פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
המשולשים של וירה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%100
אהבתי
%0
מעניין
%0
לא אהבתי
%0
שם:  המשולשים של וירה
מחבר:  שגיא כהן

תאור:

ישנו רחוב אחד בעיר, הרחק בשוליה המערביים, רחוב צדדי ומעוקל, רחוב קצר ולא מוכר, רחוב צר ומפוזר. הרחוב קיים הרבה שנים, אולי אפילו אלפים. ברחוב כמה בתים, מפוזרים לכול מיני צדדים, ביניהם עצים, עצים רבים, רבים מן המבנים. במרכזו שוכן אגם, לא גדול ולא קטן, שאת קצהו האחד חוסמים שיחים, ואילו מן האחר זורם נחל חיגר. הרחוב מוזר, ככה אומרים, עוברים ושבים, דיירים מזדמנים. כמה דמויות חיות בו מעל זמנן, כמה אחרות נעלמו ואינן. הרחוב מוזר, וקצת מפחיד, ושמו על עצמו מעיד

                                                                                                                                 רחוב פנטזי



המשולשים של וירה

אצבע נפוחה. אצבע אחת נפוחה, זה כל מה שדרוש על מנת להפוך עולמות.
התנועה הייתה דלה. היום היה בהיר, השעה שעת צהריים מנומנמת. אמצע שבוע, יום עבודה. נעים בחוץ. פה ושם צעדה אישה בגיל כזה או אחר. ילדה עם שקית קניות, צעירה עם עגלת תינוק, זקנה ועגלת קניות. מי שלא צעד ברחוב ישב במשרד. או בבית, או היה במהלך נסיעה, עובד. נוני לא עבד. נוני לא עבד אבל לא צעד ברחוב. נוני נהג בפייסטה של אשתו.
הרגע התחתנו וכבר אני שואל את עצמי מה לעזאזל אני עושה איתה, חשב. רכב מסחרי חלף בתנועה שנגדו. אבל השאלה האמיתית שהייתה צריכה להישאל היא: מה לעזאזל היא עושה איתו? בלי עבודה של ממש, ללא הצלחה מבוססת, בלי כישרון בולט, השכלה שסועה והמון הבטחות. הבטחות על גבי הבטחות, שבינתיים מתנפצות כגלים כנגד שובר המציאות. ואיזו שטות הייתה זו לשכנע אותה לעבור לדירה במרכז העיר. דווקא עכשיו.
לא יוצלח, שרבב לעצמו דרך המראה והמשיך בנסיעה, מדוכדך, מצוברח, והמסוכן מכול – מאוכזב.
משאית קירור חסמה לפניו את הצומת.
דווקא עכשיו. דווקא עכשיו. כול הצרות נופלות במכה אחת, כמו קופסת סיכות פתוחה שמישהו הפך, נשפכות מתיבת פנדורה. ולמה התחתן איתה כשהקריירה שלו עדיין מקרטעת בין חבלי לידה? והאימא הזאת שלה, שלא מפסיקה לשפוך לה דרך הטלפון קיטונות של חורבן ואובדן תקווה. ובאמת, אי אפשר להאשים אף אחד חוץ ממנו. טוב, את אימא שלה אפשר להאשים גם אפשר. תמיד אפשר להאשים אותה. אבל אזלת ידו הייתה אשמתו הבלעדית והמלאה. באמת, אפילו תמונה מסכנה הוא לא מצליח לתלות כמו שצריך. שבוע מאז שעברו דירה ורוב הארגזים עדיין חתומים בלשון הדבק החומה. נכון, אמנם את מרבית הארונות, השידות והמדפים הוא הרכיב ותלה בכוחות עצמו, אבל אף לא אחד מהם עשה באופן מושלם. בארון קדח חור במקום הלא נכון, את השידה הרכיב הפוך ואת המדף תלה בשיפוע. אז פלא שעכשיו, בתוך כל הבלגן של מעבר דירה, כשהוא לא מצליח לפרנס ודרך הטלפון נשפכות קיטונות של ייאוש והאשמה – פלא שהיא לא תכעס עליו בקשר לתמונה אחת מסכנה?!
זונה, פלט חרש במסדרונות ראשו, היא יכולה לשחרר לי קצת חֶבֶל...
אחרי הכול, צריך להבין גם אותו. את הצד שלו. בלי עבודה, עם חותנת כזאת על הראש, כשגם ארון פשוט לחבר לא מצליחים. כול אחד אחר במקומו היה נשבר, תופס רובה ומתחיל לרסס.
הוא עצר את הפייסטה ברמזור.
אז תליתי את התמונה עקום, נו אז מה! חשב בכעס, והאור האדום בוהק לפניו. מוטב לחוש כעס מאשר לחוש אשמה. מוטב לרגוז במקום לאבד תקווה.
אדום הרמזור השתקף באדום האגודל שבכף ידו הימנית.
לעזאזל, חשב, ושוב שמע את מכת הפטיש נוחתת. בסך הכול רצה לתלות את התמונה, ההיא מסוף השבוע בצפון, זאת עם הקשת החצובה בסלע, שמטפסים מטורפים עושים ממנה סנפלינג. אבל לא, היא הייתה חייבת להרוס לו את ההרמוניה. הייתה חייבת לעמוד מאחוריו ולבקר כול מילימטר של תזוזה, כול דפיקה על המסמר. כמה מוזר; דווקא ברגע שהחליט לצעוק לה שתסתום קצת את הפה, דווקא אז נחת הפטיש מילימטר אחד שמאלה. והינה הוא שוב מציג אזלת יד, תרתי משמע.
הרמזור התחלף, ומישהו מאחוריו צפר לו מה הוא חושב על העיכוב.
"לך תזדיין," אמר אל המראה ולחץ על דוושת הגז. הצבע באגודל לא התחלף.
באמת, אולי הצבע לא התחלף, אבל הצורה כן. נוני היה מוכן להישבע שבעשר הדקות האחרונות האגודל שלו גדל וקטן, גדל וקטן, עם כל נשימה. את הלמות ליבו כבר מזמן שהפסיק לשמוע דרך האצבע. עוד רגע ותתפוצץ הציפורן. בטח יעוף לו רסיס ישר אל תוך הרשתית, ועוד בשעת נהיגה.
זונה, חשב, אפילו להסיע אותו לקופת-חולים לא הסכימה. נעלבה. היא זאת שעוד נעלבת!
הוא סובב את ההגה והסיט את הפייסטה ימינה. הרחוב הבא נפרש לפניו. רכב חונה עמד בכניסתו. אם הוא לא טועה – וכשהאגודל מתכווץ ומתנפח והראש מלא אכזבה, הסיכוי לטעות גדל פי כמה וכמה – אם הוא לא טועה דרך הרחוב הזה אפשר לקצר את הדרך לקופת החולים. דרך הרחוב המוזר הזה.
העין קראה את השלט:
רחוב פנטזי
אפילו השם שלו משונה.
אצבע נפוחה. זה כל מה שדרוש על מנת להפוך עולמות.
לפתע נעלם שֶם הרחוב. לפתע נעלם השלט, הרחוב עצמו והעולם כולו. ברגע של כאב חד, כשהאגודל מתנפח למימדים בלתי הגיוניים, נאלץ לעצום את העניים. ברגע הבא שפתח אותן היה מצוי עם הראש בתוך ההגה, וכאב חד מפלח את מצחו.
תודה לאל. הכאב היה כה חזק שנשכח האגודל.
נוני הרים את הראש. הוא הצליח להכניס את הפייסטה אל תוך טמבון של חיפושית חונה ברחוב.
כול הכבוד. אם אין גבול לאזלת היד ולטמטום...
בטשטוש עיניים וכאב סתמי בצלעות, פתח את הדלת וחילץ עצמו אל אוויר העולם. יום בהיר. שעת צהריים מנומנמת. איש לא הסתובב ברחוב. מן הרכב שלפניו התנוסס שובל עשן דק.
חיפושית מזדיינת, חשב והעביר מבט אל הפייסטה של אשתו. אוי לא, רק זה חסר לו. נו טוב, אם דבר אחד מועיל ייצא מכול הסיפור הזה, הרי שזה צו הגירושים שתדרוש חמותו. ואולי הפעם ייעתר...?
"אתה בסדר?"
נוני התנער. החיפושית הלבנה פתחה דלתה, ומצד הנהג, דרך העשן הדק המתאבך, הופיעה דמות נשית, מדברת.
"אתה בסדר?"
השאלה הזכירה לו את הכאב שבמצחו. הכאב שבמצח הזכיר לו את האגודל המתנפח.
"אני עדיין בחיים," מלמל, וניגב בגב יד את המצח. דם לא ירד, אבל אדום האגודל כמעט שסנוור.
"סליחה, לא הבנתי. אתה בסדר?"
בוהק מילא את עיניו, ולא היה זה אדום האגודל. גם הכאב מן המצח לא היה אחראי לכך. למעשה, דעך לפתע הכאב ונעלם כלא היה. גם האגודל נשכח. צליל תרועה עלה באוזניו. צליל שהזכיר שופר או קרן-יער מצטעפת, ואז הפך העולם למקום שכולו טוב.
"אני... ככה-ככה," שיקר. הדמות שלפניו הייתה האישה המהממת ביותר שראה מימיו. ולשם הדגשת הדברים יאמר, שנוני ראה מימיו נשים, והרבה נשים, בטלוויזיה ובמגזינים אסורים, על דפי ז'ורנאלים של אימו ובמספרות נשים. באינטרנט, ברחוב, בעיר הזאת ובערים אחרות, במדינה הזאת ובמדינות אחרות. כן, נשים רבות ראה, אבל אף אחת מהן לא כמו האישה הזאת.
"אני... אני אהיה בסדר. זה רק חתך קטן."
עיניים גדולות צלולות ומלאות רוך שכולו קטיפה חדרו אל בין אישוניו.
"אבל לא יורד לך דם," אמרו השפתיים המלאות, שחריצים של גן-עדן באדום מבליטים אותן.
נוני ניגב את המצח. "זה חתך נורא קטן."
יד עדינה בעלת אצבעות משי התרוממה ונגעה קלות בראשו.
"אני מציעה שתנוח לרגע," אמרה, ובאותו הרגע חישב נוני למות.
באיטיות שהצב מתבייש בה, שט אחורה עד שנשען בגבו אל דלת המכונית. חולשה נרגשת השתלטה עליו.
"תנשום עמוק," לחשו השפתיים, והחזה שמאחוריהם הדגים: מעלה, בהתנפחות מלאה, עסיסית, מאיימת לפרוץ; ושוב מטה, בקריסה, בכניעה, באובדן חושים. ומעלה פעם נוספת, בחדות.
מבטו של נוני התנגש חזיתית בטמבון כפול.
"אני אהיה בסדר," אמר, או חשב שאמר. לפחות ניסה להגיד. רצה להפגין את מה שהאגודל המתנפח דרש לבטל: שהוא, נוני, בסופו של דבר כן גֶבֶּר. גבר אמיתי!
"תירגע..." היסה הקול הענוג, המלטף את העור כבריזה נעימה על מרפסת.
נוני היה ער, אך נדמה לו שמוחו כבה והלך לישון.
לפני שהספיק להבין מה קורה לו, מצא עצמו מובל אחרי האישה המהממת הזאת, הנשית בכול רמ"ח אבריה, אל בניין צדדי גבה-קומות. הוא זקוק לכוס מים ומנוחה קלה, אמרה היא, והוא השתכנע.
היום היה בהיר. השעה שעת צהריים מנומנמת. אין איש ברחוב.
נוני התהלך אל מגרש חניה רחב ידיים ובו שתיים או שלוש מכוניות. הוא לא ספר. בעיקול שמאלה הופיעה דלת הכניסה הראשית לבניין, לפניה שתי מדרגות קלילות ובצידה קופות דואר צרות ושטוחות, כסופות, שהופרדו במרכז בקרה קטן שכולו כפתורים ורמקול נחבא.
"זה בקומה האחרונה," אמר הקול העדין, והיד המקסימה הדפה בקלות את הדלת.
נוני שט פנימה אל אולם כניסה חשוך. גרם מדרגות מפלצתי למראה נחת על מבטו מן הלמעלה. חור ענק בקיר השקיף אל חצי קומה תחתונה, כביכול מרתף, שלא הצליחה לעניין. העין נמשכה אחרי הישבן המתנועע, עגול ומושלם, לא יותר מדי בולט, לבבי למראה וודאי גם למגע, המסתיים במותניים צרות העולות מעלה ונפתחות כמניפה, אל גו יציב ואל שיער ערמוני גולש, מתנופף עם כל פסיעה.
מושלם, חשב לעצמו. אילו רק הייתי מצליח באותה המושלמות לתלות את התמונה...
"זה מכאן," אמר הקול, נוסך, ומושך אחריו אל מסדרון אפלולי. המדרגות נעלמו ואיתן גם הקומה כולה. כמה דלתות הופיעו ונמחו מן הזיכרון, ואז, לפתע ומשום מקום, נתגלעה דלת מתכת ירוקה-כהה, דיי מגעילה, וכפתור כתום בוער בצידה. מבטו עלה ופגש בעיניים המלאות, אוקיינוס של שלווה. חיוך ענוג השתפך על דופנות הלחיים הצחורות, מתחת לאף הקטן. חשק בלתי מוסבר לגעת באף בקצות אצבעותיו עלה בו. הוא הופרע כשצליל פינג הודיעה כי המעלית הגיעה לקומה.
"אני וִירָה," אומרות השפתיים, והיד פותחת את הדלת. רק כשחלפו על פני הקומה השישית תהה בינו לבין עצמו מדוע לא הציגה את עצמה כפי המצופה, באמרה: 'קוראים לי וירה'.
אבל עוד לפני הקומה השישית, הרבה לפניה, הבחין נוני במשהו מוזר. הדמות העונה לשם וירה לחצה על כפתור הקומה השביעית, כפתור שהיה חריג כשלעצמו, כיוון שבניגוד לששת חבריו הואר בצבע כחול ולא בצבע אדום, וגם היה הרבה יותר רחב. בכלל, ישב לו מעל שתי קבוצות של שלוש כפתורים האחת, מולך עליהם כמו היה מנהיג הקומות הבלתי מעורער. אבל לא כפתור הקומה השביעית היה זה שמשך את עיניו. משמאל ולמעלה לחבורת הכפתורים המציינת את מספרי הקומות, עמדה חבורת כפתורים נוספת. היכן שמצפה אדם למצוא את פעמון האזעקה או את הלחצן שפותח וסוגר את הדלת, עמדו שלושה כפתורים אחרים, לכאורה תמימים, אפילו רגילים. ברם, דבר מן הרגיל לא היה בם. מלבד שהיו בעלי צורה משולשת ולא עגולים, מלבד שהיו פחוסים ושקועים, נשאו השלושה כיתוב שהטריד את הלב הקורא למין הרגע שסיים המוח להתרשם מן הכתוב.
האחד אמר –
היום
השני –
אתמול
והשלישי –
מחר
ורגע לאחר שסיים מוחו של נוני להתרשם מן הכתוב, עלה מן המעמקים כאב חד באגודלו, וגם זה שב ונמוג ברגע שהפנתה אליו וירה את פניה השובות ושלחה בכיוונו את חיוכה המקסים. ואז עלתה בראשו השאלה מדוע אמרה 'אני וירה' ולא אמרה בפשטות שזהו שמה, והינה נשמע פינג נוסף והמחשבה נתקעה.
הקומה השביעית והאחרונה הייתה מובלעת רחבה של שיממון חשוך ומעט מפחיד, אם לומר את האמת. פתח בודד, שנדמה מרוחק קילומטרים שלמים, הבהב בריקנות מתוך החשוך. דלת המעלית נטרקה מאחור, בולעת את שאריות האור ואת הפתח המרוחק בתוכה.
באפלה שמע נוני את פעימות ליבו. הדמות המהממת שלצידו לא השמיע דבר. גם ריח לא היה לה.
כעבור שישה צעדים ניצבו מול דלת נוספת. היא נפתחה מעצמה, פנימה.
אור יקרות פרץ אל החלל, כמו עדר פילים הנס אל השממה. הוא הוכה בסנוורים. כשהתרגלו עיניו לבוהק חייך אליו חיוך אחר, רחב ומלא יותר, ובקצהו בצבצה פלומת שיער.
"שלום!" אמר איש שזוף מראה, רחב כתפיים ואיתן במידה שלא ניתנת לתיאור, "כמה טוב סוף-סוף לראותך!" הוא חייך חיוך מלא וטוב לב, חיוך שבכוחו ללחוץ את היד שלא הושיט ולא ביקש. אווירה של שלווה וביטחון התנופפה סָביב ונדמתה כמתפשטת מן הדמות הלאה. נוני מצמץ פעמים מספר לפני שהתעשת. הוא רצה להביט עוד בפנים הגבריות מלאות הביטחון, אבל בעליה פנה עתה אל בת הלוויה שלצידו.
"וירה, יקירתי."
ואז חלף על פני שניהם, לא לפני שזרק כבדרך-אגב, ובכול זאת במלוא מובן המילה:
"תרגיש בבית. תרגיש חופשי."
נוני מצא עצמו בתוך פנטהאוז ענקי.
"הוא לא בעלי."
"מה?" שאל במטושטש. חלון עצום מימדים שפך את כול טובה של שמש הצהריים הישיר למרגלותיו.
וירה התקרבה לקראתו, בידה כוס מים.
"הוא לא בעלי," חזרה ואמרה.
מבלי שחש בידו מתרוממת, הגיעה הכוס אל שפתיו והוריקה את תכולתה לברו. מיד הרגיש טוב יותר, למרות שטרם למשקה הצלול לא חש בכלל ברע. באותה המהירות שהביאה וירה את הכוס, כך נעלמה יחד עימה.
נוני התהלך מעט פנימה, נע כסהרורי על מה שחשב כרצפה הרכה ביותר שאי פעם חש. הוא שלח מבט חטוף מטה, על מנת לבחון את מרקמה. לא שהבין ברצפות או במרצפות. כך או כך מנע ממנו שצף האור להבחין בשום דבר. היה זה כמו צעד על פני ענן.
"זה גבוה מאד," אמר לחלל החדר, סתם, כי חש צורך לפתוח בשיחה. למעשה הקומה השביעית לא הייתה גבוהה באופן חריג כלל. "אני יכול לראות מכאן את כול הרחוב." וזאת הייתה האמת לאמיתה. מימין שרץ לו מגרש החניה רחב הידיים שפגש טרם נכנס לבניין. מעברו, מלפנים ובהמשך, השתרע שדה רחב שהוקף שורת עצים סמיכים וגבוהים, מעט מאיימים, אם לשפוט במונחים עירוניים. ביניהם הזדחל בשצף קל דרקון שמנוני, נחל שמימיו נשפכים אל אגם לא קטן ולא גדול, שאת קצהו האחר חוסמים שיחים. הלאה אפשר היה לראות בתים נוספים, כולם נמוכים, כולם שונים זה מזה. מלבד לשניים, לא מרוחקים, שנדמו לנוני כתיאומים. רחוב פנטזי. איזה שם מוזר לרחוב. נוני הסתכל שמאלה ולא ראה דבר.
גם כן מוזר. החלון העצום זימן את כול השטח שבחוץ פנימה. מימין היה הרחוב, ומשמאל לא היה כלום. היכן שאמור היה להיות רחוב אחר, שהרי בניין הדירות עמד בפתחו של הרחוב, לא היה דבר. או אולי היה ולא ניתן לראותו.
פינג, חשב נוני ששמע, ומיהר להסתובב. וירה לא עמדה שם. מה שעמד שם הוא אקווריום רחב ידיים ותוכו שוקק.
איך פספסתי דבר כזה מקודם? תהה נוני, שהרי האקווריום מרשים היה, מלבד להיותו ענק. אוקיינוס של ממש, מסוגר בתיבת זכוכית. ובאוקיינוס, שבלע לתוכו את כול האור הנשפך אליו דרך החלון, התרוצצו עשרות דגים, מכול מיני סוגים ומינים שנוני מעולם לא טרח להביע בהם עניין. הפינה האחת של האקווריום גדושה הייתה אצות ושיחים ומטפסים תת-ימיים, כולל כמה סלעים גדולים שביניהם ערוצי מים ובתוכם מנהרות. כמה דגים יצאו ונכנסו, הגיחו ונעלמו. הפינה השנייה של אוקיינוס האקווריום הייתה מובלעת אחת עצומה של אור. היכן-שהוא התנגשה פינת האקווריום בפינת החלון. האור העצום לא אפשר הבחנה.
מוזר שבהינתן יותר מדי אור, לא רואים דבר. המחשבה הופיעה בראשו כמו לא הייתה שלו כלל. ואז לפתע הבליחה פטמה זקורה מלווה בסנפיר עצום בזווית העין. נוני הפנה מיד מבט, שהרי פטמות זקורות הן מראה המבטל כול מחשבה, ואל תוך האור העצום שבפינת האקווריום ראה סנפיר ענק, ממש מפרש, מוקף בבליל שיער מתנופף, נעלם אל תוך הזוהר. הוא מצמץ, ורגע מאוחר יותר חזר המראה על עצמו, כולל פטמה זקורה ואפילו שד מלא ותאוותני, מלווה בסנפיר-מפרש ושיער מתנופף ונעלם.
"אנחנו מנסים בבניין משהו חדש," הודיע קולה הענוג של וירה. היא עמדה ממש קרוב אליו. הוא יכול להרגיש את האנרגיה החייתית נשפכת ממנה וזוחלת את תוך פתחיו.
נוני התנער קלות.
"מרגיש יותר טוב?"
"כן," אמר, מלמל, "זה רק... לרגע חשבתי שראיתי בתוך האקווריום אישה."
"שוב פעם!" קראה וירה וניגשה אל תיבת הזכוכית, "זאת כנראה התקופה," הוסיפה כמסבירה. "אל תדאג, כאן הן לא מסוכנות. חוץ מזה, אני לצידך." היא חייכה.
ולפני שהספיקה מחשבה נוספת להכות בו, ליטפה היד הנשית ביותר, בעלת המגע הרך ביותר שאי פעם חש בחייו, את לחיו וארובות עיניו.
"אני שמחה שעלית," אמרה בנועם.
אידיוט, מה אתה עושה? לחש לו קול עמוק, ותזכורת של אשתו עומדת מאחוריו ומעירה לו על זווית התמונה עלתה בראשו. מיד חש בדופק ליבו דרך האגודל האדום.
"אני לא רוצה להיות לטורח," אמר האידיוט, "באמת שאני מרגיש יותר טוב." ובאמת שכך הרגיש.
"תירגע," לחשו השפתיים, "תנוח עוד קצת."
ובאמת, כמו מתוך מגע שרביט, חש את הלאות שבה ועולה. ואותו מגע שרביט הוא שהשכיבו אחורנית על המיטה, מיטה שלא זכר כלל שהלך בכיוונה, או הובל למנוחתה, ואותו המגע הוא שהאיץ בליבו, שהאיץ בידו קדימה, קדימה במעלה סדיני המיטה, אל הענווה החלומית השרועה לצידו, פניה צחורים מעליו, שערה הערמוני נשפך אל פניו ומלטף, ואצבע עדינה נוגעת לא נוגעת במצחו, היכן שזכר שפעם, בעבר הרחוק, קיבל מהגה הפייסטה מכה הגונה. הלא התנגש ברכב אחר? הלא נפח ונפח האגודל שבידו?
"אנחנו מנסים משהו חדש בבניין," חזרה וירה ואמרה, לפתע, משום מקום, וללא הקשר, "אולי הבחנת. המעלית."
"המעלית?!" קפץ נוני ממקומו, ורגע לאחר שעשה כן שאל עצמו על מה הוא מתלהט כול-כך. הלא טענה חמותו שהוא אידיוט ולא יוצלח?
"המעלית," חזרה וירה ואמרה, "היא חדשה."
לפחות אני לא הלא-יוצלח היחיד בעולם, חשב נוני, שכן המעלית נראית ישנה לאללה. ולשם העלאת המורל זקר בפני פניה הדמיוניים של חמותו אצבע משולשת.
"תגידי," שמע את האידיוט חוקר, "יש לה לחצנים מוזרים כאלה."
"היא חדשה," אמרה וירה.
"שלושה לחצנים משולשים. לא שמת לב?"
"אולי. אנחנו מנסים משהו חדש בבניין."
ולפתע התרוממה מעל המיטה, וכול הקסם נשאב ונגוז עימה.
"תבוא לבקר אותי מחר?" שאלה.
נוני לא נצטרך לענות על השאלה. גם לא הצליח. כשם שלא זכר כיצד מצא עצמו על המיטה, או כיצד הופיע האקווריום העצום, או להיכן נעלם האור במסדרון הקומה השביעית, כך מצא עצמו מחוץ לדירת הפנטהאוז, עומד לפני דלת המעלית והכפתור בוער לצידה.
"תבוא לבקר אותי מחר," אמרה וירה ולטפה את מצחו, במגע שהיה נעים וכואב כאחד. שפתיה נפרדו ברחש ניתוק וחציו של חיוך שובה הגיח בחלל. הוא לא זכר שצעד אחורה, אבל לפתע נבלע מאחורי דלת הברזל המגעילה של המעלית. כפתור קומת הכניסה כבר נלחץ.
כול הדרך למטה הרהר נוני בשלושת הכפתורים המשולשים
היום
אתמול
מחר
שלושה כפתורים פחוסים
היום
אתמול
מחר
שלושה כפתורים משוקעים
היום
אתמול
מחר
היום אתמול מחר
היום אתמול מחר
היום אתמול מחר
וכשהתעורר מן הסיוט, היה כבר מחר.
נוני התיישב לאכול ארוחת בוקר. שני טוסטים וחביתה. השעה הייתה כבר אחת-עשרה ורבע. הוא לא זכר הרבה ממאורעות יום האתמול, אבל אגודל היד עדיין בערה.
"עדיין לא תלית את התמונה," הזכירה אשתו, שהבליחה לרגע במטבח ונעלמה.
בערפול חושים ניגש נוני אל חדר העבודה. התמונה שצולמה בטיול לצפון, זאת עם הקשת החצובה בסלע, שמטפסים מטורפים עושים ממנה סנפלינג, עמדה שעונה על צידה כנגד הקיר. הוא עיקם צוואר על מנת להישיר עימה מבט.
לא תליתי אותה אתמול? שאל את עצמו שעה שהטיח אותה בשלומיאליות כנגד הקיר, בידו האחת פטיש ומסמר, בשנייה אגודל מנופחת.
אולי, ענה לעצמו, אנחנו מנסים משהו חדש בבניין.
אשתו נעמדה מאחוריו, ידיה שלובות על חולצת טי-שירט ענקית, ובתוכה זוג שדיים שלא יודעות מנוח.
"אולי תזיז קצת ימינה... עכשיו שמאלה... לא, אתה לא ישר!"
תסתמי כבר! רצה לצעוק, ואז דפק לעצמו את הבוהן השנייה.
אידיוט, חשב לעצמו שעה שהנהיג את הפייסטה הישנה אל קופת-החולים. היום היה בהיר. השעה שעת צהריים מנומנמת. הרחובות פנויים מאדם. ובכול זאת הצליחה משאית קירור לחסום את הצומת. נוני ביצע פנייה ימינה, ורק לאחר שפנה ושלט הרחוב נחשף לפניו, נזכר בכול אשר אירע.
רחוב פנטזי
הפייסטה נעצרה. חיפושית לבנה עמדה בצד הדרך, לכאורה חונה. הוא החנה לידה. בניין דירות גבה-קומות התנוסס משמאל.
אנחנו מנסים משהו חדש, חשב לעצמו, ואז נזכר בקול רך וענוג מזמין:
תבוא לבקר מחר.
נוני קפץ מן הרכב וחצה את מגרש החנייה בריצה. משמאל עמדה דלת הכניסה ולצידה ערימות של תיבות דואר, כפתורי אינטרקום ורמקול מוחבא. הוא זמזם אל קומת הפנטהאוז, אבל שום תשובה לא התקבלה. הוא זמזם בשנית, ובשלישית.
תבוא לבקר אותי מחר.
ואז נפתחה הדלת מבפנים.
"שלום!" קרא לעברו איש שזוף-מראה, רחב כתפיים ואיתן במידה מרשימה, "כמה טוב שוב לראותך!" הוא חייך חיוך מלא וטוב לב. "היכנס, היכנס," דחק בו, "תרגיש בבית. דרך המעלית, קומה שביעית. תרגיש חופשי."
רגע אחד עמד נוני מחוץ לבניין, נשאב בעל-כורחו לשיחה עם איש שזוף מראה, רחב כפתיים ואיתן במידה מרשימה, ורגע אחר-כך עמד מול דלת מעלית מגעילה. הכפתור שבצידה בער.
אנחנו מנסים בבניין משהו חדש, לחש לו קול רך וענוג, וכמתוך מענה, שמע את המעלית אומרת: פינג, ואור יקרות הזמין אותו אליה פנימה.
תרגיש חופשי.
כפתור קומת הפנטהאוז הגוץ והרחב נצנץ אליו באורו הכחול.
קומה שביעית.
אבל שלושה כפתורים צדדיים בעלי צורה משולשת וכיתוב מוזר משכו אליהם את העין וגם את היד. אצבעו הזדקרה:
היום
אתמול
או
מחר
אצבע נפוחה אחת התנהלה בכיוון הכפתורים.
היום
אתמול
או
מחר?
אצבע נפוחה אחת.
היום הוא היום. אתמול כבר עבר.
נוני לחץ על מחר
ובקומה השביעית צלצל הטלפון בדירת הפנטהאוז. ולמרות שאיש לא הרים את השפופרת, אמר קול רך וענוג להפליא:
"כן?"
"נו?" שאל קול יציב ובטוח, קול שאילו היה לו מראה, הוא היה שזוף; אילו היו לו כתפיים, הן היו רחבות.
"המעלית עובדת," אמר הקול הרך והענוג.
"עובדת?" תהה הקול היציב, ונימה של חשש הרעידה את ביטחונו. "אם כך, יש לנתקה מיד."

יותר מאוחר באותו היום, יום שלא היה אתמול ולא היה מחר, צלצלה אישה מעט מבוהלת אל תחנת המשטרה המקומית:
"שלום? כן, אני רוצה לדווח על... מה? לא, אימא, זו לא גניבה. הלו? כן, אני רוצה לדווח על היעלמות. בעלי נעלם. אמנון. אמנון בראלי. אנחנו קוראים לו נוני. הוא יצא עם הרכב לקופת חולים ולא שב. כן, ניסיתי שם. הוא מעולם לא הגיע ולא קיבל טיפול. כן, ניסיתי גם בבית החולים. מה? לא, במכון הווטרינארי לא ניסיתי. זו אמורה להיות בדיחה? או-קיי. פייסטה כחולה. לא, הרכב רשום על שמי. מתי? אתמול. הוא יצא אתמול מהבית, ועדיין לא שב."
את הפייסטה מצאו יומיים מאוחר יותר חונה ברחוב צדדי קטן. איש לא ידע מה עלה בגורל הנהג.

  © כל הזכויות שמורות

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. I found just what I Krystalyn 4/21/2016 1:27:55 PM
2. HHIS I should have t Trevion 4/20/2016 3:05:08 PM
1. Yup, that sholud def Robinson 4/19/2016 3:46:23 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign