אהוד (גיבור הסיפור), בן 12, נכשל במבחן לקבלת חגורה ירוקה בקונג-פו. כמו רבים מאיתנו, למרות האהבה הגדולה לאימונים, הכישלון מרפה את ידיו והוא מוכן לפרוש ולוותר. הכישלון הזה הוא משל לכל מה שרצינו ולא השגנו בחיינו. "למזלו" של אהוד אורי, וטרינר, טברייני בפנסיה מופיע בחייו ומלמד אותו כיצד לחיות כאמן ולא כלוחם. בשפה פשוטה וברורה הפונה הן למבוגרים והן לנוער, אורי מסביר לאהוד: מדוע הוא בחר במלחמה, מדוע נתן למכשולים לעצור אותו, מדוע לא נהנה וכיצד שינוי קטן בנקודת המבט שלו יכול להחזירו בכל רגע שיבחר, בחזרה לדרכו של האמן בה מלחמות הופכות להרפתקאות ומאבק מתחלף ביצירה.
את הסיפור של אהוד, מספר דידי (גיבור סיפור המסגרת) למשפחתו. לאורך הסיפור אנחנו עוקבים כיצד משפיע הסיפור על בני המשפחה השונים וכיצד הם מנצלים אותו כדי לצמוח.
מדוע כדאי לך לקרוא? במה עדיף לבחור? במלחמה או באמנות?
האם החיים הם מלחמה ארוכה ומתמשכת, בה כל טעות עלולה לעלות ביוקר רב או יצירת אמנות מהנה?
האם יש לי חופש בחירה או שהכול נכתב עבורי מלמעלה ואני רק בובה בסרט שאת התסריט שלו כתב כבר מישהו אחר עבורי ?
הספר "אחת, שתיים, מליון" הוא ספר ילדים למבוגרים, אגדה (משל) מודרנית שבאה ללמד אותנו שגם אם לוקחים מאיתנו את כל אפשרויות הבחירה, יש בחירה אחת שאף אחד לא יכול לגזול מאיתנו - הבחירה בגישה שלנו.
שני אנשים יעברו בדיוק את אותן החוויות. אחד ירגיש שהוא במלחמה כוללת ויסבול מכל רגע ואילו השני יבחר להתמודד עם האירועים כיצירת אומנות, יצמח ויחווה הנאה רוחנית גדולה.
אז מה הסוד? איך הופכים מלחמה ליצירת אומנות? איך לומדים לא לוותר על מלחמות ולהתגבר על הקשיים ואפילו ליהנות מהם?
מה גרם לי לכתוב? אני מרגיש שחלק גדול מהחיים שלי ישנתי. חייתי בחלום. לפעמים החלום היה טוב, לפעמים רע, אבל בדרך כלל חזר על עצמו באוטומט.
אני אוהב באנגלית את צמד המילים לפעול (act) ולהגיב (react). להגיב זה אומר לעשות את אותו הדבר שוב ושוב - re-act.
כשהכול טוב, אפשר להבין את החזרות על אותה פעולה, למרות שהן גורמות לרובנו די מהר לשעמום.
כשלא טוב, להגיב מבטיח שימשיך להיות רע, כי אותם המעשים מובילים לאותן התוצאות.
כשאנשים ישנים, הם נוטים להגיב יותר. הם חיים כמו לוחמים במאבק ולא כמו אמנים.
אני יודע שזה נשמע קצת מעורפל ואולי לא ברור, אבל בדיוק בשביל זה כתבתי את הספר. כתבתי את הספר שרציתי לקרוא בתחילת הדרך ובמהלכה ואף אחד אחר לא כתב בשבילי. לא רציתי לכתוב ספר עזרה עצמית יבש, ולכן בחרתי להעביר את התחושה של דרכו של האמן דרך סיפור קליל. בסגנון של פרומו אמריקאי אחד מחבריי הגדיר את הסיפור כ"קרטה קיד פוגש את הנסיך הקטן."
איך זה עובד? דוגמא מאחד הקוראים (חברה שפוחדת ממים)
אתה לא הולך להאמין לזה אבל התחלתי ללמוד שחיה, אני ממש ממש פוחדת אבל כל הזמן מזכירה לעצמי "ששחיה זה לא מלחמה אלא אמנות". וזה באמת עוזר לי. אז אם סוף- סוף אני אדע לשחות, זה יהיה בזכות 4 אנשים: אני, גיסתי (שמלמדת אותי), בעלי (ששומר על הילד) והסיפור שלך שעזר לי לחשוב נכון. אז תודה.
על הספר מתוך גב הספר לא משנה מי אתם, היכן אתם נמצאים ומה עובר עליכם – חייכם ייראו תמיד כמאבק מתמשך או כהרפתקה יצירתית. הכוח לבחור בין שני מסלולי חיים אלה נמצא בידיכם, וכל שעליכם לעשות הוא ללמוד איך להפעיל אותו.
אחת, שתיים ומיליון, או בלשון המדענים: קפיצה קוונטית, הוא משל ומדריך לחיים מלאי הצלחות וחסרי מאבקים. זהו סיפורו של דידי, שהפרויקט אותו הוא מנהל נמצא בצרות, ואם זה לא מספיק, אחותו ומשפחתה מגיעים לביקור ומביאים איתם משבר משפחתי. דידי, שעמיתיו מכנים אותו "הקוסם", נזכר בסיפור ששינה את חייו. הוא מחליט שזאת ההזדמנות המתאימה להיזכר בו שוב ולשתף את משפחתו.
"האמן אינו עוסק בשיפוט של טוב ורע, צודק או לא צודק, ומקבל כל דבר כפי שהוא. שיפוט יכפה עליו זווית ראייה אחת, יגרום לו לוותר על הזויות האחרות, ויפגע באמנות שלו. ואז, הוא כבר לא יהיה אמן אלא לוחם."
בספר זה תלמדו כיצד להיכנע להתנגדויות, ליצור מציאות ובעיקר לגלות חמלה. תוכלו לקרוא אותו כסיפור קליל לפני השינה, או כמדריך עמוק לחיים נטולי מלחמה ומלאי יצירה. הבחירה היא שלכם.
"עזבו, חבל על הזמן. האוטובוס יוצא עוד 10 דקות, אין מצב שנספיק להגיע ..." - תכירו את יעל, אחותי הקטנה, בת 21 אלופת השליליות. כשהחלטתי לנסוע לפגוש אותה בדרום אמריקה, שכחתי את היכולות הנדירות שלה לראות שחור איפה שרק אפשר וכמובן, להכריז זאת באוזניי כל. טוב, זה לא לקח יותר מיום, כדי להבחין בתכונה המופלאה שלה, היא פשוט לא מסוגלת להתחיל משפט בלי: "איזה באסה ש...."
כמובן שהגענו לתחנה לפני שהאוטובוס עזב ונאלצנו לחכות לו עוד חצי שעה (הבוליביינים לא חזקים בזמנים). על אף שניסיתי להדחיק את חיוך הניצחון, היא קלטה אותי ומיד קפצה למגננה, "אני מעדיפה להכין את עצמי לגרוע מכל והכי הרבה להיות מופתעת לטובה..." הגישה הזו היתה מוכרת לי, עד לא מזמן, גם אני אימצתי אותה באדיקות, בכל זאת, באנו מאותו אבא.
לא עברו יותר משתי דקות, ושוב, "איזה באסה, סיימתי לקרוא את הספר שלי ועכשיו אין לי מה לקרוא בנסיעה." מיד שלפתי את הספר "אחת, שתיים ומיליון – דרכו של אמן" / ג'ואי אבניאל, שרכשתי במקרה יומיים לפני הטיול. "בבקשה, עכשיו יש לך ספר לקרוא," הודעתי לה. ליעל, שכל כך רגילה לחיות בבאסה זה ממש לא הסתדר שפתרתי את ה"טרגדיה" והיא מיהרה להטיל ספקות בספר, "עזבי אותי מהספרים הכבדים האלה: תעשי ככה, תחשבי ככה והחיים שלך יהיה נפלאים. תודה רבה אבל החיים שלי סבבה כמו שהם." היא כמובן ציפתה למסכת שיכנועים וכשזו לא הגיעה, לקחה את הספר והחלה לקרוא, כמובן בהסתייגות מוחלטת ורק כדי להעביר את הזמן...
דממה. כבר חצי שעה שהיא לא מקטרת, שקועה בספר, מצחקקת לעצמה תוך כדי קריאה ולפרקים מציקה לי על מנת להקריא לי איזה קטע "קורע" . חברותיה למסע, שישבו ספסל לפנינו ושמעו את צחוקה במהלך הקריאה ביקשו שתפסיק לצטט ושלא תהרוס להם את חווית הקריאה העתידית. הספר מצידו, לא נח לרגע לאורך 18 שעות הנסיעה, כאשר כל אחת מנצלת את תנומתה של השנייה על מנת לחטוף את הספר לעוד פרק עוד שניים.
הגענו ליעד, עיירה קטנה ומגניבה ממנה יוצאים לטרק בן כמה ימים. התארגנו בהוסטל וניגשנו לסוכנות על מנת לסגור את הטיול. להפתעתנו, התקיימו בחירות בעיירה ולכן נאלצנו לדחות את היציאה. אתם כבר יכולים לשער את תגובתה של אחותי הקטנה, חרב עליה עולמה, נדפק לה כל הטיול וכמובן שרק לא קורים הדברים האלה. היא פנתה אלי, "המחבר טוען בספר ש'כל אין הוא יש של משהו אחר', את יכולה להסביר לי מה יש ב'אין טיול'?". מיד צמצמתי את ממדי האסון והבהרתי לה שקודם כל זה לא ש'אין טיול', אנחנו בסך הכל דוחים את היציאה ביום ונפלה בחלקנו ההזדמנות לטייל בעיירה הנפלאה ולנוח מהנסיעה הארוכה, הרי שלפנינו מספר ימים בשטח ובכל זאת, מה זה עוד יום בטיול של חצי שנה...
החל מאותו רגע, פיתחנו משחק, "מצא את ה'יש' בבאסה של יעל", וכמו שכבר הבנתם, זוהי דרך חיים אצלה, כך שהמשחק לא נגמר כל כך מהר והיות וכל החבורה קראה את הספר, כולם היו שותפים במשחק. בהמשך, אתגרנו אותה לנסח את משפטיה כך שלא יכללו את צירוף המילים השכיח "איזה באסה". "דאוטי" ו"פרפקטו", שתי דמויות מהסיפור, הפכו לדמויות בולטות וחשובות בטיול ובכל פעם שמישהי הטילה ספקות ביכולתה, "אין מצב שאני עושה את זה", קמנו כולנו ותקפנו את אדון דאוטי שמקנן את הספקות.
הופתעתי כשהבחנתי בשינוי שחל ביעל. אגזים אם אומר שבין יום הפכה לאדם חיובי הרואה את החיים על צידם הטוב ביותר, אך היכולת שפיתחה לשנות את נקודת המבט ולבנות מציאות חיובית יותר תרמה להנאת כולנו.
אני ואחותי חונכנו להכין את עצמינו לרע ביותר על מנת שזה, לא יבוא בהפתעה. רבים יסכימו שזוהי דרך בטוחה, שכך תמיד דרוכים ומוכנים להתמודד עם אכזבות, אסונות וכו'. מלבד העובדה שחשיבה זו יוצרת מציאות שלילית, רבים המקרים בהם יצרנו מציאות כוזבת, ונאלצנו ל"התמודד" עם אכזבה שלא באמת קרתה. אז למה לא ליצור מציאות חיובית? למה לא להיות אופטימיים ולרכוש את הכלים להתמודד עם מצבים פחות נעימים?
"אחת, שתיים ומליון – דרכו של אמן", סחף אותנו למסע אישי ומשותף, במהלכו נוכחנו לגלות את התנהגותינו הפאסיבית במסע חיינו. למדנו להתאים את עצמינו לחיים ולתת להם לנהל אותנו שהרי ישנן סיטואציות שאינן בשליטתינו, "הבוס שלי אדיוט, אני לא יכול לשנות אותו", "יש לי בגרות במתמטיקה, אני חייבת ללמוד, אבל שונאת את המקצוע" וכו'. הסופר אינו מנסה לשכנע את קוראיו שיש ביכולתם לשנות את כל העולם, אך בהחלט, יש להם את היכולת להיות אמנים ולעצב את הדרכים בהן הם חווים סיטואציות אלו.
מכירים את ההוא, זה ששום דבר לא הולך לו, יש לו מזל נאחס וכל הצרות נדבקות אליו? וההיא עם המזל הנדיר הזה, הכל הולך לה בחיים ובכזאת קלות... חשבתם לרגע שאולי אין זה המזל ש"נופל" עליהם אלא הם אלו המזמנים אותו ?? גם אני לא האמנתי שיש ביכולתי לזמן "גורל" טוב יותר. במהלך הקריאה הטלתי ספקות באמונה זו, אבל היום אני מבינה את הכוח הפנימי העצום שיש בי לעצב את חיי כפי שהייתי רוצה,שהרי זו משוואה פשוטה – אם תחייך אל העולם, הוא יחייך אליך בחזרה !
בעידן של טכנולוגיות מתקדמות ומסובכות, היה חסר לי ספר ידידותי למשתמש שינחה אותי בצורה פשוטה ובאמצעות כלים שברשותי כיצד ל"השתמש" בחיי באופן שישרת את צרכי, כיצד לעצב מציאות מאושרת, לקבל את מי שאני ואת הסובבים אותי ולחיות בשלווה – שהרי זה הבסיס להכול, לא?
חווית הקריאה המשותפת תרמה להפנמת המסרים, היכולת המופלאה של המחבר להעביר מסרים עמוקים וחשובים באופן קליל וליצור חווית קריאה זורמת ומהנה הקלה על "תרגום" הסיטואציות למציאות היומיומית, והשנינות הוסיפה נופך משעשע הלוקה בחסר ברוב ספרי דרך חיים. יסלח לי הסופר אל שלא אקטלג את ספרו בקטגוריה זו. מטרתו של הספר אינה לשנות או לכפות על הקורא לנהוג בדרך זו או אחרת אלא להאיר את דרכו, ולאפשר לו למצוא את הדרך הייחודית שלו, בא יחיה כאמן יוצר ולא כלוחם מתגונן.
עבר כבר חודש מאז שחזרנו. לפני מספר ימים, שיתפה אותי יעל בלבטיה לגבי תחום הלימודים בו תבחר. צפיות הורינו נוכח נתוניה הגבוהים ורצונה לפנות לתחום "קשה" שאינו מבטיח קריירה זוהרת ושכר הולם. האם עליה להכנע לתכתיבי החברה ולעסוק בתחום שאינו מעניין אותה? שמחתי לשמוע את התייחסותה לספרו של ג'ואי אבניאל, וכיצד עזר לה לבחון את האופציות השונות. הזכרתי לה את התנגדותה הראשונית לקרוא את הספר. הסברה היה שבעבר ניסתה לקרוא ספרים מ"סוג זה", אולם אלו היו כבדים, לעיתים משעממים והמשותף לכולם היה שאולי הצליחו לעזור לגיבור הספר אך לא סיפקו את הכלים כיצד ליישם בחיי הקורא.
בספר "אחת, שתיים ומיליון," משתמש הסופר בדמותו של ילד על מנת להעביר את מסריו ולכן ספרו פונה לכלל הגילאים. אל לנו לחכות לאסון שיפקוד אותנו על מנת שיניע את החיפוש אחרי דרך חדשה, בכל שלב, בכל גיל, ואף כשאנו חושבים שחיינו מושלמים, תמיד ניתן לשפר את הדרך בה אנו צועדים כיום, להסיר כמה אבנים מהדרך ולהביט בנוף המקסים שמסביב
הרעיון לאפשר לילד לראות את הדברים ממספר נקודות מבט, הוא רעיון נפלא. כמובן לכולנו זה חשוב, אך אם זו תהיה אפשרות לנו כילדים, הרי זה יהיה הרבה יותר קל להמשיך ולהתבונן כך כאשר נתבגר.
הספר הזה נועד להעביר מסר, להסביר רעיונות וזה בולט בו. הרעיונות מוסברים בלשון פשוטה, ללא עומס, ומאד משתלבים בסיפור – כל הכבוד.
ממש לפני דקות אחדות סיימתי לקרא את הספר שלך . ממש בלעתי אותו . כבר מזמן לא נהניתי כל כך מקריאה.
אני מתכוננת להעביר אותו לבת שלי ולחזור ולקרא בו כשיחזור אלי.
תודה, יעל
בהצלחה עם הספר. אותי הוא לימד חמלה. בזכות זה ערכתי שיחה עם השותף לדירה שהניבה תוצאות יפות, שלום בית ולא מלחמה. להידבר לפעמים קשה יותר מאשר להכין תכנית מלחמה. שיעור חשוב.
ג'ואי מביא בפנינו סיפור יחודי, במטרה ללמדנו דרך חשיבה שונה מזו שהורגלנו אליה- תורה ודרך יחודיים להתמודדות בחיים ולאו דוקא מול טראומות שרצוי לכולנו לאמץ וליישם.
עמיאל
גרסה חלקית
גרסה מודפסת
