פרטי היצירה

סוג היצירה תחום תחום משנה
שם ההוצאה שפה
סוג מהדורה טקסט חופשי   

וידאו

אודיו

גרסה מלאה לקריאה /הורדה

גרסה חלקית לקריאה /הורדה

ספר מודפס
דירוג מערכת: 
העונה הכפולה

דירוג הגולשים
מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי


שם:  העונה הכפולה
מחבר:  שגיא כהן

תאור:
כיצד זה ייתכן, שהשמש קופחת מעל ומתחת קרח מקפיא את כפות הרגליים?
כשחשרת העננים מתכנסת, לא רואים דבר.
המשעול התנחשל בין עצים רמי צמרת לשיחים שפופים, מצטנפים כעזובה בלתי מיואשת אל שורשים עבי חשיבות, מתחממים בחומו של הקיום הנסתר, מתחככים במורד הגאווה התמירה, עייפים. הוא הוביל את הדרך ואני אחריו, ככלב, כחמור סומא בערפל גזרים, כינוקא. אבי מולידי מובילי אל הגרדום ואני כשה תמים צועד בעקבותיו. כמו הייתי חסר מחשבה משל עצמי. כמו הייתי חסר מעש, נכבש בידי כיבוד אבות, שבוי בציות המהפנט, כפוי תחת עזי רגש. מאחורינו מתלקח העולם והוא מחפש אגם לרחוץ בו. העורף דולק כעמק תופת וזה מבקש הרים מושלגים. בושה. בושה ואין לו. אך בי היא מחלחלת כיובל אל קרקע חרוצה בקיעים.
"שכח מזה," הוא ממלמל בגבו אלי, כביכול חש את הניצים רושפים מעיני, "את בני יחידי אינני מוסר."
את בנו יחידו אינו מוסר. ומה על הבן? האין לו דבר לומר?
אנו ממשיכים. השמש קופחת מעל ומתחת מקפיאה האדמה רגליים.
"תשכחו מזה..." הוא ממלמל. כל הדרך יורה פניני-כעס וחיצי-זעם. לרגעים אני חושב כי במצבו מוטב להעמיד דווקא אותו בחזית. אילו רק התמלאתי עוז יוקד כזה המחשמל אותו...
אך לא את העוז המחשמל אני מבקש. הו לא. הלה בי כבר קיים. את חוסר המוסר אני מבקש. את השחתת כיבוד האב. את הפרת האמונים העיוורת. את הציות לאי-ציות. אילו יכולתי להתמלא בה כפי שהיא מחישה כעת את צעדיו על המשעול...
אנחנו ממשיכים. היער מעמיק. נדמה שבחלקו זה נצמדים השיחים אף יותר אל שורשי העצים, מסרבים למסור עצמם אל הרוח הנושבת. ליבי עודנו הולם כפי שהלם עת יצאנו את הבית. דמי רותח ואגרופי קמוץ. ואני צועד בשתיקה נצחית אחריו, שתיקה ילדותית בפה קפוץ, בכתפיים מתוחות, בעין קנאית. מדוע אינני עומד על שלי? מדוע אינני מסתובב ונס?
"שכח מזה," הוא שוב ממלמל, ולפתע עוצר, ומודד את הצדדים בעיניו. לאחר רגע קצר מחליט על האחד ופונה. ואני אחריו. שמש מאחורה ומלפנים חלל קר.
עצור! אני אומר ומטיל עוגן.
הוא עוצר. עוצר ומסתובב במהירות הבזק, כחפץ שנזכר בכוח הכבידה המושך אותו חזרה הביתה.
שכח מזה, הוא אומר בלי מילים, בתנועת ראש, ומוסיף בקול נחרץ: "אותך אני לא מוסר."
אבל בתים דולקים! אני מוחה בקול השה: אדמה נכבשת, זכויות קורסות אל אובדן חדש מלא חוקים.
הוא שב ומטלטל ראש. "זו אינה המלחמה שלך."
עדיין לא, אני משיב, אך מה על העתיד? מה על הבאות? מה על המחר?
"יחדל, אם אמסרך."
הוא עיקש כפרד. לא ישתכנע באחד ועוד אחד גם אם יעמדו שניים לפניו.
הבית שנופל היום יכול להיות ביתך מחר, אני אומר.
"סיכון," הוא משיב.
האדם שנופל כעת הוא שכנך, אני מנסה.
"תמורה," הוא עונה.
המדינה שלי היא המדינה שלך! אני קורא.
"גאווה."
עיקש כפרד. אילו רק שכן בי כוח הפרד הזה...
בוא! הוא רומז בתנועת יד, אך בעיניו נרשמת רגיעה. מבטו נעוץ במבטי. הוא רואה אל העבר. ליבו מתרכך כמעה.
"אתה שואל על עתיד," הוא אומר בטון שלֵו, "הינה שאלה: מהו עתיד בלעדיך?"
ישנם דברים שהמחשבה עליהם מחללת את המחשבה.
"אתה דובר על הבאות," הוא חוזר בנינוחות, "מי יבוא אם תחדל אתה?"
"אתה דורש את המחר," הוא מַשְנה בחוסר דאגה, "ומה על המחר שלך?" הוא אינו מחייך, אך קולו משווה לארשת הקשה בת-צחוק. "מהו זמן, אם לא רגע של קיום, של התרחשות? אתה מתחיל עם זיכרון וגומר עם מחשבה. באמצע חולפים חייך. מה תבקש? אתה רוצה צלקת לזכור בה? הבשר נמוג עם הזיכרון." הוא מניד ראשו, מנער את עולמי ואת קיומי, "מה שמותיר אדם אחריו, הם הלבנים לבנות בם בית לילדיו. ואתה..." הוא מפנה אלי סנטר.
אני בנך, משלים אני בליבי את מחשבותיו.
הוא מהנהן, "אתה עוד אין לך בנים משל עצמך. כיצד תבין?"
הוא עומד ללכת, אך אני עוצר.
ומתי תבין אתה?! אני שואל, העובדה כי חווית את גילי אינה רומזת כי חווית את חוויותיי!
הוא מחייך. הפעם חיוך של נועם הליכות.
"שונים אנחנו כעונות השנה," הוא אומר, "כעץ מן השיח. ובכול זאת בן ואב אנחנו, שותפים לאותו קו זמן, לאותן לבנים מהם בנוי הבית." הוא צועד לעברי. שלושה צעדים והוא עומד ממש אל מול אפי. "הבית של מחר טוב ומרווח מן הבית של היום." הוא מניח יד על כתפי. "שאם לו כן, כַשַל האב בהכשרת הבן."
אני יודע. אני חש בצדקת דבריו. אותם דברים מהדהדים בעורקי. ועורקי הלו הם עורקיו. אותם הדברים מצמיתים את ליבי אל כיבוד האב. והרי ליבי פועם בתהודת לבו. אותם דברים בהם הוא דובר – אותם דברים מחלחלים בי פנימה כיובל אל קרקע חרוצת בקיעים. והלו אני והוא, המשך של אותו הנחל אנחנו. ובכול זאת מפעמת בי הילולת המרד, תחושת העצמאות המאוחדת תחת כיפת ההכרה המלאה.
"גאווה!" הוא מקדים לומר, ומתרה בי אצבע. "גאווה – אם לא הבחנת בה תדלק בך כאש בשדה קוצים."
אותה האש אני מבקש להדוף, אני מסביר. כיצד אוכל לשבת בחיבוק ידיים כשגבי בוער, כשמעל ביתי חשרת עננים, כשמדינתי קוראת אל הנשק, כשעצמאותי מתנדנדת אל תהום? איך אשתוק אל מול צעקת אויב? כיצד אעלים עין מן המחויבות, הן זו של בן לאב, לבית, ללאום; הן זו של אדם לעצמו, לסוברניות, המחויבות להתחייבות המבדילה אותי מן האחר?
"בן לאב," הוא אומר. "המחויבות שלך לעצמך היא מחויבותי אליך. זו וזו שוות הן."
ומחויבותו של אדם לביתו? אני שואל.
הוא מזכיר: הבית עשוי אותם הלבנים אשר הותיר אדם מאחוריו.
ומחויבותי אל הקרקע? אל הלאום? אל המדינה?
הקרקע חסרת לאום, הוא אומר, הלאום חסר מדינה.
ארץ מגדירה עצמה מתוך אזרחיה, אני דורש.
ארץ מגדירה עצמה מתוך מחויבויותיה וחוקיה, הוא מתקן.
את החוקים והמחויבות התקין אדם! אני מתעקש.
ולאחר שהתקין עזב את הבית, הוא אומר, כמעט כואב על דבריו.
עזב? אני תוהה, ודמעה של אכזבה מתכנסת בתוך ליבי.
עזב, הוא מהנהן, עזב מתוך המחויבות לבנות בית טוב יותר לילדיו.
אני עוצם עיני. מתוך הדמעה המתכנסת חשה ידי בחום ידו סוגר עלי. הוא מלטף את שערי בנשימותיו.
"בוא," הוא לוחש, "שוב אל המולדת החדשה." הוא מושך אותי כמעה, אך העוגן עדיין חזק מדי.
"בוא," הוא חוזר, "התר לי לסלול את הדרך לביתך."
אני מרפה מן הדמעה ונחל רגשות שותף אותי. עם הנחל נשטף העוגן.
אנחנו ממשיכים. מעלי מעיק חום השמש על צמרות עצים. מתחתי מצמית קור הקרקע שורשי שיחים. אנחנו ממשיכים בדאייה. אב ובנו, אל בית שטרם הוקם, אך שיסודותיו כבר מזמן מונחים.
אנחנו ממשיכים, ואיש מאיתנו אינו צודק. כי יסודות ניתן מחומרים רבים להניח, אך אפשר רק בכוח הזרועה להרוס.

 תגובות

 נושא   כינוי   תאריך ושעה 
3. It's great to find s Sarita 12/15/2015 10:53:23 PM
2. Thinking like that i Kelly 12/12/2015 2:56:40 AM
1. Heckuva good job. I Wendel 9/12/2015 7:58:52 PM
אודותינו שאלות ותשובות פורום
צייד ספרים דרוג ספרים שירה
כתבי עת איך לפרסם? חיפוש יצירות
שלום אורח
שם משתמש
סיסמא
שכחת סיסמא? לחץ כאן
משתמש חדש? לחץ כאן
© כל הזכויות שמורות לכתב ווב הוצאה לאור בע"מ בניית אתרים ע"י ekdesign