תאור:
ישבתי בגינה ביום שישי בבוקר עם כוס קפה ועיתון כמנהגי בכל יום שישי. אלו השעות הכי אהובות עלי במשך השבוע. מהרגע שאני קמה ביום ראשון בבוקר באנחה, גוררת את עצמי בכבדות מהמיטה למקלחת, ועד יום חמישי אחר הצהריים, אני מחכה לבוקר של יום שישי. לכמה שעות של שקט, של הפסקה רגעית מהמירוץ המטורף, מהלחץ, מהעבודה, מהכל.
אני מדליקה רדיו, שומעת מוסיקה ברקע, מכינה קפה חזק וחם, מכניסה הביתה את העיתון ובאנחת רווחה מתיישבת מול הנוף המדהים שנפרש לעיני, נושמת נשימה עמוקה, נרגעת ופורשת את דפי העיתון.
לא היתה לי סיבה לחשוב שבוקר זה יהיה שונה מעשרות הבקרים שקדמו לו.
דפדפתי בעיתון כשלפתע צדה את עיני כותרת "הילד שנקבר חי במפולת הסלעים בפתח תקוה לפני חמש עשרה שנה נפטר".
נשמתי נשימה קצרה ומהירה והתחלתי לקרוא את הכתבה היבשה.
"צחי מור (25) נקבר חי במפולת סלעים שהתרחשה בפארק יד לבנים בפתח תקוה בשנת 1996 כשהיה בן 10.שני ילדים שעברו במקום הזעיקו עזרה אבל עד שהאמבולנס הגיע נגרם למוחו נזק בלתי הפיך וצחי היה שרוי מאז ועד אתמול בתרדמת. יחד איתו נקברה ילדה נוספת תחת ההריסות אך למזלה העזרה הגיעה ברגע האחרון ולאחר מס' ימים בבית החולים היא שוחררה לביתה".
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי אגרוף ברזל בבטן. לא יכולתי לנשום.
הילדה הזו היתה אני.
בשניה אחת כל מה שהדחקתי כל השנים צף החוצה, מועך ומשתק כל מה שבדרכו.
עצמתי את עיני ונזכרתי באותו קיץ שהתחיל כל כך טוב ונגמר בצורה כל כך נוראית.
החשיכה אפפה אותי מכל הכיוונים. לא הבנתי מה קרה. רגע אחד עוד קיפצתי ודילגתי בעליזות לצידו של צחי בשביל שמוליך למערה שלנו וברגע הבא הכל נעלם. מצמצתי בעיני אבל לא ראיתי כלום. משהו לחץ לי על החזה, לא יכולתי לנשום. היתה דממה. התחלתי להיכנס לפאניקה ולנסות לנשום אבל כשפתחתי את הפה הרגשתי טעם מתכתי ורטוב של בוץ וחול. סגרתי את הפה ואילצתי את עצמי לנשום נשימות איטיות ורדודות דרך האף. פתאום נזכרתי בצחי. איפה הוא? הדמעות זלגו בשקט על לחיי, חמות ודביקות. לא שמעתי כלום, לא ראיתי כלום, לא הרגשתי כלום חוץ מתחושת הפחד והמחנק. לא יכולתי להזיז אף איבר בגופי. הייתי לכודה. חשבתי על אמא ואבא, על אחותי, על סבא וסבתא. האוויר התחיל להיגמר. ממש לפני שעצמתי עיניים ראיתי קרן אור קטנה שהסתננה פנימה והמון נצנוצים בוהקים של אורות קטנים. שקעתי לתוך אפילה סמיכה ונעימה.
באותו חופש גדול שבין כיתה ד' ל-ה' גיליתי את עולם החבורות והמסתורין.
באחת השבתות נסעתי עם הוריי לסבא וסבתא שלי בכפר סבא וכשנכנסתי לאחד החדרים לנוח קצת אחרי משחק סוער עם בני הדודים שלי, מצאתי על המיטה חוברת קטנה.
נשכבתי על הבטן התחלתי לדפדף בו וככה, ממש במקרה, נשאבתי לעולמם של בני חבורת חסמ"בה.
למחרת רצתי לספריה וחיפשתי ספרים נוספים בסדרה. תוך שבוע סיימתי את כולם.
הדמיון שלי התחיל להשתולל והחלטתי שגם אני אקים חבורה סודית כזאת. אני אגייס חברים, נמצא לנו מערה סודית, נתכנן תוכניות, נבלוש אחרי אנשים, נעזור למשטרה לפתור תעלומות...
התחלתי לפעול בכל ההתלהבות של ילדה בת עשר שגילתה עולם חדש.
המשימה הראשונה היתה לגייס חברים. הכנתי רשימה ולאחר הרבה מחשבה ולבטים הצלחתי להרכיב רשימה של ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות שחשבתי שהכי יתאימו למטרה שלי:
גלי, אורלי, מיקי וצחי.
גלי היתה החברה הכי טובה שלי מאז שזכרתי את עצמי ולכן באופן טבעי היא היתה הבחירה הראשונה. גלי ואני השלמנו אחת את השניה. אני הייתי ביישנית וחולמנית, היא היתה שובבה וחוצפנית. אני הייתי שקטה, אותה שמעו תמיד עד קצה הרחוב.ידעתי שהיא תתלהב מהרעיון ותצטרף בשמחה ולא טעיתי.
אורלי שגרה במרחק שני בתים מאיתנו היה השניה ברשימה. היא היתה ילדה שקולה, רצינית, קצת פחדנית אבל מצד שני ניתן היה לסמוך עליה. מילה שלה היתה מילה.
מיקי, שלמד עם גלי ואיתי בכיתה, היה ילד שובב ופרוע, בעל כושר המצאה בלתי נדלה ואומץ רב. השיער החום שלו היה תמיד פרוע וארוך והפוני תמיד נכנס לו לעיניים.
אחרון חביב היה צחי שגר אף הוא בשכונה שלנו. צחי היה אהוב על כולם, תמיד מחייך, רגוע, שמח לעזור. מעולם לא רב עם אף אחד. בסתר ליבי הייתי מאוהבת בו אבל אפילו גלי לא ידעה על כך. זה היה הסוד שלי.
הדבקתי את כולם בהתלהבותי. נפגשנו בספסל מתחת לבית שלי וחיפשנו שם מתאים לחבורה שלנו.
אחרי שעות של וויכוחים ורעיונות שנזרקו ונשללו מצאנו שם שכולנו אהבנו, חבורת עו"ז.
עכשיו היינו צריכים למצוא מקום מסתור שיהיה רק שלנו.
נפגשנו כל בוקר בשעה עשר בכניסה לבניין שלי ושוטטנו בשכונה.
המשימה היתה קשה משחשבנו. השכונה שלנו הייתה מלאה בניינים ישנים בני ארבע קומות, מאוכלסים בצפיפות, לא היו כמעט שטחים פתוחים. היינו צריכים להתחיל להתרחק ולצאת מהשכונה כדי למצוא מקום ריק, לא מיושב.מיקי הציע את המקלט בבניין שלו, צחי הציע את הגג, אבל פסלנו את כל הרעיונות. רצינו מקום כמו המערה החשמלית, מקום שאף אחד לא ידע על קיומו, עם כניסה נסתרת אבל לא מצאנו אף מקום שיענה על הדרישות הללו.
וכמו תמיד, הפיתרון הגיע במקרה כשכבר התחלנו להתייאש.
באחד הבקרים הלכנו כולנו לשחק בפארק יד לבנים. הפארק שהיה במרחק של כעשר דקות הליכה מהשכונה שלנו היה מגרש המשחקים האהוב עלינו. היו שם מדשאות רחבות ידיים, עם מדרונות שאפשר היה להתגלגל עליהם. היה שם נחל קטן שזרם לאיטו בתעלה ארוכה וצרה שהסתיים באגם קטן בצורת אגס. מעל הנחל היה גשרון ישן מעץ וכשהיינו עומדים עליו, אם היינו מחכים מספיק זמן בלי לזוז, היו קופצות עלינו צפרדעים ומקרקרות כנגדנו בכעס שנסתלק משם.
היו שם נדנדות ומגלשות ואפילו גן חיות.
והיו עוד שני מקומות מיוחדים בפארק ההוא. מקום אחד אהבנו ומהשני פחדנו בכל הפחד שילדים קטנים יודעים לגייס.
המקום שאהבנו היה פינת זיכרון לחללי צה"ל. היו שם שני טנקים כמעט שלמים ששרדו את אחת המלחמות והובאו אחר כבוד לנוח בפארק שלנו. אהבנו לטפס על השלשלאות הכבדות, לקפןץ פנימה לתוך הבטן המאובקת והחלולה שלהם, לשחק במכשירים בפנים ולדמיין שאנחנו בשדה הקרב, נלחמים באוייב בלתי נראה. היינו מדברים בקשר, מסובבים את הצריח ויורים לעבר מטרות דמיוניות.
והיה הבית של המכשפה.
תמיד כשהיינו מגיעים לכניסה לפארק היינו עוקפים את הבית בריצה ולא היינו נרגעים עד שהוא היה נעלם מעינינו. זה היה בית לבנים קטן עם גג רעפים, חלקם שבורים, וצבע לבן שהתקלף. החלונות היו שבורים ובמזג אויר סוער הרוח היתה נושבת דרכם ומשמיעה יללות מפחידות. הדלת היתה סגורה תמיד ואף סימן חיים לא נראה מהבית.
איך ידענו שזה הבית של המכשפה? פשוט ידענו. כל מי שגר בשכונה שלנו ידע את זה בוודאות מוחלטת. פחדנו שאם נתקרב יותר מדי, הדלת תיפתח בחריקה והמכשפה תשאב אותנו פנימה ותעלים אותנו לנצח.
באותו בוקר כששיחקנו ליד הנחל, מצאנו שביל שמעולם לא הבחנו בו קודם.
הלכנו חמישתנו בטור עורפי. מיקי שהיה האמיץ בינינו הוביל ואורלי הלכה אחרונה, ליתר ביטחון.
השביל התפתל סביב האגם שהיה אז עמוק. המשכנו ללכת ומדי פעם הסטנו הצידה ענפים שחסמו את דרכנו. פתאום השביל נגמר וראינו מולנו ערימת סלעים גבוהה שהתנשאה לשמים ובין הסלעים חור גדול דיו למעבר אדם.
נכנסנו פנימה באיטיות, מחכים שעינינו יתרגלו לחשיכה ששררה בפנים. לא האמנו, מצאנו את המערה שחלמנו עליה. ישבנו שם באפלולית המערה מאושרים מהגילוי וחילקנו משימות.
התארגנו לרהט את המערה כדי שיהיה לנו נוח לשהות בה. כל אחד מאיתנו קיבל רשימת דברים שהיה צריך לסחוב מביתו ולהביא למערה בלי שהוריו ירגישו.
על האדמה פרשנו מחצלת שגלי הביאה. צחי הביא כמה כריות ישנות. אורלי הביאה כסאות ישנים שמצאה זרוקים בחצר. גלי דאגה לאספקה של ממתקים ושתיה, מיקי הביא דמקה ושש בש.
אני הבאתי פנס, נרות וכמה קופסאות גפרורים. לאט לאט המערה התחילה לקבל צורה של בית.
בכל פעם שעזבנו את המערה כיסינו את פתחה בענפים ועלים כדי שאף אחד לא יגלה אותה בטעות ויהרוס לנו הכל.
היתה לנו אפילו סיסמא אבל היא נשכחה ממני ברבות השנים.
עכשיו התפנינו למשימות החשובות באמת.
צחי הביא איתו כמה מכשירי ווקי טוקי שקיבל ליום ההולדת האחרון שלו והחלטנו לעקוב אחרי אנשים חשודים ברחוב.
המעקב הראשון שלנו נחל הצלחה מסחררת. הסתובבנו ברחובות השכונה החמים כשלפתע ראינו איש גדול שצד את תשומת ליבנו מכיוון שהיה לבוש בגדים ארוכים וחמים למרות השרב ששרר בחוץ. סימנתי בעיני למיקי, הוא סימן הלאה וכמו בלשים מנוסים התחלנו לעקוב אחריו ממרחק בטוח לפי כל הכללים שקראתי עליהם בספרי הבלשים.
האיש נכנס לסופר השכונתי ואנחנו אחריו. התפזרנו בין המדפים וראינו שהוא סוקר במבטו את המוצרים שנחו על המדפים. הוא הזיע אבל נשאר עם כל שכבות הבגדים עליו.
ואז ראינו שהוא לוקח משהו, מביט מהר לצדדים ודוחף אותו לאחד הכיסים.
אחרי מספר דקות הוא חזר על אותה פעולה עם מוצר אחר. הוא החל להיראות כמו בלון פורח.
צחי אותת לגלי והיא ואורלי התמקמו ליד הקופה. כשראינו שהוא עומד לצאת ועוקף את הקופה גלי ואורלי צעקו "גנב, גנב" ומיקי, צחי ואני רצנו לכניסה וחסמנו אותה. איש הביטחון הגיע מיד, תפס את הגנב והודה לנו. יצאנו משם נרגשים ורועדים.
בוקר אחד, בדרכנו אל המערה שלנו, פגשנו את איתן.
איתן הגיע לכיתה שלנו באמצע שנת הלימודים הקודמת אבל לא ממש הכרנו אותו. אני זוכרת ילד שקט ומופנם, עם עיניים כחולות ושיער קוצים בלונדיני. הוא לא דיבר הרבה ובהפסקות נהג להתבודד. כשניסינו לדבר איתו ,כשרק הגיע, היה עונה לנו במשפטים בני הברה אחת עד שבסופו של דבר התייאשנו ועזבנו אותו לנפשו.
אף פעם לא היינו אצלו בבית. את הוריו ראינו פעם אחת באסיפת הורים בסוף השנה. באינסטינקט הילדותי שלנו חשנו רתיעה מאבא שלו. הוא נראה לנו טיפוס מאיים שלא כדאי להתעסק איתו. אמא שלו עשתה רושם של אישה כנועה וצייתנית שנגררת אחרי בעלה כמו כלב מסור ומאולף.
איתן הלך לעברנו, ראשו מושפל לרצפה, בועט בכעס באבנים שהתגלגלו בצידי המדרכה.
"הי איתן, איך החופש?" שאלה אותו אורלי. הוא הסמיק וגמגם "בסדר" ואז לפני שהבנתי מה אני אומרת שמעתי את עצמי שואלת אותו "רוצה לבוא לשחק איתנו בפארק?".
מיקי ירה לעברי מבט רצחני. התעלמתי ממנו.
להפתעתי הוא השיב בחיוב.הלכנו כולנו לפארק באותה דרך שעשינו כבר עשרות פעמים בעבר ואיתן נשרך מאחורינו.
"למה הזמנת אותו לשחק איתנו?" שאל לחש לי מיקי באוזן. "עכשיו ניתקע איתו".
"לא יודעת, ריחמתי עליו" עניתי לו בחזרה. הלכנו לפינת הזיכרון.
"בואו נטפס על הטנק ונילחם במצרים" הציע צחי.
הטנק היה גבוה וכדי להשתחל פנימה היינו צריכים להרים ידיים, להיאחז בגלגלי השיניים החלודים ולמשוך את עצמנו למעלה. נתנו לאיתן להיות הראשון.
כשהרים את ידיו חולצתו התרוממה וחשפה גב מלא צלקות וכוויות. הסתכלנו אחד על השני ולא אמרנו כלום. כשהתיישבנו כולנו בטנק, מס' רגעים מאוחר יותר, אורלי היתה זו שאזרה אומץ ושאלה אותו בשקט מאיפה הסימנים שיש לו על הגב.
הוא השפיל את עיניו ואחרי דממה ארוכה סיפר שאבא שלו מגיע תמיד הביתה מאוחר בערב עייף ועצבני וכל דבר קטן מעורר את חמתו. דלת המקרר שלא סגורה עד הסוף, אור שדולק בחדר ריק, לכלוך בכניסה לבית. כל דבר.
לא עובר כמעט יום בלי שיקבל ממנו מכות עם כל מה שיש לאבא שלו ביד באותו רגע, אפילו סיגריה בוערת הוא כיבה עליו. "ומה עם אמא שלך?" שאלה אותו אורלי. "היא לא מגינה עליך?".
"גם היא מפחדת ממנו, גם לה הוא מרביץ. אבל הוא צודק, אנחנו לא בסדר. אנחנו לא מבינים שהוא עובד קשה כל היום וכשהוא בא הביתה הוא צריך שקט".
למחרת כשנפגשנו במערה סיכמנו שצריך לעזור לאיתן ולשים סוף להתעללות של אבא שלו בו ובאמא שלו. חשבנו מה אפשר לעשות. בסוף הלכנו לבית של גלי, התקשרנו למשטרה, סיפרנו להם את הפרטים שידענו, נתנו להם את הכתובת של איתן וקיווינו שהם ידעו איך לעזור.
בשנת הלימודים הבאה, איתן לא הגיע לכיתה יותר. בהתחלה חיכינו כל יום וחשבנו שאולי היום הוא יגיע אבל אחרי שעברו מס' שבועות הבנו שהוא לא יגיע יותר. מעולם לא גילינו מה קרה לו לאחר אותה שיחה שלנו למשטרה.
אבל אז באותו קיץ המשכנו הלאה בשגרת החופש. מדי פעם מצאנו משימות חדשות והרפתקאות מעניינות ובשאר הזמן בילינו במערה שלנו. פעם עזרנו לילדה קטנה שאיבדה את הוריה ברחוב לחזור הביתה, פעם אחרת שמענו יללות חזקות וגילינו גור חתולים קטן עומד על ענף גבוה של אחד העצים תקוע ומפחד לרדת. מיקי טיפס למעלה והוריד אותו לאדמה.
המשימה שהיתה ונשארה הכי אהובה עלינו היתה לעקוב אחר אנשים חשודים. היינו מדמיינים שאנחנו בלשים שעוקבים אחרי מרגלים איומים ונוראים. לדימיון שלנו לא היה גבול.
אחת הבעיות הקשות שלנו היתה להתחמק מאחותי הקטנה ומהחבר שלה שקינאו בנו ורצו להצטרף לחבורה. אנחנו כמובן לא הסכמנו והם היו עוקבים אחרינו בלי הרף לכל מקום והיינו צריכים להמציא כל פעם תעלול אחר כדי להיפטר מהם.
החופש עמד להסתיים והחלטנו לחגוג כמו שצריך. תכננו את כל הפרטים וקבענו להיפגש במערה ביום שישי האחרון של החופש בשעה חמש אחר הצהריים.
כשהגיע יום שישי יצאתי מהבית עם שקית גדושה ממתקים ועברתי דרך גלי. קראתי לה שתרד אבל היא הוציאה את ראשה מהמרפסת וצעקה לי שאמשיך בלעדיה כי היא לא מוכנה והיא תגיע עוד מעט.
התחלתי ללכת ובדרך פגשתי את צחי. הייתי קצת נבוכה להיות איתו פתאום לבד אבל גם שמחתי על ההזדמנות. דיברנו על כל מיני דברים לא ממש חשובים והגענו למערה.
כאן מסתיים הזיכרון שלי מאותו יום.
את כל מה שקרה לאחר מכן שמעתי מאחרים ומאוחר יותר פשוט הדחקתי הכל עמוק עמוק בתוך פינה חשוכה שלא היתה לי גישה אליה.
גלי ואורלי שבאו מס' דקות אחרינו הגיעו כמעט עד סופו של השביל שהוביל למערה שלנו כשפתאום ראו שהמערה נעלמה וכל הסלעים שהקיפו אותה תמיד מכל עבריה היו מוטלים באי סדר עצום למרגלותיה. הפתח של המערה נעלם, לא נשאר לו זכר. הן התחילו לרוץ ולצעוק ואדם מבוגר שרץ בפארק הזעיק את המשטרה ואת מגן דוד אדום. כשמיקי הגיע הוא כבר שמע מרחוק את יבבות הסירנה והבין שמשהו נורא קרה. מיקי, גלי ואורלי ניסו להתקרב. אבל מישהו עצר אותם ולא נתן להם לעבור. הם עמדו על קצות האצבעות וניסו להציץ. הן לא ראו את המערה. הסלעים שהקיפו אותה התמוטטו מאיזושהי סיבה וקירות המערה קרסו פנימה כמו לחיים שקועות של אדם זקן שהחיים נשאבים ממנו באיטיות.
בצד השביל גלי ראתה את כובע המצחייה האדום של צחי ואת שקית הממתקים המיותמת שאני הבאתי איתי והבינה. היא ניגשה לאחד השוטרים ואמרה לו בדמעות שהיא חושבת ששני החברים שלה קבורים מתחת לסלעים.
לאחר מאמצי חילוץ שנמשכו דקת ארוכות, הם הצליחו להגיע לצחי ואלי ולקחו אותנו באלונקות לבית החולים הקרוב.
גלי, אורלי ומיקי התיישבו על שפת המדרכה בכניסה לפארק אובדי עצות ולאחר מס' שעות התפזרו לבתיהם.
אני התאוששתי לאחר מס' ימים וחזרתי הביתה. צחי אמנם נשאר בחיים אף הוא אבל לא היה בר מזל כמוני. הוא לא חזר להכרה מאז ועד שנפטר עשר שנים מאוחר יותר.
החופש הסתיים. חזרנו לבית הספר. החבורה התפרקה. הלכנו מספר פעמים לבקר את צחי אבל מהר מאוד הפסקנו. הוא שכב לו שם, קטן, הולך לאיבוד במיטת בית החולים הענקית, עיניו עצומות כאילו הוא ישן, כל גופו רפוי. באחת הפעמים לחשתי לו באוזן את הסיסמא הסודית שלנו אבל הוא לא הגיב.
ארבעתנו נשארנו חברים טובים אבל על המערה ועל צחי לא דיברנו. זה היה רגיש מדי, כואב מדי במיוחד בשבילי. המשכנו ללכת לפארק, גילינו שם פינות מסתור חדשות. כשגדלנו שיחקנו שם משחקי חברה, טעמנו שם את הנשיקה הראשונה, את החיבוק הראשון אבל עכשיו היה מקום נוסף שהתרחקנו ממנו כמו מאש: המערה, או אם לדייק, מה שנשאר ממנה.
לפני כמה שנים כשהשתחררתי מהצבא, הלכתי לפארק.כבר לא פחדתי ללכת ליד הבית של המכשפה, בעיניים בוגרות הוא כבר לא נראה לי מפחיד כמו בילדותי. סתם בית רגיל, ישן ונטוש שאף אחד לא גר בו שנים רבות.
הדשא נשאר ירוק ומזמין כמו אז. שני הטנקים ניצבו במקומם הרגיל, רק חלודים יותר. את הנדנדות והמגלשות תפסו ילדים אחרים.
רק דבר אחד השתנה. האגם יובש ויכולתי ללכת על הקרקעית הסדוקה שלו ולהגיע ממש עד המקום בו היה פעם הפתח של המערה שלנו.
למערה לא נשאר זכר. מישהו פינה את כל הסלעים ושיטח את הקרקע.
כשחזרתי הביתה סידרתי קצת את החדר שלי. זרקתי כל מיני חפצים ישנים שאגרתי במרוצת השנים במגירות שולחן הכתיבה.
בתחתית אחת המגירות מצאתי גלויה דהויה ומצהיבה שקיבלתי לפני שנים רבות מיגאל מוסינזון, הסופר שכתב את סדרת ספרי חסמ"בה. חייכתי לעצמי, נזכרת בילדה הקטנה שישבה וכתבה מכתב ארוך לסופר הנערץ עליה וסיפרה לו בהתלהבות שגם היא הקימה חבורה משלה.
כמה שבועות אחרי ששלחתי את המכתב, חיכתה לי בתיבת הדואר גלויה שבה כתב בכתב ידו
"כל הכבוד ! תיהנו מהחופש הגדול. בברכת חסמ"בה, חסמ"בה, חסמ"בה".
© כל הזכויות שמורות
גלית מיטלמן
נובמבר 2009
