנה יתרה. הכול ניתן בהקצבה, באמצעות תלושים שקבלה כל משפחה למספר נפשותיה, מזון, ביגוד, בגדי חאקי לעבודה בבניין, בסלילת כבישים, במפעלי ייצור וחקלאות. הבגדים נמכרו במשורה בחנות של מפעל "אתא" שהייתה בעיר. לעיתים עמדנו בתור משעה שלפני עלות השחר ושבנו ריקם בשעות הצהריים. כי המלאי אזל, וכך חוזר חלילה, לעיתים שבנו עם חולצה, מכנסיים, תחתון וגופייה בצבע חאקי - הצבע של מדי הצבא של לוחמי "חיל רגלים" (חי"ר) - היינו מאושרים שזכינו.

התקופה היא שלהי 1956, השמיים מתקדרים. קולות מלחמה נשמעים, נאצר הקצין המצרי הצעיר, הדיח את המלך פארוק משלטונו וגרש אותו ממצרים. תעלת סואץ הולאמה וסגרה את המעבר בתעלה לעבר הים התיכון לישראל ולאירופה.

בעקבות ההלאמה נאלצה הממשלה לקבל החלטה על פעולה לפתיחתה. כך פרץ מבצע קָדֶש, שנקרא גם בשמו היותר נפוץ מלחמת סיני. כי מדבר סיני נכבש לאחר מלחמה עקובה מדם.



הצבא החל לגייס כוחות מילואים ולהתכונן לקרב הבלימה. ארוסה נקרא להתייצב, הוא הגיע לפגישה קצרה וחפוזה, נרגש היה, חיבק ונישק על לחי, דמעות נשרו על לחיי הנערה שחרדה לבחיר ליבה. על צווארו הייתה תלויה שרשרת זהב דקה עם תליון. בהתרגשות הוריד אותה מצווארו ובידיים רועדות, תלה אותה על צווארה. באומרו לה: "אם חלילה לא אשוב, תהיה לך השרשרת מזכרת מאוהב שמתפלל לשוב".

לרדיו הייתה צמודה, כדי להתעדכן בכל בדל של מידע. לא שמעה ממנו תקופה ארוכה. למעשה עד שוך הקרבות. טלפונים לא היו בתפוצה רבה, מעטים היו אלה שבביתם הותקן מכשיר הטלפון.

עד שיום אחד בצהרי היום, ביושבה על מקומה בבנק בו עבדה, כשלצידה חלון הצופה אל הרחוב, ראתה חייל צועד על המדרכה כמו היה הולך ובא לקראתה. בשבריר שנייה זיהתה את ההולך. כחץ מקשת ניתרה ממקומה, חלפה על פני הדלת, התעלמה מעובדים, מלקוחות ואפילו ממנהל הבנק. לרגעים נאלמה, ריחפה על פני המדרגות וכבר הייתה ברחוב. רצה לקראתו ונופלת לזרועותיו, כשדמעות אושר מציפות את פניה. הם שבו לבנק מחזיקים יד ביד, רגליה כושלות, רועדות. הציגה את ארוסה ששב מן המלחמה, מלחמה שתבעה לא מעט קורבנות.

השרשרת שתלה על צווארה למזכרת בצאתו למלחמה שבה לתלות על צווארו. הם באו בברית הנישואין לאחר תקופה קצרה.


*

ארבע עשורים חלפו, הילדים בגרו הקימו משפחות ונכדים החלו לעלות ולפרוח. בעלה הלך לעולמו טרם זמנו. סערת נפשות הלמה בה טלטלה את נפשה בעמדה ליד
מצבתו אותו פקדה לעיתים קרובות. שם מצאה רוגע לנפשה. מעת לעת עם השנים פחתו ביקוריה התכופים והכתיבה מלאה את משא נפשה אליו.

באותו יום נחשפה למצבות גרנית שחורות מתמרות לשמיים דיוקנאות מצוירות בקצותיהן פולשות לחלקת קברו. האם "לית דין ולית דיין" שאלה ללא מענה. צערה היה קשה מנשוא.

בעודה נתונה בסערת הרגשות שהסעירה ימיה ולילותיה. בא בעלה יקירה בחלומה. ראתה אותו עומד על מבנה נישא מעוגל, אי-שם בכיכר לבנה בנוי אבני סלע קטנות לא מסותתות. ומעקה מעוגל בראשו.

והיא לרגליו אין איש בסביבה מלבדה שם למטה. סביבה נקייה לבנה משדרת טוהר
זוהר. ושם למעלה רבים העומדים בגדיהם זוהרים בכל צבעי הקשת. גברים ונשים במיטב שנותיהם. גבם נתמך במעקה המעוגל ופניהם לאי-שם.

המראה המרהיב לכד את מבטה, והנה להפתעתה בעלה במרכז בין העומדים זה לצד זו, היפנה פניו אליה וכה אמר: "אני לא נמצא שם יותר, אני נמצא במקום אחר". מאוחר יותר אומר לך היכן... ולא אמר יותר דבר.

נחמה פורטה היה לה החלום, כי הופיע פתאום בזמן הנכון. קורת רוח נסך בה החלום. כשראתה את פניו הטובים הבינה שבגן עדן מקומו...

 

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. Your's is a point of Jenny 4/21/2016 1:29:30 PM
2. Phmeaennol breakdown Keesha 4/20/2016 3:08:01 PM
1. That's really thniki Terry 4/19/2016 4:20:55 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign