פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
גבוה גבוה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%14
אהבתי
%29
מעניין
%29
לא אהבתי
%29
שם:  גבוה גבוה
מחבר:  תחרות כתב 2015 בנושא: חלום

תאור:

מאת: מורן קבסו

הוא שוכב לצדה במיטה. חושך. חרכי עיניו קולטים את האור הבוקע ממסך הטלוויזיה, פתוחים בקושי. סדרה קומית כלשהי משודרת בשידור חוזר, אבל הוא לא צוחק. היא מניחה את כף ידה על ראשו ומלטפת לאט. שיערו דביק מעט, והיא תוהה מתי חפף אותו בפעם האחרונה. אצבעותיה נוגעות בזיעה שעל מצחו, זולגות כדמעה במורד שביל דמיוני המוביל אל לחיו, והוא מביט במסך הטלוויזיה.
היא שומטת את ידה ומתבוננת בשמיים השחורים שמעבר לחלון. כשהייתה צעירה יותר, הייתה שוכבת על המיטה בחדרו, מניחה את כף ידה על ראשו ומביטה בו בעודו צופה בטלוויזיה. אז, עדיין רצה לנשק אותה. כששפתיו היו מתקרבות לאט בחשכה כמו כדי להותיר לה שהות להתחרט, הייתה יכולה לשמוע את הדממה שסביבם, כאילו העולם כולו נאלם, נעלם, ורק הוא והיא יושבים בתוך סירת הצלה באוקיינוס שחור שהייתה בו רק טלוויזיה. הטלוויזיה הייתה הירח, והיא הייתה יונקת את שפתיו כתן רעב המיילל אל הירח, ולא היה ירח בחלונו המסורג, רק שמיים ריקים.

עכשיו הוא מגלגל עוד סיגריה, מלקק את שפתי הנייר הלבנות ומצית את פיה השחור בלהבה קטנה. אחר שואף שאיפה ארוכה ושקטה, כחוזר-לחיים המנסה להתרגל לאוויר, ונושף את העשן מעלה. לבסוף, לוגם מבקבוק הבירה שלצדו ומטיל את זרועו על בטנו השטוחה. היא שולחת את ידה הקרה אל זרועו, אך הוא מרחיק את ידו כדי לטפטף את האפר וכל העת מביט במסך הטלוויזיה.
כשרק נפגשו, אחרי ההתכתבויות הארוכות אל תוך הלילה, שאל אם אין עליה מצית במקרה וחייך את חיוכו העקום, כי ידע שאין לה. והיא אהבה את חיוכו העקום יותר מאשר את כל החיוכים הישרים שראתה מימיה, וידעה שתוכל לתת לו הכל אם רק יבקש, רק לא מצית, וידעה שדווקא מצית יבקש. אבל אז לא חשבה על כל זאת. אז, חשבה לכתוב רומן נפלא, פורץ דרך, על מאבקים שסופם ניצחון לאנשים הפשוטים, טהורי הלב, ועל צעירים שמצליחים להגשים את עצמם למרות כל הקשיים שתזמן להם הדרך ולחיות את החיים שרצו. היא רצתה שהספר יתורגם לארבעים שפות, לא, חמישים, ושיזמינו אותה להשקות חגיגיות בהונגריה ודוברובניק ואוסטרליה והאנוי ואל-איי – כל אותם מקומות פלאיים שבהם לא ביקרה מעולם. היא רצתה לחיות בין שדות תעופה ובתי מלון, להישכח ברחובות עיר זרה ולעלות על במות לקולן של מחיאות הכפיים, ויותר מכל, רצתה להיזכר.
לפעמים נדמה לה שאפילו הוא לא זוכר את שמה.

היא קמה מהמיטה ומתיישבת על הכיסא שליד הטלוויזיה, אוחזת מחברת ועט. בחושך, המילים כמו כותבות את עצמן, מהירות ושקופות כאוויר הנע מעל גופתו השרועה על המיטה בפישוט איברים. עיניו עצומות, בטנו החשופה מונחת לפניה ובכל זאת איננה מושגת. בחדר עומד ריח כבד של מריחואנה ושל לילה עייף, ואף מכונית לא חולפת בכביש הראשי.
היא מניחה את המחברת על הכיסא והולכת למטבח. האור לא נדלק במנורה וגם לא במקרר, אז היא מחפשת בחושך ומסדרת על הדלפק האפור: חמש פרוסות לחם עם גבינה לבנה, חצי קופסת גלידת בננה וטופי, עוף בדבש ולימון, אורז לבן ותפוחי אדמה ברוטב חריף שנשארו מהמשלוח הסיני. היא מביטה בהם. כמה אושר, כמה אפשרויות. ואז תוחבת הכל לפיה, גופה הצנום מתפוצץ כמעט מעצמת המעמסה, הטעמים מציפים את פיה ואת לבה בתחושת שמחה עילאית. מתוק לה וחריף לה וחמוץ לה וטוב לה, וטוב. הרוטב נוזל על שפתיה, מכתים את אצבעותיה. היא מלקקת אותן ולוקחת עוד כף אורז ועוד, דוחפת אל בין שפתיה נתח עוף נוסף וגם פלפל אדום קלוי וחתיכה מעוגת תפוחי העץ עתירת הסוכר והקינמון שהביאה לה אמה לכבוד החג. החג, היא נחנקת, אבל לא אכפת לה. היא רצה לשירותים, פוערת את פיה מעל האסלה ומוציאה מתוכה הכל, אפילו אינה צריכה לדחוף לגרונה אצבע. ככה זה, היא מקיאה את העולם, והעולם מקיא אותה מתוכו ערב-ערב אל האסלה הקטנה בדירה הקטנה ברמת גן.

כשחיה בדרום תל אביב, בימים היפים של גשם ודשא וחג, לא שיערה שתקיא עצמה מתוך ביתה שלה, הדירה הקטנה שמכל חלונותיה כמעט נשקפה החצר. בחצר נהנתה לרוץ במשך כל ילדותה, למרות שנתקלה בממטרות הכבויות לא אחת ונפלה על ברכיה, בוכה ומדממת, נדקרה מקוצים קטנטנים בכף ידה ויצאה מן השיחים כששרשרת של דרדרים ירקרקים קוצניים מעטרת את שולי שמלתה הירוקה, זו שהיה לה הדפס של פו הדב וטיגר.
בחצר אהבה לשחק במשחק "עשרים ואחת" עם אביה ועם בנם השמן של השכנים, שדיבורו היה מבולבל, עם ילדה שחומת עור וספורטיבית שהייתה גדולה ממנה ועם ילדה קטנה שנהגה להרים את שמלתה הכחולה כאילו אף אדם לא נכח מסביבה. מישהו אחר עמד באמצע תמיד. היא עצמה לא הייתה זריזה מספיק, ואם לא תפסה את הכדור בזמן במסירה השמינית, או מסרה בטעות לידיים הלא נכונות במסירה העשירית, אביה היה מתנדב לעמוד במקומה עד המסירה התשע עשרה והעשרים, עד שהם היו מגיעים לעשרים ואחת.
כשהגיעה לעשרים ואחת, באו קבלנים רעים והרסו את הדשא של האנשים הפשוטים, טהורי הלב, וכל המאבקים, וכל הבכי, וכל הצעקות לא העלימו אותם.

הילדים שאיתם שיחקה נעלמו מחייה. מכוניות כיסו את האספלט שדרס את הדשא, שהיה יבש וקירח בקיץ, ורענן בחורף, רענן כל כך, שהעולם כולו נראה מת לעומתו. שוטרים קרים תפסו אותה משני הצדדים, ומאחורי מסך הדמעות המטושטש, הכל נראה כמו תמונת נוף מבעד לחלון מוכה גשם – הבניין, העצים, האנשים, הוריה, האמבולנס. הפסיכיאטר אמר שיש לה הפרעה נפשית קשה, אבל היא לא בכתה מולו, רק כעסה ונמלטה מחדרו ומחיוכו הלגלגני, המכוער, עד שיצאה בגרון מר אל הרחוב.
לו לא סיפרה דבר על חייה. אפילו כשעמדו בתחנת האוטובוס אחרי הלילה השלֵו שעבר עליהם במיטתו, והוא לבש את הז'קט שאהבה, והיא קפאה כמעט מקור, אפילו אז לא אמרה לו שקר לה. רצתה שיציע לה את הז'קט בעצמו, אבל הוא לא הציע והיא לא ביקשה. מעולם לא ידעה לבקש דבר מאיש. מעולם לא רצתה לבקש, אז הסתירה את הרעידות וחבקה את זרועותיה בידיה, ואחר חבקה את גופו, נשקה על לחיו ועלתה לאוטובוס. לפני שהדלתות נסגרו, הוא כבר חצה את הכביש ושב חזרה אל ביתו.

היא מרימה את פניה הלבנים ממאמץ מתוך האסלה ונשענת בגבה אל הקיר, מתנשמת. לו רק היה לה ילד או ילדה, הייתה יכולה לצאת לקראתם ולקוות שיציעו לה מגבת רטובה או כוס מים קרים, אבל היא עצמה קבעה: בלי ילדים. היא חולמת על תשואות בלוס אנג'לס, איך היא יכולה לטפל בילדים? הייתה שבה ומזכירה באוזניו, והוא היה מהנהן בשקט, לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריה ונושף את העשן. היא ידעה שאביו עזב את אמו כשהיה בן שמונה, אז לא שאלה עוד. לא האמינה בשאלות מאז שנשק לשפתיה וירדה הדממה. תמיד חשבה שאצבעותיה המרפרפות על פני עורו השקט כגלים, טובות מן החקירות המשטרתיות כמעט שניהלו אמה ושכנותיה כששכבו לצדם של בעליהן בחושך המעיק.
עליה לא העיק החושך, אולי מפני שלא היה בעלה. גם להינשא לא רצתה. היא שייכת לדשא, לסיפורים, לילדוּת, חשבה לעצמה. איך תוכל לקשור את חוטי חייה החופשיים אל חבליהם הכובלים כזרועות תמנון של שטיפת כלים והנחת סירים על כיריים וקניות וכביסה ומילוי דליי מים מדי שבוע לניקוי הרצפה? אך לבסוף קשרה. בגלל הדשא קשרה. בגלל החוסר בדשא.
לילות ארוכים הייתה נזכרת בימים הריקים מדאגות שבהם שיחקה בחישוק הכתום הגדול שקיבלה מהוריה, השליכה אותו אל השמיים הפתוחים, גבוה-גבוה, הביטה בו מתרומם מעל השיחים והקוצים והממטרות, עד אלוהים כמעט, ואז צונח לאט אל תוך כף ידה הפתוחה. היה זה אותו החישוק שיצר את הצלקות הקשות בדלת חדרה, כשהייתה נערה והוריה רבו איתה וסטרו לה וסגרו את הדלת – אולי היא סגרה – והיא חבטה בעץ הלבן שוב ושוב, עיניה מיטשטשות, כפות ידיה סוגרות על הפלסטיק הקר בחוזקה. היה זה אביה ששיחק איתה בחישוק, מחייך וטוב-לב, ולאחר מכן, רץ אחריה בכל הבית כדי להרביץ לה.
אבל לו לא סיפרה על אביה, גם לא על אמה, או על כל החלונות והאגרטלים והצלחות ששברה מתוך כוונה להרוס. "אבא שלך", ודאי היה אומר לה, "לפחות לא עזב".

ימים ארוכים שהתה בביתה, יושבת על הספה הישנה, צופה בטלוויזיה הקטנה כשלצדה, על הכורסה, ישבו הבובות שסירבה להשליך מאז שהפסיקה לשבור: דוב ניילון ורוד בעל עיניים עצובות שקיבלה מדודתה, גרפילד החתול לבוש סוודר לבן וארגמני, לב צהוב קטן מחייך עם ידיים ורגליים וכלב חום-לבן בעל עיניים עצובות אוחז לב, שבו זכתה בביתני ההגרלות בלונה פארק כשהייתה בת אחת עשרה. הלונה פארק... כמה זמן לא הייתה שם. כמה אהבה את הקרוסלות ואת תחושת החופש הנפלאה שבריחוף חסר השליטה ברוח הנושבת, בידיים מונפות לאוויר.
הייתה לה גם בובה קטנה יותר בדמות גרפילד החתול, לבוש בגד-ים אדום עם לבבות לבנים, אבל היא השליכה אותו לאשפה. את גרפילד הקטן קנה לה אביה מחנות המתנות בקניון, כשהלכו לשם באחד הימים שבהם הייתה אמה מאושפזת בבית החולים. היא הייתה בת שש. ערב לפני הניתוח, הלכו שלושתם לקניון ואכלו גלידה. היא ביקשה סורבה תות שדה עם סוכריות צבעוניות קטנות, או אולי בלי, והרגישה כאילו לוקחים את אמה לגרדום. אבל אז לא ידעה מהו גרדום. ידעה רק שהתות החמצמץ המתוק הביא איתו עצב, עצב שהרגישה גם כשיצאו מהקניון וטיילו מתחת לשמיים, שהיו שחורים כמו הבד המכסה את ראשו של נידון למוות. היא לא זוכרת אם היה בהם ירח או לא.

היא קמה, מורידה את המים בשירותים ויוצאת אל הסלון. החלומות הנכזבים על אוסטרליה, הקרבה אל גופו העירום בשעות שישן, ידה הנכרכת סביב זרועו הנשלחת אל גופה והחוסר בדשא – כל אלה הביאו אותה לידי הקאה עצמית לא מתוכננת מתוך בית ילדותה אל לוויתן חדש – מרחק מאה ועשרים קילומטרים ממי שהייתה – אי-שם, בצפון, שם חלם להיות מוסיקאי מעשן מריחואנה, שותף בקומונה, ולשבת עם חברים ולשתות בירה עד שהיום ימות.
הוריה לא אהבו אותו. "הוא בטלן", הייתה אומרת לה אמה. "הוא בטלן ואת בטלנית. שני בטלנים. אתם רק תפילו אחד ת'שנייה". אז היא עזבה את הבית. כבר לא הרגישה חלק מהספה ומהכורסה ומהבובות. חשבה שהצפון הרחוק, השיכור מרוב דשא, יהיה תחנה בדרכה אל האנוי ודוברובניק. אולי שם תקבל את השלווה וההשראה הדרושות לפריצה הגדולה.
יום אחד, כשגשם לא ירד וממטרות לא פעלו בחצר שלא הייתה עוד, לקחה מעל ידית הדלת המצולקת את תיקה – החישוק כבר לא עמד מאחורי הדלת, הושלך גם הוא – הכניסה לתוכו חולצות קצרות עם הדפסים צבעוניים וכמה זוגות של מכנסי ג'ינס, נפרדה מהוריה בחיוך, אבל בלי לחבק, ויצאה אל תחנת הרכבת. את הבובות השאירה על הכורסה, שעליה לא יכול היה אביה להשעין את גבו הכואב. היא הצטערה שלא פינתה לו מקום, שלא הזיזה אותן לפחות אל מיטתה הריקה-תמיד.
לפני שעלתה לרכבת לנהרייה, ראתה איש זקן עם מקל הליכה שחור יושב על הספסל האפור, כובע אפור על ראשו. היא חשבה על סבה, שחילק את זמנו בין ניהול התפילות בבית הכנסת של רמת גן, לחינוך כיתה בבית הספר היסודי הדתי, לעבודת ערב כחייט, לכתיבת ספרי תורה ומגילות קטנות שהפכו כל מזוזה לקדושה וכל בית לטוב ותקין – כל זאת כדי לפרנס את שבעת ילדיו, שמהם קבר אחדים בערוב ימיו מבלי לזכור מי הם היו.
במהלך חייהם המשותפים, פחדה סבתה כי סבה יהרוג אותה וקיבלה זריקות הרגעה מדי חודש. שלוש עשרה פעמים אילץ אותה ללדת לו ילדים. שישה מהם מתו עוד לפני שנולדו. סבה למד קרוא וכתוב כשהיה בן שלוש, סבתה הלכה מארצה מולדתה אל הארץ אשר הראה לה. עכשיו הם מתים, דירתם הקטנה נמכרה, וכל רכושם נתרם ונבזז והושלך וחולק ברבים.
לו היו רואים אותה היום, היו מתביישים, חשבה כשעלתה לרכבת.

מחשבה זו קיבלה משקל רב יותר כשהגיעה לשם, אבל לא בתחילה. בתחילה היו לה אוהל גדול וחברות נחמדות ומדורות צולות מרשמלו – כי אף אחד לא אכל בשר מלבדה – ומוסיקת ידיו הפורטות על המיתרים – כי כולם נפטרו מהטלפונים הניידים שלהם – וריח העשן המתקתק של הסיגריות שגלגל, ושינה שלווה, גוף אל גוף אל תוך הלילה. היא למדה לכבס את בגדיהם של השותפים האחרים יחד עם בחור חייכן בעל ראסטות ובחורה שזרועותיה היו מעוטרות בקעקועים פרחוניים. היא למדה לרקוח תרופות לכל כאב באמצעות צמחים ולהביט בעננים ובכוכבי השמיים, וחשבה שהפצעים בכפות הידיים שלו טובים, כי הם נגרמו כתוצאה מעודף נגינה, ושמחה שהוא מסור למשהו. בערבים הייתה יושבת על הדשא, ואפילו הסכימה להסיר את סנדליה השחורים פעם ולהרגיש את הנמלים מטיילות מתחת לכפות הרגליים, אבל מיהרה לנעול אותם שוב, מחייכת, ולנשק לשפמו.
שבועיים ימים נהנתה להביט בכוכבים, להשחיל חרוזים אל שרשראות ולהקשיב לגיטרה שלו. בשבוע השלישי, הרגישה סחרחורת כשהתעוררה משנתה הטרופה. למרות שלא ציינה זאת בקול רם, השכיבה הממושכת באוהל הקשתה עליה את ההירדמות, ובימים הייתה נשארת בפנים, הרחק מהבחורות, ששוחחו על תנוחות יוגה ועל סדנאות ויפסאנה בתאילנד ובהודו, מנסה לכתוב סיפור קצר, אפילו פסקה, אבל השתיקות והשעות ותורנות הכביסה המשמימה והתזונה הלקויה שהחלישה אותה והפכה אותה תשושה ודואבת – כל אלה הביאו אותה לידי בדידות נוראית.
ובכל זאת לא אמרה לו דבר, לא רצתה להרוס. הוא היה יושב עם הגיטרות והמדורות והבחורות עם הפרחים בידיים, נושף עשן מתקתק ומרוקן בקבוקים, ואז חוזר וכבה לצדה בפישוט איברים, וכשניסתה להתקרב לשפתיו לאט כדי להותיר לו שהות להתחרט, נותר אילם כמו העולם החדש שלתוכו נפלו, שלח לשון עייפה לפנים ואפשר לה לעשות בו כרצונה, כאילו היה מת. והיא הייתה יונקת את לשונו ואת שפתיו, פיה מלא בזיפי השפם הטורדני, בריחות הטבק והמריחואנה שכיסו אותה בטעם עשב מריר שלא יכולה הייתה להרחיק מעליה, ובכל זאת הוסיפה לנשק, עיניה פקוחות מול עיניו העצומות, המותשות, ידה נכרכת סביב גופו ונלקחת אל מעבר לבטנו כשהיה מפנה את גבו אליה. אז, הייתה שוכבת, צמודה לגבו, נאחזת בו כבסירת הצלה בתוך האוקיינוס השחור, שלא היה בו אפילו ירח.

היא מתיישבת על הספה החומה, עוצמת את עיניה, מנסה להיזכר מתי המריחואנה הוחלפה בהרואין ואינה מצליחה. חודש, חודשיים, שלושה. הוא היה מבלה במדורות עד הבוקר כמעט וישן במהלך היום כולו. בערב היה מתעורר מיוזע ויוצא עם הגיטרה, הסיגריות והבירה אל הבחורים והבחורות, שהחלו לעזוב את הקומונה, עד שמספרם התדלדל ונותרו מהם רק אחדים. עם האבקה הלבנה נעלמו כאביו, והוא היה מרחף גבוה-גבוה, עד אלוהים כמעט, וצונח אל המזרן הקר, רועד ומקיא, לבו הולם בחוזקה וכל גופו זועק בחשכה הצורבת.
היא הרגישה כמו ילדה שהלכה לאיבוד במבוך הזכוכיות בלונה פארק. כשאבדה שם בגיל אחת עשרה, היו לה הוריה שאיבדו את דרכם יחד איתה, ושני נערים שהסבירו להם איך עליהם להגיע אל היציאה. אבל עכשיו הייתה לבדה. הייתה איתו ועם הזיותיו לבדה. מדי פעם היה מתעורר משנתו, אחוז בעתה, זיעה קרה שוטפת את מצחו, ושותק, ומצית סיגריה. אז, הייתה מניחה את כף ידה על ראשו ומלטפת לאט, מציעה עצמה כתרופה לכל כאביו, והוא היה מטיל את ראשו הכבד כמשקולת על לוח לבה, מנחית זרוע כבדה כגל צונאמי על בטנה הריקה, ובולע את החושך בשאיפה עמוקה, ארוכה, עד שנרדם. ומעולם לא סיפר לה מה ראה בחלומותיו המרים, ומעולם לא שאלה, רק ביקשה שיבקש עזרה ממישהו, לעזאזל, שיפסיק עם זה תכף ומיד, אם לא, היא עוזבת אותו על המקום והוא לא יראה אותה יותר בחיים, אבל הוא אמר שהוא לא יכול, שתפתח את האוזניים שלה, הוא-לא-יכול, והביא עוד מזרקים, ועברו עוד חודשים ועוד תחינות, וכל המאבקים, וכל הבכי, וכל הצעקות לא העלימו אותם. המדשאות הירקרקות נותרו כפי שהיו, אבל היא לא. היא הלכה.
היא הלכה.

חודשים ספורים לאחר מכן, שלחה סיפור קצר שכתבה לעיתון מקומי. שמו היה "חיי על שפת הירקון". הם של הסיפור גרו בדירה קטנה עם חצר ירוקה לא רחוק מנחל הירקון, שם היו סירות פדלים וסירות מנוע, ברווזים ועצים וילדים על אופניים ומשפחות מחייכות. היא של הסיפור הייתה קמה מדי בוקר והולכת ליצור תכשיטים שאיש לא קנה, בזמן שהוא של הסיפור היה משליך חכה עם פיתיון בתקווה לתפוס דגים שיספקו את פרנסתם. בערבים היה מקפל את הציוד וכורך את זרועו סביב כתפיה. הם היו מביטים בסירות החולפות ושותקים, ובשתיקה שלהם הייתה אהבה.
לילה אחד, התחוללה סערה. בדרכו חזרה מהשוק, נפגע על ידי מכונית שהחליקה בכביש הרטוב ומחצה את אופניו, ואיבד את זרועו ואת חיוכו, והיא יצאה אל הרחובות השחורים, למכור את גופה תמורת פרוטות לכל גבר מזיע, מצחין או שתוי, רק כך יכולה הייתה להביא כסף הביתה, לפרנס את בנם ובתם, והוא לא ידע.
אבל יום אחד ראה את הצלקות על גופה, והיא סיפרה לו, הכל היא סיפרה. הוא נחרד לגלות זאת, ויצא להכות את הגברים המזיעים, המצחינים והשתויים. לא, היא מחקה את המשפט האחרון. הרי הייתה לו רק זרוע אחת. אז הוא לקח סכין ויצא לדקור אותם, וחיבק אותה כשנפלה אל זרועותיו, בוכה ומדממת. לא, מחקה שוב את המשפט האחרון. היא נפלה אל זרועו. ואז נטלה, רועדת, את הז'קט שלו, ז'קט משובץ בכחול ושחור שנפל אל המדרכה, הניחה את זרועו השמאלית בשרוול השמאלי ואת זרועה הימנית בשרוול הימני ונצמדה לגופו, מוגנת בתוך הז'קט, והוא מחה את דמעותיה באצבע זהירה, מוכתמת בדם, הצמיד את שקע צווארו אל ראשה, והם עמדו שבורים מול הירקון, מתחת לעצים השחורים המרשרשים ברוח הלילה, והביטו בסירות החולפות.
אבל הסיפור לא פורסם בעיתון. "אסור לאכול דגים שבאו מהירקון, המים מזוהמים שם", כתבה לה עורכת התוכן. "להבא, נסי לערוך תחקיר מדויק יותר", והיא העבירה חודשים ארוכים בבית הוריה ואפילו לא ידעה שהוא אושפז במחלקה לנפגעי סמים באברבנאל, וכשנודע לה על כך יומיים לפני יום הולדתה העשרים ושניים, אפילו לא הלכה לבקרו.

כשעבר זמן רב מספיק בשביל לרפא את הפצעים שעל כפות ידיו, אבל לא בשביל למחות את הצלקות מזיכרונה, הוא התקשר. קולו היה חלול, ריק. כמו תמיד, חשבה לעצמה. ביקש שתבוא. הוא שכר דירה קטנה בדרך אבא הלל ברמת גן. הוא מצטער. הוא לא היה הוא. כשנפגשו, שוב שאל אם אין עליה מצית במקרה וחייך את חיוכו העקום. שוב ידע שאין לה. הם שכבו זה לצד זו בחושך והביטו בטלוויזיה, שותקים, ובשתיקה שלהם הייתה מועקה. הוא לא שאל איפה היא הייתה ומה היא עשתה והחורף, איך היה החורף, והסיפורים שהיא כותבת, והלילות. והיא לא שאלה איך היה שם, רק דמיינה מאבקים ובכי וצעקות, ולא הסבירה מדוע לא באה. לא הסבירה כמה פחדה שתכניס את ראשה הבריא אל מיטתו החולה ולא תוכל לצאת לעולם. לא ידעה שכבר נבלעה בה.
היא רצתה לטייל איתו ברחוב ביאליק נטול השמיים, שעציו הסבוכים קברו בתוכם את היום, לשוטט בין החנויות הישנות, לשבת בבית קפה בגן הנטוש, המוזנח, שבו הייתה מטיילת עם הוריה לאחר שהיו מבקרים את סביה בשבתות, גן שכבר לא זכרה, ובו היה נוף של פעם, עלים יבשים פזורים על פני מרצפות מוכתמות. אולי יאחזו ידיים, אולי יראו את מזרקת הבטון התכולה, מעוטת המים. פעם ראתה שם שני צעירים מחייכים. פעם רצתה, היא רצתה הכל, היא רצתה לטרוף את העולם, אבל השיניים שלה חלשות מדי, והידיים שלו כואבות מדי, ובכלל, העולם טרף אותם עוד לפני שנפלו לתוכו, אז היא התחילה לאכול, אבל גם הבטן שלה חלשה, אז הכל יוצא החוצה, והכלים מציפים את הכיור, מזוהמים, רחוקים כל כך מניחוחות הסבון שגדשו את מרצפות ילדותה.

היא קוראת שיר של גיאורג היים על אמצע החורף. "המוות החום לופת כל פרי". מעולם לא חשבה שהמוות חום. המוות שלה היה שחור, אולי אפור, אולי נטול צבע. המשורר הגרמני נפל אל תוך חור בקרח כשניסה להציל את חברו, ונפרד מחייו במים הקפואים הרעים. הוא היה בן עשרים וארבע. כשהייתה בת עשר ושמעה על כל האנשים שנהרגו בפיגועי טרור ומלחמות בגיל עשרים, חשבה שהם הגיעו גבוה-גבוה, עד אלוהים כמעט, אבל עכשיו עשרים שנים נדמות בעיניה כצלקת פלסטיק קטנה על פני דלת. גם מאה שנים. ועבור מה תחיה אם בסופו של דבר תשב, קפואה, בבית אבות קטן בעיר קטנה, ולא תזכור שום תפילה או ממטרה או זכוכית?
היא קמה ונכנסת לחדר.
יכולה הייתה לחיות לנצח לו רק הייתה נזכרת. לו רק היו לוחשים את שמה מדי פעם אל תחתית באר העיתון או האינטרנט. אז היה שב ההד ומצלצל כפי שצלצלו כל אותם חלונות ואגרטלים וצלחות, שנולדו לביזה. אבל איתו לא תגיע לאוסטרליה או להונגריה, אפילו לא לדרום תל אביב. לנצח תישאר ברמת גן הישנה והיפה ותחלום על דוברובניק, והכל באשמתה, באשמתו. האשמה תיפול על כפות ידיו הרחוקות, על עיניו הריקות, הקרות, על חיוכו העקום. האשמה תשטוף את צווארו ואת שפתיו ואת ראשו, בייחוד את ראשו. ופתאום, היא נמלאת דחף עז ללפות בצווארו ולהטיח את ראשו בדלת, לחבוט בעץ הלבן שוב ושוב, עיניה מיטשטשות, כפות ידיה סוגרות על הבשר החם בחוזקה. אישוניו ייפערו, פיו ייקרע, מסוחרר, הזיעה תזלוג על מצחו השבור, אולי ישלח את זרועותיו להדוף אותה מעליו, להתנגד, אבל היא תמשיך להטיח את ראשו המתנפץ, הצורח. אולי אז יושיט ידיו אליה. אולי אז יביט בה, לעזאזל.
הוא שוכב במיטה. גופתו שוכבת במיטה, פשוטת איברים, בדל הסיגריה מוטל במאפרה המאיימת להציף את הדירה כולה בנהר של עשבים מרים. אבל נהר לא יכול להטביע אוקיינוס שלם, היא חושבת. האוקיינוס טבוע מעצם היותו.

היא שבה אל המיטה. הוא נשכב על הצד, מפנה אליה את עיניו העצומות. היא מניחה את כף ידה בשיערו ומלטפת לאט. סדרה קומית כלשהי משודרת בטלוויזיה, והיא מהרהרת. כשהקבלנים הרעים באו, נעמדה על המעקה במרפסת, גבוה-גבוה, והבטיחה לקפוץ אם ייקחו לה את הדשא. לא נשבה רוח. היא לא רצתה להתרסק על הממטרות הכבויות, רק לאיים. ידעה שכל עוד יש לה חיים, יש לה על מה להתמקח. ידעה שאין לה דבר אחר מלבדם. אמה ואביה עמדו מאחוריה, מנסים להסתיר את הפחד במילים מתונות. הקבלנים הבטיחו שיראו מה הם יכולים לעשות והורו לפועלים להמשיך לעקור את הדשא. היא הביטה בהם מלמעלה, כמרחפת בקרוסלה, שתי ידיה אוחזות בתריסים, ופתאום הרגישה כמו שמשון הגיבור, כשלפת את העמודים ההם וזעק: "תמות נפשי עם פלשתים", אבל אז אמדה את המרחק מהדשא ומשהו בביטחונה נתערער, משהו כבה בעוצמת דמעותיה.
היא הבינה שאף אחד לא יבכה כשתמות.
אז, ירדה למטה. אז, השוטרים. והוא לא ידע דבר על חייה. מאז ומתמיד, רצתה לחבק אותו כל הלילה ולא לדבר. הפסיכיאטר צעק לה שיש לה הפרעה נפשית קשה, אבל לא היה לה אכפת. איתו היא מרגישה כמו הילדה שהיא לא יכולה להיות, כמו בדשא. איתו היא מרגישה... לא. איתו היא לא מרגישה, היא לא מרגישה כלום, בגלל זה היא נשארת. ולפעמים נדמה לה שהוא רק משחק בה כמו בכדור, שבעיר אחרת, בדירה אחרת, שוכבת לצדו היא אחרת והוא שולח יד ללטפה. אבל היא אוהבת אותו, היא אוהבת אותו באמת, ויודעת שהייתה יכולה לתת לו הכל לו רק ביקש. אבל הוא ביקש מצית, ולה אין מצית, רק עט ומחברת.
מחר אולי תיסע אל הלונה פארק.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. Hey, sutlbe must be Quiana 4/21/2016 1:18:18 PM
2. This makes evrtnehiy Hannah 4/20/2016 2:53:24 PM
1. This is the pefrect Ricky 4/19/2016 9:58:03 AM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign