פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
זמן אבוד

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


מדהים!
%0
אהבתי
%0
מעניין
%100
לא אהבתי
%0
שם:  זמן אבוד
מחבר:  שגיא כהן

תאור:

ישנו רחוב אחד בעיר, הרחק בשוליה המערביים, רחוב צדדי ומעוקל, רחוב קצר ולא מוכר, רחוב צר ומפוזר. הרחוב קיים הרבה שנים, אולי אפילו אלפים. ברחוב כמה בתים, מפוזרים לכול מיני צדדים, ביניהם עצים, עצים רבים, רבים מן המבנים. במרכזו שוכן אגם, לא גדול ולא קטן, שאת קצהו האחד חוסמים שיחים, ואילו מן האחר זורם נחל חיגר. הרחוב מוזר, ככה אומרים, עוברים ושבים, דיירים מזדמנים. כמה דמויות חיות בו מעל זמנן, כמה אחרות נעלמו ואינן. הרחוב מוזר, וקצת מפחיד, ושמו על עצמו מעיד

                                                                                                                           רחוב פנטזי


זמן אבוד

קיום שלם יכול להמתין מעבר לדלת, רובץ על הפתחים, רדום בין הצללים, מחכה לאות שיצית את חייו, לנקישה על הדלת, לקול, למשב הרוח המחייה.
דולי חשב להיות סטודנט. הוא לא אהב לימודים. אילו היה מישהו ממציא סקלה האומדת את המצב שבין אהבה לשנאה, היה דולי רחוק שלב אחד משנאה כלפי מוסד הלימודים הגבוה. השכלה אישית דווקא כן עניינה אותו. היו אלה הבחינות שהעלו בו תחושת קבס רק מעצם המחשבה. כישלונות השנים האחרונות הם שהובילו אותו כלפי כניעה מושלמת לבחילה התמידית, הם שהובילו את צעדיו אל הפקולטה להרשמה זריזה, הם שדחפו בו לקנות דפדפת ותיק צד בחנות יד שנייה והם, שלא באשמתם, ששידכו בינו ובין דירת החדר שבה ישב עתה. הפסיכולוג ששודך לו דאז מטעם משרד הרווחה טען דווקא שזו אימו שדוחפת אותו לכול אלו ולא הכישלונות, גם היא שלא באשמתה.
מעולם לא שרד משרה מעל לחצי שנה. חנות הבגדים, שליחות הפיצה, ארבעת המסעדות השונות, פינוי החפיר, חלוקת העיתונים: כולם היו עבודות שמיום העבודה הראשון בהם רק חיפש את הדרך החוצה. השיא היה בחברת הסקרים הטלפונית; שלושה ימים של התלמדות ללא שכר הסתכמה אצלו בשלוש שעות בלבד. כשהודיע על עזיבתו הודה למעביד על ההזדמנות. המעביד רק הנהן, ושב לשוחח בטלפון.
את הדירה מצא דיי בנקל. העובדה הראשונה שזירזה את תהליך שכירתה היה המעט שיכול היה להוציא עליה כול חודש. העובדה השנייה לא הייתה עובדה כלל, והסתכמה בשלוש מילים: צירוף מקרים מוזר.
אז למה לא ללמוד, בעצם? נדמה שהיום, אפילו על מנת להשיג משרה בניקוי רחובות יש צורך בידע מוקדם ובתעודה. אז למה לא? בגלל כמה בחינות לא התכוון להמשיך ולזרוק את חייו כמו עצמות לכלבים. אחרי הכול, רעיונות לפיתוח לא חסרו לו. הם פקדו אותו כל הזמן. אבל משהו קונקרטי מעולם לא עשה בם. בשביל זה צריך תעודה.
חבל שלא היה כזה מקצוע, רעיונאי, חשב לעצמו שעה שישב במשרד המוזר של מתווך הדירות המוזר, ששכן באופן תמוה בדיוק באותו רחוב בו עמד לשכור את הדירה. המזכירה נכנסה לחדר ולקחה מידיו את הטופס החתום. כשחזר בשבוע שאחרי לקחת את המפתח לדירה, כבר התחלפה שם המזכירה.
אבל המתווך המוזר נשאר.
הדירה הייתה קטנה ולא מרווחת. אבל הבניין היה נאה וכך גם הסביבה. 32 דירות הצליחו לדחוף בשבע קומות אבל מעלית לא. למזלו שכר דירה בקומה השלישית, כך שהעלייה במדרגות הייתה אפשרית ואפילו מועילה פיזית. זקן מצהיב שגר היכן שהוא בקומות שמעליו טען שדווקא יש לבניין מעלית, אבל אחת כזאת מעולם לא ראה. גם את הדירה השלושים ושתיים לא ראה, אפרופו. בכול קומה משש הקומות הראשונות עמדו 5 דירות ובקומה האחרונה דירת פנטהאוז אחת. 31 דירות, אם כן. את החשבון הצליח לעשות בכוחות עצמו. אבל המתווך המשיך לטעון שלבניין יש 32.
הרחוב היה שקט מאד. בהתחשב בכמות השכנים הפוטנציאליים שהיו לו בבניין, בהחלט אפשר לטעון שדולי הוא בחור בר מזל. לפחות אפשר לטעון. גם המחיר הנמוך... בהחלט אפשר לטעון.
אבל החיים מפריכים טענות בכול פעם מחדש.
כמעט מבלי משים, חיטט במגרה שבצד השולחן הבודד שבדירת החדר. במגרה הראשונה מבין שלוש נחו בתפזורת כול החפצים שנדרשו על מנת להפוך אדם לאזרח: תעודת זהות, פנקס חיסונים, ארנק פלוס כול הכרטיסים הנחוצים והלא נחוצים, תמונת פספורט, מרשם רפואי, כסף קטן, גומייה ישנה, שעון עתיק ששכח ממי קיבל, קופסת סיגריות למקרי חירום, מצית שלא עבדה, קופסית פלסטיק צהובה ובה הפתעה בלתי ידועה, אולר קצר, פנס כיס, בטרייה, תעודת שחרור, תעודת בגרות, תעודת פטירה, תעודת לידה, פנקס דמי אבטלה וחפיסת סכיני גילוח. כול מה שנחוץ. במגירה השנייה מתוך השלוש היה רק דבר אחד: ספר טלפונים. במגירה השלישית עמדו ערומים דפים מדפים שונים אשר הכילו את כול רעיונותיו, כול המחשבות והמושגים בעלי העניין שהגה בשנתיים האחרונות - מאז המיני-משבר שבגינו חרץ הפסיכולוג שהכול באשמת אימו, שלא באשמתה - כול נקודות האור שעמדו בעתיד להפך למכבשי כסף, משרות, חברות-על, תקוות שבהן ביקש לשנות את העולם ובראש ובראשונה – את חייו. הוא שלף את ידו כשהיא מחזיקה באוויר בלבד.
ואז נשמעה דפיקה בדלת.
דולי התרומם באותו חוסר הבחנה שבה חיטט במגירה ומיד שב והתיישב. אף אחד לא ידע שהוא עבר דירה. אף אחד, מלבד למתווך התימהוני שעינו האחת כחולה והשנייה ירוקה. ואיך ידעו? הרי עבר לכאן רק לפני יומיים. וחוץ מזה, לא היו לו ממש חברים. גם משפחה של ממש לא הייתה לו. שני בני דודים רחוקים שהתנהלו היכן שהוא בעולם הגדול וזהו. זה מה שהותירה אחריו אימו. את אביו לא הכיר, ואילו הכירו היה מסדר לו מחדש את מבנה הלסת.
הנוף הירוק נשקף אליו דרך המרפסת. מתחת לצמרות העצים הגובלים ברחוב נח לו היכן שהוא אגם לא גדול ולא קטן, שאת מימיו טרם ראה.
מחר, בדרך חזרה הביתה, מיד בתום יום הלימודים הראשון, חשב לעצמו, ואל הנוף הירוק מחלון המרפסת קפצה לפתע לסתו המפורקת של האב שלא הכיר.
כן, הוא בהחלט החשיב את עצמו לבר מזל. הרי גם מרפסת קטנה הייתה לו בדירה החמודה הזאת. אילו ייצא ויעמוד בה, יוכל לראות את מגרש החנייה הגדול הרובץ למרגלות הבניין. מגרש רחב מאד. כול-כך רחב, שמקום חנייה אחד שלו היה גדול יותר מן הדירה ששכר. אבל עד כה הבחין בחמש-שש מכוניות חונות בו בלבד, יומם וליל. מוזר. כמו המתווך בעל שני צבעי העיניים.
דפיקה נוספת נשמעה.
דולי קם. מבלי להציץ בחור ההצצה, פתח את הדלת. איש לא ידע שהוא עבר דירה.
ההפתעה שניכרה בו לא נראתה על פניו. מסוג ההפתעות שמתיישבות כמו לבנה היכן שהוא בין הגרון לסרעפת, חוסמות את דרכי הנשימה ומפריעות ללב לנקוף. קשה להאשימו, אם כן, על כי לא הגיב כלל. הדמות שעמדה בפתח הביטה בו בעיניים נוגות ולא אמרה דבר. לאחר זמן מה של שתיקה שברה את המרחק הקצר שבינו לבינה וחלפה על פניו בדרכה פנימה, נעמדה מתחת למנורת התקרה היחידה וסקרה במבט קצר את החדר.
דולי הסתובב אחריה ושמע את הדלת נסגרת מאחוריו. הלבנה עדיין עמדה גבוה בחזהו. ייתכן שבכלל לא נשם.
הדמות סיימה להביט סביבה ומצאה בעיניה את ספת העור השחורה, שהייתה הדבר היחיד שבגינו הזיע דולי בעת מעבר הדירה. חריצים נפערו בה עם השנים. הקפיצים קהו. הנוחות מעט נפגמה.
רחש סְפוג מתכווץ נשמע. החריצים השחורים שקעו מטה. הדמות התיישבה, והביטה בדולי.
כששקעה בו מעט הלבנה ומחשבותיו הבחינו כי הוא שב לנשום, החלה צעקה חלולה וחסרת שם לעלות בראשו. הצעקה הפכה מהר מאד לכאב ראש ודרשה התייחסות. מאחר שלא ידע כיצד להגיב ולא רצה להשמיע צרחה, מיהר אל המקלחת, שהייתה החדר המובחן היחיד בתוך הדירה הקטנה. הוא סגר אחריו את הדלת.
זה לא יכול להיות, אמר אל עצמו שבמראה. הוא פתח מהר את הברז, על מנת להסתיר את בריחתו הפחדנית, ומכיוון שְלְמַים זורמים יש כוח משיכה, נכנע ושטף את הפנים. זה לא יכול להיות, חזר ואמר אל שטוף-הפנים שבמראה.
הוא פתח את הדלת והציץ החוצה.
זה היה חייב להיות.
"אימא?" מלמל כשחציו מוסתר עדיין בתוך המקלחת.
הדמות לא אמרה דבר, אבל חייכה חיוך רחב. זה היה החיוך של אימו.
דולי שלף את עצמו מתוך חדר הרחצה. החיוך היה של אימו. הפנים היו של אימו. הגוף, אם כי מלא יותר משזכר, היה של אימו. הוא לא זיהה את הנעליים או את המכנסיים, שהיו יכולים להיות של אימו, אבל החולצה הייתה לבטח שלה. זו הייתה האחת והיחידה שלבשה בכול יום שבת כשנסעו לבקר את הדוד הזקן בבית האבות. האחת והיחידה.
ככול שזכר, אמורה הייתה זו להיות עם כול שאר הבגדים שהעביר ליד-שרה.
"אימא, איך זה שאת...?"
היו הרבה שאלות לשאול ואף אחד לשאול אותו מאיזו להתחיל. ואפילו ברגע שכזה, חש את צחוק הגורל מלגלג. אחד הרעיונות שכתב ואיפסן במגירה השלישית היה פרץ גאוניות שנח עליו עת חזה באחד מאותם שעשועוני-טלוויזיה. בו ברגע המציא שעשועון שאלות, שבו, במקום לענות על קושיות סתמיות, על המתחרה לנחש איזו שאלה עומד המנחה לשאול. נשמע מבטיח.
"אני לא..."
הוא לא ידע מהיכן להתחיל.
כיצד מתמודדים עם זמן שאבד? כיצד ממלאים את החסר?
אבל החולצה... החולצה לבטח שלה. גם החיוך על הפנים. אך מה על מה שבפנים?
"אימא?" ניסה שוב ונעמד לפני הספה.
הדמות הרימה עיניה. עיניים גדולות, רחבות. כמו מגרש החניה. החיוך נותר על הפנים.
הוא ניער את ראשו. מה עליו לעשות: לחבק אותה? להציע תה? להרים את הטלפון ולהתקשר לפסיכולוג?
תחת זאת ניגש אל השולחן ופתח את המגירה הראשונה. הדמות מאחוריו שתקה. זה עזר.
רעש חיטוט והתקלות חפצים הפריע לשתיקה. שעה קלה נבר ואז התייאש. הבלגן שבמגירה בלע בתוכו את תעודת הפטירה.
ומה עכשיו? הוא סב ופניו אל הספה. האין הוא אמור לשמוח? לצהול, אפילו? באוניברסיטה לא מלמדים על ניסים, אבל ברור שאחד מהם יושב לו ממש ברגע זה על הספה.
רגע, רגע... עצר בעצמו, זה הרי בכלל לא הגיוני. והעיניים הרחבות עודן מביטות בו.
הוא חלף על פני הספה וניגש אל המטבח. משמע: אל הכוך הקטן שנחצב בין חדר הרחצה ודלת היציאה, שהיה חסר דלת או משקוף, ואפילו להכיל מקרר ותנור התקשה. לפחות את שניהם ביחד. דולי בחר לשכן בו את תנור האפייה שהגיע קומפלט עם הדירה. את המיני-בר ששימש לו כמקרר הניח מתחת לטלוויזיה, וכך הרג שני ציפורים במכה.
שאריות ליל-אמש עדיין עמדו בגאווה בכיור. צלחת מלוכלכת וכוס חצי מלאה. כן, כן, בדיוק כפי שזכר. בקבוק בירה עמד הפוך ושפתו נושקת לחור הכיור. הוא הרים אותו וסקר את התווית. כן, כן, בדיוק כפי שזכר, ארבע פסיק שמונה אחוז אלכוהול בלבד. אז זאת לא הסיבה.
הוא הסתובב שוב אל הספה. האישה שפניה פני אימו וחולצתה חולצת השבת, ישבה בנחת על הקרעים השחורים. כן, כן, בדיוק כפי שזכר.
ולמה היא בכלל לא אומרת דבר?
חמש-עשרה שנה עברו. חמש-עשרה שנה! זה לא צחוק, אבל הדמות שלפניו חייבת להיות בדיחה. לפני חמש-עשרה שנה קבר את אימו בחלקה הימנית בבית-הקברות של העיירה. שורה 14. במו ידיו הפך עפר על הגופה. אפילו קדיש הקריא מעל הקבר, למרות שהרב רב איתו שאי-אפשר. לבסוף הסתלק הרב, ורק הוא נשאר.
ולמה היא לא אומרת דבר?
דולי התקרב. הוא חייב לבחון את העיניים הרחבות הללו, הרחבות כמו מגרש החנייה. אבל החיוך הפריע.
"למה את לא אומרת כלום?" שמע עצמו דורש.
אבל לא קיבל תשובה.
ומה אני אמור לעשות עכשיו? חשב לשאול בקול. אני אמור להתעלם מן הזמן שאבד? אני אמור להתעלם מן החור שנוצר אצלי בזיכרון, החור השואב אליו ללא הפסקה את כול הזיכרונות שלא נוצרו, את כול השמחות שלא נחגגו? את כול האירועים שלא חווינו ביחד, את כול ארוחות הצהריים המשותפות שהחמצנו, את כול נסיעות ימי השבת אל הדוד הזקן? אני אמור להתעלם מן הרגשות שלא חוויתי במחיצתה? השמחה, הכעס, אי-ההבנה? אני אמור להתעלם מן הכאב והדמעות שלא הפסיקו לזלוג מן העיניים, שנים אחרי שהפסקתי להשקות את הפרחים שעל המצבה? הפחד, ההדחקות... מה איתם? מי איתי, לעזאזל?! מה עם מי שאליו נהפכתי? מה איתו – לזרוק אותו לפח?!
"את יודעת," שמע עצמו אומר, "יש לי כבר תוכניות."
הדמות לא הגיבה, רק המשיכה לבחון אותו בעיניים רחבות וחולצת יום שבת.
"כן, כבר עשיתי תוכניות. אני מתחיל ללמוד באוניברסיטה."
ו...? כלום. הדמות לא אמרה דבר.
בעיניים הרחבות לא עבר כול רטט. לא אושר, לא עצב, לא יגון ולא שמחה.
"אני מתחיל מחר ללמוד. יש לי המון רעיונות שאני צריך לפתח. אבל קודם אני צריך תעודה. אז אני מתחיל מחר ללמוד."
ו...? שום דבר. אפילו לא תזוזה.
"אז אני מתחיל ללמוד מחר, אמרתי. בשביל זה שכרתי את הדירה. לא גדולה במיוחד אבל נחמדה. יש שם אגם בחוץ," אמר וראה את ידו עולה מעלה ומצביעה אל חלון המרפסת. "והאוניברסיטה ממש לא רחוקה. כן. תוך שנתיים שלוש ואני מסיים, ואז תראי... כול הרעיונות שלי... כולם יהפכו לזהב. את עוד תראי, כן." הוא הנהן, וכשהנהן, התנועעה גם הדמות שלפניו. אבל רק כשהנהן. כשהפסיק להנהן פערו בו העיניים הרחבות חור, ישר דרך החולצה.
הוא מיהר לשלב ידיו על החזה. עוד חור לא רצה.
ומה איתי?! צעק אליו קולו שלו דרך החור שבחולצה. מה לעזאזל עם החור שכבר קיים אצלי? זה שבפנים?! זה שאוכל את כול השאר?!
הוא רצה לחייך, לפתע, מסוג החיוכים שעולים עם רגש נושן ומר. אלא שהחור שבפנים מיהר למחות כל זכר לחיוך שלא נוצר. אצבעות אפורות ומקומטות עלו דרך החור שבתוכו, מנסות למשוך את הרגש שהוא גופם אל מחוץ לשחור. הוא מיהר לדחוק רגל דמיונית אל תוך החור ולחסום על הניסיון המר. פנימה... פנימה... חזרה אל הדולי החדש שנוצר. והינה עוד יד הופיעה, אפורה ומקומטת כקודמתה, וגם היא מנסה למשוך גוף עלום שכולו רגש מודחק מעלה. לא ולא! מאיפה הן צצות כולן?
"ומה קרה לך בכלל?" שאל מתוך ברירת מחדל. עוד רגע ותופענה ידיים נוספות מתוך החור.
אך הדמות דבקה בשתיקתה.
"הא?! מה את חושבת לך שאת פתאום מתיישבת לי על הספה?!"
ואין תגובה.
וטוב שכך, כי לפתע נהפך דולי ליצור חדש נתעב. דמות מגעילה מלאה חורים, ומכולם צצות לא ידיים אפורות מקומטות, כי אם נחלים מבחילים צהובים, נוזלים מעלי גירה של בוז ושנאה. והוא חש מוצף, הדולי החדש, חדש-ישן, חש כיצד ריאותיו מתמלאות בכעס ושטנה. ממש יכול לחנוק מישהו. ממש יכול!
הוא רץ אל המטבח ושלף את הבקבוק מן הכיור. רגע בודד הביט בו, הביט בתווית שהודיעה על 4.8% אלכוהול, וניפץ את צדודיתו בקיר.
הא! הינה לך! הינה לך חמש עשרה שנה!
הוא סב על עקביו. הדמות נותרה יושבת, מתמלאת בשתיקתה. האם גדלה?
דולי חידד מבט. כן, באמת, הרי זה לא יאומן! הדמות הזאת גדלה והתעצמה! כעת ישבה והיא ממלאת את הספה כולה. ומה זה? איך זה בכלל יכול להיות? אחרי חמש-עשרה שנה ואין חורים מפוררים את הווייתה? יושבת וקורנת בעיניים רחבות, בחולצת יום שבת, בשתיקה רמה. מה היא רוצה?
"מה את רוצה?" שאל, וכול הנחלים הצהובים מתייבשים באחת וזורמים חזרה אל החור שמילא אותו בחמש-עשרה שנה.
וגם עכשיו, אפילו עתה, אין הדמות מעיזה בתשובה.
דולי התייאש, הסיט כיסא, והתיישב מול הספה.
חמש-עשרה... חמש-עשרה שנה. זמן אבוד, זמן חסר תקנה. מה יעשה בחור עתה? חור הגעגועים, חור הכאב, חור הכעס שנפער עם השנים. במה ימלא אותו עכשיו? והרי להתעלם ממנו אי אפשר. לא יותר. מה יעשה בחור? הלוא לזרוק אותו אל חור אחר אי אפשר.
געגועים. קיום שלם של זיכרונות ענוגים. האם יצרו להם עולם משלהם בתוך החור? האם חוזרות החוויות על עצמם בזו אחר זו, עומדות בתור?
דולי עצם עיניו. בחשכה שמאחורי העפעפיים עמד ולפניו משטח ארוך רחב. שחור היה המשטח. שָחור כמו השְחור הניצב בכול אחד מארבעת פתחיו. והוא עומד, דולי, ומביט אל השחור. ובתוך השחור אפשר בנקל למצוא חור. חור אחד פעור וגס. והחור דומה בממשותו לכול דבר אחר במשטח הרחב, דומה ושונה באותה המידה שהוא חור, והשאר משטח. ובין כול אלו עומד דולי, שוקל את צעדיו.
ולבסוף החליט. וטרם שהחליט, לא פקח את עיניו. וכשהחליט, צעד אל עבר החור ונעצר למרגלותיו. פכפוך קל עלה מן המעמקים. האם אילו קולות הגעגועים?
דולי לא שאל יותר שאלות. הוא החליט, וכול השאר יכול לחכות. הכול. האוניברסיטה, הרעיונות שבמגירה. תעודת הלידה ותעודת הפטירה. הבניין הגבוה ומגרש החנייה. שלושים ואחד או שלושים ושתיים דירות. כולם יחכו, כולל המתווך בעל העין הכחולה האחת, ואילו ירוקה השנייה. כולם יחכו, כי ברחוב פנטזי קיימים מרחבים שמעבר לזמן.
דולי קפץ אל החור, ונעלם.

   © כל הזכויות שמורות


 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
4. Thanks for shagrni. Sewana 4/21/2016 1:28:59 PM
3. Why does this have t Nevaeh 4/20/2016 3:06:58 PM
2. That insghit would h Jazlyn 4/19/2016 4:08:26 PM
1. Unaplallered accurac Bobby 4/19/2016 12:44:09 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign