פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
סנאי תת-ימי

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  סנאי תת-ימי
מחבר:  שגיא כהן

תאור:
"אין דבר כזה!" צעקה עלי שכנתי השמנמנה, "אין דבר כזה ולא משנה מה תאמר לי – אני לא מאמינה!"
זה לא פשוט להתאהב באישה שמנה. אתה תמיד מוצא עצמך מביט אחרי הבחורות הרזות ברחוב, תוהה: האם לא יכולתי להרשות לעצמי משהו אחר? למה אני מונע מעצמי את הדברים הטובים? לא שאין יתרונות במשקל עודף. רצתה הטבע ובחרה להפנות חלק ניכר מן השומן באזור החזה, דווקא, מה שהופך אותו לשופע במיוחד ועסיסי לאין שיעור. אבל בשם כול התענוגות והבשרים – האם אין לי גבולות?
האהבה, כך אומרים, לא יודעת מגבלות. שמעתי אפילו על אדם שהתאהב פעם בכבשה שלו.
ונחזור לשמנה: היא הביטה בי בפנים מלאות כעס שלוב בהלצה, לא יודעת במי מבין השניים לבחור. "תספיק!" אמרה ברצינות אך מיד חייכה, "מספיק כבר! אתה תמיד מצליח לעצבן אותי עם השטויות האלה שלך."
"לדעתך סנאי תת-ימי זה שטויות?!" שאלתי ברצינות.
"ודאי שזה שטויות! זה אפילו לא קיים!"
"זה קיים ממש כשם שאני רציני," אמרתי בנחת.
"טוב!" קראה והתיישבה על המיטה. כשעשתה זאת, התרחשו שני דברים בו-זמנית. הראשון שבהם היה גל עצום של אנרגיה שעבר על פני המיטה, מטלטל אותי לצדדים, כסירה בים סוער. השני היה גל חביב של שומן שנע במקביל על שיפולי גופה, מרעיד את שדיה העצומים, לאחור ולפנים.
"את לא מאמינה לי?"
"לְמה בדיוק אתה רוצה שאאמין? שקיים יצור שאיש מעולם לא ראה ושקוראים לו סנאי תת-ימי?"
"אם איש מעולם לא ראה אותו, אז כיצד אני יודע עליו?" בחנתי.
"כיוון שאתה המצאת אותו!" שאגה.
"אמרי לי בבקשה," אמרתי בחסד, "האם אנוכי נראה לך כאדם שמסוגל להמציא יצור העונה לשם 'סנאי תת-ימי'?"
"ומאיפה אני אמורה לדעת?" ענתה בכוונה באותו טון דיבור, "לא חשבתי שליכולת ההמצאה דרוש פרצוף מתאים." היא התרוממה מן המיטה, שולחת בסדינים ובמזרן גל גדול נוסף, והחלה מחפשת אחר בגדיה הפזורים בחדר. היא מצאה חולצה והניחה אותה על גופה הערום. החולצה הייתה קטנה מדיי ולא הגיעה עד לקפל של הבטן. פעם נוספת תהיתי עד כמה ענקי יכול להיות זוג שדיים.
"ואני טוען שזו לא המצאה," המשכתי, לאחר שהתפקחתי.
"אוי בחייך, תפסיק כבר," אמרה חצי לבושה. תהיתי במבטי מטה בשיפולי גופה, מחפש אחר קווצות שיער שידעתי כי אמורות להיות היכן שהוא באזור.
"תמיד יש לך איזו המצאה, איזה רעיון מעצבן שאני אמורה להגיב עליו. אתה יודע מה?" אמרה והתקרבה אל המיטה, כמו הר געש ענקי המאיים להתפרץ, "אני בטוחה שהמצאת זאת במיוחד כדי לעצבן אותי, נכון?"
"מדוע שאעשה דבר כזה?" שאלתי אני.
"כי המוח שלך אוהב לשחק משחקים!" צעקה.
נתתי לקצף לשכוך.
"למה את פשוט לא מודה בזה," אמרתי.
"למה אני לא מודה במה?"
"למה את לא מודה שאת לא מאמינה לי כי היום שמעת על זה בפעם הראשונה."
"מה זה קשור?" אמרה, מחפשת אחר התחתון.
"אילו היית שומעת על זה, נגיד, בחדשות, הרי היית מאמינה, נכון?"
היא לא הגיבה. גופה העצום לא זז. רק הראש המשיך בעבודת הסריקה.
"זאת הרי עובדה. אנשים לא מאמינים לדברים שהם שומעים מאנשים כמוני, כיוון שכביכול אין לי שום אסמכתא לומר אותם. אבל אם הייתי, נאמר, ביולוג ימי, הייתי יכול לטעון בפה מלא כי קיים יצור שנקרא סנאי תת-ימי, ואיש כלל לא היה מתווכח איתי. אולי לא היו מאמינים לי מיד, אבל איש לא היה מעז להתווכח."
"אני הייתי מתווכחת איתך," אמרה בהתרסה.
"בגלל שאת יודעת שאני לא ביולוג ימי."
"לא."
"לא?"
"לא! הייתי מתווכחת איתך כי העניין פשוט נשמע לי מגוחך."
"למה? כי קוראים לו סנאי תת-ימי?"
"מה?" שאלה והרימה פיסת ביגוד, בחנה אותה, ואז זרקה באכזבה את המכנס שלי הצידה. "לא. כן. זה פשוט נשמע שם בלתי הגיוני."
"מי אמר ששם צריך להיות הגיוני?" אמרתי והגשתי את גבי אל גו המיטה. "שמעת פעם על סוס-ים? הדבר הקטן הזה בגודל זרת שמקופל סביב עצמו? נו, דבר כזה כן נשמע לך הגיוני?"
היא הרימה עוד פיסת ביגוד, ואז שלחה אותה אל צידו האחר של החדר. בדרך הפילה הגופייה את מנורת השידה.
"לפחות הוא דומה לסוס."
"סנאי לא דומה לסוס."
"לא הסנאי, נודניק," אמרה וזרקה עלי כרית, "סוס-הים."
"ועל אותו המשקל - מי אמר שסנאי תת-ימי לא דומה לסנאי?" עקצתי וזרקתי עליה את הכרית בחזרה. היא פגעה לה בישבן, ואחרי כמה שניות נפלה אל הרצפה. "הרי מעולם לא ראית אותו?"
"כי הוא לא קיים!" שאגה.
"אפילו לא תיארתי בפניך כיצד הוא נראה," המשכתי בעוקצנות.
"או.קיי," אמרה והתיישבה. נראה שהיא סוף-סוף מצאה את מה שחיפשה. "ספר לי - כיצד הוא נראה?"
"הוא נראה בדיוק כמו סנאי – רק שהוא תת-ימי."
"אתה רואה? אתה שוב מדבר שטויות! אין דבר כזה ומעולם לא היה!" קבעה.
היא ניסתה לכוון את רגליה אל שני החורים שבתחתון, ופספסה פעמיים. נראה שרעד המיטה הפריעה לה.
"אני לא מבין מדוע את מתעקשת לא להאמין?" אמרתי בהשתוממות.
"אני לא מאמינה, כי הוא לא קיים."
"את לא מאמינה כי הוא לא קיים, או שהוא לא קיים כי את לא מאמינה?"
"די כבר, מספיק עם השטויות שלך. בגללך אני לא מצליחה ללבוש את התחתון."
"כל מה שאני מנסה לומר הוא שהטיעון שלך מעגלי."
"למה אני בכלל צריכה טיעון?" שאלה בחוסר סובלנות, "אני פשוט לא מאמינה שקיים יצור שנקרא סנאי תת-ימי וזהו!"
"ואת גם לא מאמינה שהוא נראה כמו סנאי רגיל, רק שהוא תת-ימי," המשכתי למשוך בחוטים.
היא התרוממה, ולרגע חשבתי שבכול זאת לא הצליחה ללבוש את התחתון. רק כשנפנתה אלי הבנתי שמדובר בחוטיני.
"לא," אמרה.
"אה-הה!" קראתי ברוב חשיבות, "אם את לא מאמינה שהוא קיים, אז מה אכפת לך אם הוא נראה כמו סנאי רגיל? זה לא צריך להפריע לך."
"מה?! תפסיק לבלבל את המוח ותקום כבר מהמיטה."
זינקתי כל עוד רוחי בי והתלבשתי בחיפזון בעוד היא מוטחת בינתיים את המצעים.
"אתה רוצה משהו לאכול?" שאלה.
עוד אחד מהיתרונות הכבירים שבלחיות עם אישה שמנה: תמיד חיפשה שאשתתף איתה בתשוקותיה: אוכל, מיטה, כדורי צמר גפן... ומכיוון שהייתה אנינה בכול אחת מתשוקותיה, הייתה זו היא שניהלה את המטבח.
הלכתי בעקבותיה. קולותיהם של סירים ומחבתות כבר החלו להתנגש זה בזה, במין מלחמה עיקשת חסרת הכרעה.
"נו, אז את מודה?"
"מה יש? מה אתה רוצה ממני? אתה רוצה שאני אודה? בסדר, אז אני מודה. טוב? עכשיו אתה מרוצה?"
"מודה במה?" המשכתי. לא התכוונתי להרפות.
"אני מודה שאתה טוען שקיים יצור בשם 'סנאי תת-ימי'."
"את מודה שאני טוען?"
"אני מודה שהוא קיים, טוב?"
"לא טוב. עכשיו את פשוט מתנהגת כמו כולם: מצייתת בלי לחשוב. הולכת אחרי העדר. פתי."
"תגיד, אתה רוצה לשגע אותי? זה לא מה שרצית שאומר?"
"רציתי שתאמרי את מה שאת מרגישה. אני אומר שקיים יצור שנקרא סנאי תת-ימי ושראיתי אותו בצלילה האחרונה."
"אתה יודע מה? תוכיח!" התרתה בי.
"תוכיחי את!" יריתי בחזרה.
"מה?? להוכיח מה?!"
"שאין יצור שנקרא סנאי תת-ימי."
"למה אני צריכה להוכיח?!" שאלה בכעס.
"כי את זאת שלא מאמינה!"
היא עוותה את פניה וחזרה אל ענייני המטבח. לאחר כמה שקשוקי מחבט וקולות חתיכה חזרה להביט בי, הפעם חיוך של ניצחון על פניה.
"אז תאמר לי, מיסטר גאון בתחמונים - איך אתה בכלל יודע שקוראים לו סנאי תת-ימי? האם הוא החזיק ביד שלט קטן שאמר מי הוא ומה שמו?"
חייכתי בתגובה. ממש צורה עלובה לנסות להתנצח בה, חשבתי.
"לא צריך להיות גאון על מנת לראות יצור, מתחת למים, שדומה לסנאי - ולהבין שקוראים לו סנאי תת-ימי."
"לא, אבל צריך עצבים מברזל!" אמרה.
"טוב, אז לפחות את מודה," סנטתי והתיישבתי אל השולחן.
"שיהיה," אמרה ושברה ביצה. "בכל מקרה, מה זה כבר משנה?"
הבטתי באחוריה בעודה רוכנת אל דלפק השיש. היא הסתירה את כל הכיור ולפחות ארונית וחצי. ניסיתי להבין מה גרם לי בכלל להתאהב בה, וכשחשבתי על זה, תהיתי אם אני כלל מאוהב. לפתע שאלה:
"מתי אתה יוצא לעוד צלילה?"
צחקתי. "הלילה."
היא הביטה בי. פניה הוארו בחום והבנה. "אתה מתגעגע לזה?"
"לפעמים," הרהרתי בנוסטלגיה. "לפעמים החלומות כול כך מציאותיים שאני לא מצליח להבחין אם זה חלום או זיכרון שבאמת אירע. לרוב אני חולם ואין שום הבדל בין האני של עכשיו והאני של פעם."
"כן," אמרה היא, נוסטלגיה מתגנבת אף אל קולה שלה, "אני יודעת איך זה בחלומות..."
"אבל לפעמים... לפעמים אני מתעורר בתוך החלום ומגלה שבאמת איבדתי יד. אני מביט, בתוך החלום, בגדם, וצורח מתוך הכרה. מה שמצחיק הוא שזאת לא באמת הכרה, כי היא מתרחשת רק בחלום."
"אני מבינה," אמרה, ועיניה לבשו ברק ארגמן. "אף אחד מאיתנו לא מושלם." היא חייכה, וליטפה לי את היד. את היד שנותרה.
לא פשוט להתאהב באישה שמנה. לא פשוט... אבל אפשרי.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
5. Real brain power on China 4/21/2016 1:27:21 PM
4. You've imsesrped us Lavar 4/20/2016 3:04:10 PM
3. No more s***. All po Ellie 4/19/2016 3:34:35 PM
2. I see, I suosppe tha Temuulen 3/26/2014 3:42:47 AM
1. Knocked my socks off Aliakbar 3/24/2014 5:39:28 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign