אומרים שבין אחים תאומים יש קשר מיוחד כזה, שאפילו מרחוק הם יודעים מה השני מרגיש ואם קרה לו משהו רע. אומרים. אבל בלילה שבו אורי עף מהאופנוע לא הרגשתי דבר. חמש שעות הוא שכב מדמם עד שהשחר העולה חשף את האופנוע שלו בתוך התעלה לצד הכביש. לולן מנהלל שהשכים קום יצא מהאוטו ומצא אותו שבעה מטר בתוך השדה.

אני ישנתי. אני ישנתי את סוג השינה הדשן הזה שכשקמים ממנו העיניים עוד מסרבות להפתח במין פינוק מסופק, סוג השינה שאתה מתעורר ממנו צף בתוך עולם איטי ורך מלא מתקתקות בלתי נתפסת. ישנתי כששרית, חברה של אורי, התקשרה בשתיים בלילה דואגת כי הוא עוד לא חזר, ישנתי לפנות בוקר כשהיא התקשרה בוכה בדרך לבית החולים אחרי שמצאו אותו. ישנתי עד עשר וחצי באותו בוקר וכשקמתי רענן ומלא חיים עשיתי מקלחת והכנתי לי ארוחת בוקר מפוארת עם סלט קצוץ דק וחביתה ולחמניה מהפריזר שחיממתי בתנור. זה היה אחד הבקרים הכי רגועים שהיו לי אי פעם. באיזור הצהריים, כשסוף סוף הסתכלתי בנייד, חיכו לי כבר שלוש עשרה הודעות.

עד היום איני יודע איך זה נמזגה כזאת שלווה לשנתי בעוד אחי התאום דועך לבדו בשדות.

 

 

כשהגעתי לבית חולים הוא עוד היה בחדר הניתוח. שרית התנפלה עלי רוצה לדעת איפה הייתי. מולה ומול אמא שלה ואחותה, שגם היו שם, היה מאוד קשה להגיד את האמת. "ישנתי", אמרתי בסוף.

כולם העמידו פנים שהם לא שמעו. שרית הצטנפה לכדור בתוך החזה הענק של אמא שלה ובכתה.

 

שבוע הוא שכב בטיפול נמרץ חסר הכרה ולא יכולנו להתקרב אליו. קצת אחרי שפתח את העיניים העבירו אותו למחלקה הרגילה, אבל עוד שלושה שבועות הוא היה בדמדומי הכרה. עשינו משמרות סביבו עשרים וארבע שעות. החברים התגייסו ובאו לעזור. גם המשפחה של שרית מאוד תמכה. משפחה משלנו אין לנו ממש. אמא נפטרה כשהיינו בני ארבע ואנחנו בקושי זוכרים אותה. היא היתה בלי אחים. אבא נמצא בבית אבות סיעודי בכרמל. מה שהנאצים השאירו מהמשפחה שלו נמצא בחו"ל, איזו אחות שלא דיבר איתה חצי יובל. יש לי משפחה אחת בעולם וזה אורי. כשהוא היה צריך אותי אני ישנתי.

 

ארבעה שבועות אחרי התאונה חלה פריצת דרך ואורי חזר לעולם. שלושה ימים אחר כך הוא כבר זכר את השם שלו, אותי ואת שרית, את התאונה, את הכל בעצם. הוא זכר את כל המידע. היינו כל כך שמחים שלקח גם לנו וגם לרופאים עוד יומיים להבין שבעצם משהו עדיין מאוד לא בסדר.

 

"זה מקרה מאוד נדיר", אמר מנהל המחלקה הנוירולוגית. "החלק הגבוה, הקוגנטיבי של המוח שלו מתפקד מצויין. זה נראה כאילו כמעט אין נזק למוח עצמו. הנזק הוא לקשרים בתוך המוח".

"מה זה אומר?", שרית שאלה.

"אתם מבינים המוח בנוי מחלקים", הוא ענה, "החלק שאחראי לרגשות נפרד מהחלק החושב. הוא עתיק יותר. למשל כשאנחנו רואים משהו, המידע מהעיניים עובר גם למוח החושב וגם למוח המרגיש. שניהם מקבלים את המידע, שניהם מגיבים. שניהם מחוברים למרכז המוטורי ויכולים ליצור תגובה. אצל אורי, החוטים האלה שמחברים את החלקים הרגשיים לעולם ניזוקו קשות. הם חרשים עיוורים וגם משותקים".

"אז מה שאתה אומר", שרית שאלה באימה, "זה שהוא לא ירגיש יותר כלום?"

"המוח הרגשי עובד", משך הרופא בכתפיו, "רק מנותק. יכול להיות שלפרקים יהיו לו ארועים שבהם יווצר חיבור לרגע, אבל לנו זה יראה כמו התקפים. לא כמו אדם מרגיש"

שרית בלעה את הרוק. "הוא לא יוכל לאהוב יותר?"

הרופא התחמק מעיניה וענה: "לא לאהוב, לא להזדהות ממש עם מישהו אחר, אבל גם לא להיות אומלל, לא להרגיש בלבול, לא לפחד".

 

כשיצאנו מהרופא שרית התיישבה על ספסל במסדרון ובהתה באוויר בפנים ריקות.

"בועז", היא פנתה אלי, “בחודשיים האחרונים הוא היה שונה אלי. לא משהו נורא מוגדר, אבל שונה. אתה הרגשת משהו?”

"לא", עניתי.

"אני חשבתי, טוב, אני חשבתי שאו שהוא הולך להיפרד ממני, או שהוא חושב להציע לי נישואים. אתה יודע איזה מהשניים?”

"לא", שיקרתי.

"מה זה אומר שהוא לא מרגיש יותר?”, היא שאלה מפנה אלי זוג עיניים בוהות, “הוא מדבר ומקשיב כמעט כרגיל. מה זה אומר?”

לפני חצי שנה הלכתי עם אורי לקנות טבעת אירוסין. הוא רצה להתחתן עם שרית. אחר כך קיבל רגליים קרות, השאיר את הטבעת אצלי והתחיל לאכול סרטים. לאט לאט זה הלך והקצין להתלבטות בין להציע לבין להיפרד. בשבועות האחרונים במיוחד, הוא היה בגיהנום של להחליט. 

"הוא נח", עניתי לשרית, “הוא נח ועוד מעט הוא יחזור".

על הפנים של שרית עבר רעד כמעט בלתי נראה. "בטח", רפרף לרגע חיוך על שפתיה, “עוד מעט הוא יחזור".

 

 

כשאורי יצא מבית החולים הוא עבר לגור אצלי. שרית היתה כמעט תמיד איתנו אז אפשר לומר ששלושתינו גרנו יחד. אורי שיחק שח מצויין, קרא את החדשות בעיתון והתווכח פוליטיקה, אפילו על פילוסופיה ופסיכולוגיה הוא היה מסוגל לדבר, אבל על הכל כנושא תיאורטי. זה קשה מאוד לתאר איך זה מרגיש לדבר עם אינטלקט טהור ללא טיפת רגש.

יומיים אחרי שחזר הביתה הוא ראה את שרית שוכבת על הספה בסלון ובוכה. בלי לומר מילה הוא התיישב לידה והדליק את הטלוויזיה לראות חדשות. שרית רצתה למות.

לאמא של שרית הוא אמר שהיא שמנה בצורה הכי עניינית שאי פעם שמעת ולא היה מסוגל להבין שהיא נעלבה. השינוי הכי בולט היה שהוא איבד לחלוטין את היכולת לשים לב מה מרגישים אחרים. על השינויים האחרים הרבה יותר קשה לשים אצבע. הכל נהיה שטוח אצלו, אבל אנשים שלא ידעו יכלו לדבר איתו חצי שעה וכמעט לא לשים לב.

באותם שבועות ראשונים היינו צריכים ללמד אותו חוקים בסיסיים של עשה ועל תעשה בהתנהלות אנושית והוא למד את החוקים כמו תלמיד חרוץ, יישם אותם כמו אוטומט. עוד דבר שהיה צריך ללמד אותו לעשות טכנית זה לפחד. ללא הרגש של הפחד, לא היה לו שום צורך להזהר מכלום. יום אחד הוא עמד במרפסת שירות ורצה לראות יותר טוב משהו למטה ברחוב, אז הוא טיפס מעבר למעקה וכמעט נפל. אחר כך כששרית צווחה עליו בהיסטריה של דמעות הוא עמד זקוף ושתק, נאמן לחוק שלמד על איך להתנהג כששרית בוכה. אחר כך אמר שהוא מעט רעב ושאל מתי אוכלים צהריים.

 

 

חודש אחרי שחזר הביתה התחיל ללכת שוב לעבודה. הם היו מאוד תומכים ונתנו לו צ'אנס יותר כדי לעזור בשיקום מאשר כדי שיעבוד. היו כמה בעיות בהתחלה עם חלק מהאנשים, אבל די מהר כולם הסתגלו והוא אפילו יצר כמה חברויות חדשות. אורי עבד במחשבים, ענף שבו ממילא המוח החושב הוא הדומיננטי ומסתבר שהביצועים שלו מאז התאונה רק עלו. הוא כמעט לא עשה הפסקות, לא השתתף בפוליטיקה המשרדית, לא קינא באף אחד ולא ניסה להיות חשוב. רק עבד. חוסר הרגשות התגלה כיתרון.

 

כשהיינו יחד בהודו אחרי הצבא, שמענו פעם הרצאה על מבנה האדם במיסטיקה ההודית שעשתה עלי הרבה רושם. למרכז הריגשי של האדם הם קראו "קאמה”, מילה שמתארת רגש או תשוקה. החלק החושב שבאדם, "מנאס”, התחלק לשניים: החלק הנמוך שחושב על הארצי נקרא "קאמה מנאס", השכל של הרגש, כדי לציין שאין בו תבונה טהורה. הרגשות הם שמנהלים את האדם והשכל משרת אותם. החלק של השכל שלא מושפע מרגשות הוא החלק העליון של השכל. הוא הוגה ושואף לאלוהי.

עכשיו אח שלי הוא שכל טהור בלי רגש שמפריע לו לתפקד, שכל טהור שצודק תמיד ולא מושפע מהתזזית חסרת הפשר של הלב.

 

לא נראה לי שלזה ההודים התכוונו.

 

בלי שרית לא הייתי מחזיק מעמד. הרופא אמר לי שחור על גבי לבן שהנזק בלתי הפיך, אבל כל עוד היא מקווה, אני גורר את עצמי כל בוקר מהמיטה וסוחב עוד יום. אני מיואש. אני רותח מזעם. אני דואג לאורי ולשרית כדי לא לחשוב על עצמי. לפעמים בדמדומים שלפני השינה נדמה לי שאני עומד להבין משהו נוראי, אבל תמיד המחשבה חומקת.

 

בערך חדשיים אחרי ששוחרר מבית החולים היינו אני הוא ושרית אצל חברים ביום שישי בערב. היו שם עשרה אנשים בערך. את ההצגה של תחילת הערב גנב גור חתולים קטן. "אספנו אותו ברחוב", נטע אמרה, "ראינו אותו בין השיחים מיילל ופשוט לא יכולנו להשאיר אותו שם. מישהו רוצה לקחת אותו? היינו לוקחים אותו בעצמנו, אבל עם התינוקת והכל זה קצת קשה עכשיו".

הגור היה אפרפר עם חזה לבן. הוא היה אולי בן שלושה שבועות וההליכה שלו עוד היתה גורית מצחיקה כזאת. הוא התהלך בסלון מקפיד לשמור על מרחק מכולם וכל הזמן ילל יללות קטנות ושוברות לב. בהתחלה עופר ניסה לקחת אותו בידיים כדי להרגיע אותו קצת, אבל הגור רק ילל בקול רם יותר ועופר ויתר. אחר כך חלי לקחה אותו. הפעם הגור ממש התחיל להשתולל והיא נאלצה לשחרר אותו. כל פעם שמישהו לקח אותו בידיים הגור ניסה להיחלץ וכשחזר לרצפה היללות שלו עלו מדרגה. חצי שעה אחרי שהגענו הן כבר נשמעו כמו קינה מנסרת והיה קשה לנהל שיחה. מדהים כמה יללות של גור מפעילות אנשים. נטע התפתלה והתנצלה וניסתה להרגיע את הגור בעצמה, אבל בשלב הזה הגור כבר צווח כמו מטורף כשניסו לגעת בו.

המבט שלי עבר בין אורי ושרית. היה נדמה שהיא מצליחה קצת ליהנות באותו ערב. אפילו קצת חייכה. פתאום משום מקום אורי התכופף והרים את החתול שעבר מתחתיו. החתול צווח ושרט. אורי קרב את החתול לחזה שלו וחיבק אותו בעדינות. החתול השתולל וילל כמו מטורף, אבל אורי רק חיבק אותו יותר, גוהר מלמעלה עם הצוואר ומכסה את הגור מכל הצדדים, יוצר מעין גומחה בגופו. החתול השתולל בין הידיים שלו צווח עד השמיים. כולם קפאו. שריטות קטנות של דם התחילו להופיע לאורי על הפנים ועל הזרועות אבל הוא לא עזב. דמעות בודדות התחילו לרדת לו מהעיניים. חתיכות של פרווה אפורה משתוללת הציצו לו מבין האצבעות והיללות של הגור היו מחרידות. אורי רק התנדנד קדימה ואחורה כאילו הוא מרדים תינוק. כל הסיפור לקח אולי שתי דקות שבהן אורי נתן לגור לקרוע אותו לגזרים. לאט לאט החתול נרגע. אחר כך, הוא ישב שקט בין ידיו של אורי ונהם רכות, שליו לחלוטין. אורי היה מנותק מהעולם. הידיים שלו עד למרפק היו מלאות שריטות. הצוואר שלו נראה כמו שדה קרב. ככה הוא ישב עם הגור אולי עשרים דקות ואז הוריד אותו בשקט לרצפה. הגור מצא על הרצפה שקית והתחיל לשחק.

כל הזמן הזה אורי לא הוציא מילה מהפה ואף אחד גם לא דיבר איתו. אנשים פשוט חזרו לדבר אחד עם השני כאילו כלום לא קרה. שרית הסתכלה בי במבט מלא תקווה ואימה. אורי פשוט המשיך לשבת בתוך עצמו אולי עוד רבע שעה ואז החל לחזור לעולם.

"אוי!", הוא אמר בהפתעה מסתכל על ידיו, "מאיפה נשרטתי ככה?".

שרית חנקה דמעות ויצאה למרפסת. יצאתי אחריה.

"הוא לא זוכר! רק התקף!", היא אמרה ביללה מיוסרת. "אתה יודע כמה אני מתגעגעת לחיבוק שלו?", היא הוסיפה בעווית של חיוך מריר, "הלוואי הייתי הגור הזה".

חיבקתי אותה קרוב קרוב והיא נמחצה אלי ביאוש. היא רכה מאוד ויפה, הכמעט ארוסה כמעט פרודה של אחי התאום. הפסקתי לחבק אותה כשפחדתי שההתעוררות בחלצי תסגיר אותי.

"זאת נחמה אסורה!”, צרחתי על עצמי בתוכי.

יותר לא חשבתי על שרית כאשה.

 

הזיכרון של השינה הכל כך מושלמת דווקא בלילה של התאונה המשיך לרדוף אותי. זה לא רק עניין של תחושת אשם שהפקרתי אותו. תחושת האשמה היתה אפילו יותר חזקה אם בשינה הזאת לא היה משהו כל כך על טבעי. הרגשתי שזה איזה אות שאני לא מצליח לפרש. ידעתי שזה לא יכול להיות צירוף מקרים, אבל בשום אופן לא הצלחתי להבין מה זה כן.

הדבר שהכי גמר אותי בתקופה הזאת, היה הקשר המתהדק בין אורי לאבא שלנו. אני ואורי אף פ--ע--ם לא היינו קרובים לאבא שלנו. אבא היה ניצול שואה ואני לא שופט או משהו, אבל אני ואורי גידלנו אחד את השני. אבא רק היה שם את האוכל על השולחן. מאז שזכרנו את עצמנו אני ואורי היינו עושים הכל לבד. קמים בבוקר, מכינים לעצמנו סנדוויצ'ים לבית ספר ויוצאים. תמיד הצלחנו בלימודים כדי שלא נצטרך לדבר עם אבא על הציונים. אבא לא הלך איתנו לקנות בגדים יפים, אז לא הלכנו לימי הולדת ומסיבות כיתה. לחברים הלכנו עם תלבושת בית ספר. כשאחד מאיתנו היה נשבר ובוכה, השני היה הולך להסיח את דעתו של אבא כדי שלא ישים לב. אבא לא אהב ילדים בוכים בבית אז לא בכינו. אבא לא אהב ילדים צוחקים בבית אז לא צחקנו. אבא אהב לדבר איתנו על פוליטיקה. גם כשהיינו בני שש. חוץ מזה, אבא לא אהב לדבר איתנו.

הוא קם בבוקר, עבד כל היום וצנח מול הטלוויזיה בערב. זו היתה הצורה הכי חסרת כאב לנוע בעולם עבורו ואני ואחי יכולנו רק להפריע לו. פעם כשהייתי בן עשר קיבלתי חצבת והוא תפס אותי בוכה בלילה במיטה. לא אמר כלום. רק מבט של קיא עבר לו על הפנים והוא נעלם במסדרון. חדשיים אחר כך לא הסתכל עלי ובקושי החליף איתי מילה. כשאורי התחיל לצייר אבא עיקם את האף ואמר שזה שטות מיותרת. היתה לו מן דרך שלא תאומן לבטל אותך במשפט אחד קצר. לגרום לך להרגיש כאילו מה שאתה מרגיש בזוי ולא אמור להתקיים בכלל. אורי בכה שלוש שעות ואני שברתי בכוונה את החלון במטבח כדי שאבא יכעס עלי ויעזוב אותו. הוא היה בכלל צריך בכלל להיות צייר, האח הרגיש והעדין שלי. אבא שלח אותו ללמוד משהו פרקטי.

פתאום עכשיו, אורי נוסע לבקר את אבא בבית אבות והם יושבים שעות ומדברים על דברים ברומו של עולם. גם אורי אוהב עכשיו לדבר פוליטיקה. ברשימת הנושאים החביבים עליהם יש גם היסטורייה, תעופה, מנועים... שעות הם מדברים ואני בחוץ. אורי שלי! שלי! צורח הלב שלי כשאני מסתכל עליהם. לא יכול להיות שאחרי כל מה שעברנו אבא כובש אותו בסוף לעצמו!

 

איזה יום אזרתי אומץ ומצאתי את מספר הטלפון של אחותו של אבא דרך יד ושם. הסתבר שהיא נתנה עדות לפני כמה שנים. בטלפון לפלורידה היא סיפרה לי פעם ראשונה על החיים בגטו, על אבא שהיה בורח בשביל לגנוב להם אוכל, על הפעם שהעמידו אותם ברחבה מעל

הדנובה ופתחו באש מקלעים. אבא דחף אותה ואת אחותם הקטנה למיים ומשך אותם לחוף איזה קילומטר במורד הנהר. האחות הקטנה לא שרדה.

"את אבא שלנו ראינו מת ביום הראשון", היא סיפרה לי, "קצין גרמני ירה לו בראש בחדר המדרגות. אמא ברחה והשאירה אותנו בגטו עם דודה. אתה שמעת את הסיפור של אבא שלך איתה?"

"לא", עניתי, "אבא אף פעם לא מדבר על זה. אני רק יודע שגם היא מתה בשואה".

"לא נכון", היא ענתה, "היא מתה רק לפני חמש עשרה שנה כאן בפלורידה. יום אחד אבא שלך ברח מהגטו ומצא אותה בעזרת חבר של המשפחה. היא היתה בדירת מסתור של אנשים שחיכו שיבריחו אותם אל מחוץ למדינה. מסתבר שהיא החביאה המון תכשיטים לפני המלחמה והיה לה איך לשלם. תאר לך, ילד בן אחד עשרה בורח, רעב עם בגדים קרועים, מוצא את אמא שלו. היא דאגה שיתנו לו ארוחה חמה, סוודר חדש ומקום לישון בו את אותו לילה. למחרת בבוקר היא שלחה אותו חזרה לרחוב. היא אמרה לו שהוא ילד גדול וחזק והוא חייב לדאוג לאחות ולדודה שלו, שהוא הגיבור שלה. הוא חזר יומיים אחר כך והדירה היתה ריקה. היא כבר היתה בחו"ל.

כשנגמרה המלחמה חיפשנו ברשימות לראות מי מהקרובים שלנו שרד. ראיתי את הפנים שלו כשהוא עבר שם אחרי שם. הוא קיווה שהיא מתה. אני חושבת שמהנאצים הוא עוד איכשהו היה יכול להתאושש עם השנים, אבל ביום שאמא שלחה אותו לרחוב משהו היה חייב למות בתוכו. חייב למות אתה מבין? לא היתה שום ברירה. מאותו יום לא ראיתי אותו מרגיש כלום, רק מתפקד. הוא הציל את החיים שלי ושל הדודה. היה גונב בשבילנו אוכל ולעולם לא סיפר מאיפה. אני חושבת שגנב גם מיהודים והאשמה שרפה אותו חי. הוא עלה לארץ בעליית נוער וניתק איתי את הקשר כי הפרעתי לו לשכוח".

ישבתי עם הטלפון ביד והרגשתי חור שחור מזדחל לי בלב. זו הפעם הראשונה ששמעתי את הסיפור, אבל איכשהו הוא נשמע כל כך מוכר. כאילו כל מבט מורעל של אבא סיפר בבת אחת את כולו.

סיפרתי לה על אורי, על האח שצייר בסתר כדי שאבא לא ידע. על הילדות רדופת השתיקה. סיפרתי לה על התאונה של אורי וכמה דומה הוא נהיה לאבא. סיפרתי לה שבגיל שלושים ושלוש הוא היה הראשון בינינו שהצליח לצור קשר עם אשה ליותר מחדשיים. היתה שתיקה מוזרה מהצד השני של הקו ופתאום שמעתי בכי חרישי.

"היתה לי בת פעם", היא לחשה, "אני ואבא שלך חשבנו שנוכל לשכוח את העבר, אבל העבר לא שכח אותנו. אולי אם הייתי נותנת לו את חלקו, לא הייתי מעבירה אותו לבת שלי. נעמי קראו לה. תזכור בבקשה, נעמי. בגיל עשרים וארבע היא ירתה לעצמה בראש. איכשהו זה כמו גורל, מה שקרה לאח שלך, מה שקרה לבת שלי. תשמור על עצמך ילד. היינו משפחה גדולה בבודפסט. עכשיו אתה כל מה שנשאר".

 

חצי שנה אחרי שאורי חזר הביתה הוא נכנס לחדר של המחשב עם משולש פיצה ביד והכריז:

"אני חושב ששרית עצובה. היא שוב בוכה בסלון"

פיניתי לו את המחשב והוא התיישב והתחיל לקרוא באינטרנט על מנועי סטרלינג. שרית ישבה על הספה מחבקת לעצמה את הברכיים ובוכה. כשהתיישבתי על כיסא מולה היא הרימה את הראש.

"אני עוזבת, בועז", היא אמרה לי, "זה לא חיים ככה. הגבר שאהבתי איננו"

"אל תגידי את זה!"

"אני מצטערת. אני יודעת שבשבילך אין לו תחליף. הוא סיפר לי. גם הוא שתקן כמוך ובכל זאת סיפר לי ואהבתי אותו על זה שסיפר. לי יש עוד חיים לחיות. בינינו, זה לא שהוא יצטער על זה שאני הולכת".

"הוא צריך אותך"

"לא הוא לא. אני סתם עוד מטפלת בשבילו"

"אני צריך אותך"

היא הרימה אלי מבט חודר ושאלה: “איך אתה צריך אותי, בועז?”

"אני..”, התבלבלתי מול ההצעה האילמת שבמבט שלה, “אני צריך אותך... בשבילו"

ההצעה נעלמה מהמבט שלה והיא משכה בכתפיים ונאנחה. "הגיע הזמן שגם אתה תחזור לחיות"

"אין לי לאן לחזור"

"אני אבוא לארוז מחר בבוקר כשתהיו בעבודה"

אחר כך היא נכנסה לחדר של המחשב ונתנה לאורי נשיקה ארוכה

בראש. הוא לא הזיז את העיניים מהמסך.

"שלום אורי", היא אמרה.

"שלום שרית"

"אני הולכת עכשיו"

"בסדר"

"יותר לא נתראה אורי"

"אוקיי"

"זה שלום לתמיד"

"שלום שרית"

 

היא הרימה עיניים יבשות והלכה איתי בחזרה לסלון.

“אתה יודע, בועז, תמיד היה בו משהו כל כך עצור, רגיש ויפה, אבל קפוא בפלדה. זה כאילו עכשיו זה בעצם כמו פעם רק יותר חזק, כאילו הזרעים כבר היו שם".

לא אמרתי כלום.

“הוא לא באמת עמד להתחתן איתי, נכון? אולי רצה, אבל זה לא באמת היה יכול לקרות"

הנהנתי באלם והיא חייכה חיוך עצוב ונאנחה חרישית.

“תזהר בועז. גם אצלך יש את הזרעים. אל תלך אחריו".

לא עניתי לה.

"אני יודעת שתמיד הייתם יחד, אבל זה מקום אחד שאתה לא יכול ללכת איתו"

הורדתי את ראשי ושתקתי. אחר כך חיבקה אותי ארוכות ויצאה.

אותו לילה בפעם היחידה מאז שחזר מהבית חולים אורי צייר. על נייר איי-ארבע שלקח מהמדפסת, עם עפרון, הוא שרטט דיוקן מושלם של זאב מיילל קינה לירח. כל הזמן שצייר זלגו דמעות מעיניו. שעה ארוכה אחרי שאורי כבר הלך לישון עוד עמדתי מעל הציור והלב שלי צרח אליו בחזרה. אחר כך לקחתי את הציור למטבח, שרפתי אותו בכיור ויחד איתו עליתי באש.

 

 

חצי שנה עברה מאז ששרית עזבה והנה האמת המרה: אני לא יכול להתמודד עם זה. לאורך כל השנים, גם כשגדלנו, הברית ביני לבין אורי היתה הרבה יותר מאשר קשר בין אחים, היא היתה ברית בין שורדים. הייתי מגיע אליו בשתיים בלילה בוער באש שחורה מבפנים בלי לדעת אפילו למה והוא היה מבין בלי מילה. הייתי רואה את הפנים האלה, שכל כך דומות לשלי, ונרגע. הייתי יוצא עם מישהי חדשה ומתלהב, אבל אם אורי היה צריך אותי הייתי מעיף אותה ומתייצב בן רגע. מעולם לא היתה שאלה של סדרי עדיפויות. אפילו שרית, שאהבה את אורי עד כלות, אפילו שרית ידעה שהיא במקום השני בשבילו. בכל התסריטים השחורים שרצו לי בחיים ובראש כל השנים, אף פעם לא חשבתי שאצטרך לחיות בלעדיו. היינו השפיות אחד של השני. המקום היחיד שבו השד שבפנים יכול להירגע ולנוח.

עכשיו בלעדיו, עכשיו בלעדיו אני הולך ומתרחק. אני יכול לתאר כל מני רגשות קשים שמתרחשים בתוכי, אבל אני לא באמת יודע, אני רק חושב אותם. אני רואה אותם דרך זכוכית אטומה. פתאום לא מפריע לי לשבת ולראות טלוויזיה כל ערב. מהחברים התרחקתי, במיוחד מאלה הקרובים שמנסים לעזור. אני מסוגל עכשיו לשבת עם אורי ואבא ולדבר על פוליטיקה שעות. זה נראה לי סביר. את הדברים שפעם עשיתי כי אהבתי, המשכתי עוד קצת לעשות מתוך הרגל ואז הפסקתי. אני לא ממש מסוגל להרגיש הנאה מכלום עכשיו, אפילו מדברים בסיסיים כמו אוכל או מין. זו מן עיסקה שעשיתי עמוק במחשכים כדי להפסיק לסבול. זה עובד, אני לא סובל. ומה שהכי הורג זה שכל זה מרגיש כל כך מוכר. כמו ששרית אמרה, כאילו איכשהו הייתי ככה גם קודם ועכשיו רק הגברתי. כמה פשוט להיכנע. אני כמו אורי עכשיו, אני כמו אבא.

איזה יום ישבתי מול הטלוויזיה וראיתי מופע קסמים. בין כל הפעלולים המתוחכמים, היה שם את הקסם הקלסי של לנסר אשה לשתיים. פתאום על הספה עבר עלי רגע של חלחלה. גם אני קוסם, חלפה לי בראש מחשבה, אני יודע לנסר גבר לשניים. מי יחבר אותי חזרה?

אני ישן מעט ורע. מדי פעם אני נזכר במתקתקות הבלתי נתפסת של הלילה שבו אורי עף מהאופנוע. כבר אין אשמה בזיכרון הזה, רק כאב עמום ותחושה זרה של חמלה, שאני ממהר לגרש. אני לא יכול לסבול שמרחמים עלי.

 

 

פגשנו את שרית בקניון והיא כל כך התרגשה לראות אותנו. היא חיבקה קודם את אורי, שעמד במקום כמו בול עץ ולא זז, ואז אותי. אחרי עשר שניות של חיבוק היא התרחקה ממני עם מבט מזועזע על הפנים והתחילה לבכות. אנשים בקניון באו לראות למה אשה צעירה ויפה בוכה מול שני גברים חסרי תגובה. מבטים מאשימים הופנו אלינו מכל עבר ומישהו שאל את שרית אם לקרוא למשטרה. השד שבפנים ניסה להרים את הראש, אבל גרשתי אותו חזרה לחושך.

תוך כמה דקות האנשים התפזרו, אבל שרית לא הלכה. היא התעלמה לגמרי מאורי ורק הסתכלה לי בעיניים במבט נורא. "בשבילו לא יכולתי לעשות כלום", היא אמרה בקול חנוק, "תאונת דרכים זה כח עליון, הייתי חסרת אונים, אבל עליך אני נלחמת!"

בצעד מהיר היא התקרבה אלי וחיבקה אותי שוב. עמדתי שם מחכה שפרץ הרגשות יעבור לה ושהיא תוותר אבל זה לא קרה. הרגשתי את הידיים שלה מתהדקות מסביבי. הרגשתי מחנק מוזר בגרון. "היא לא מתכוונת לעזוב", הבנתי. אחרי חצי דקה בערך ניסיתי קצת להתנער ממנה אבל האצבעות שלה תפסו בי כמו קרסים. "די שרית" אמרתי, אבל היא לא הגיבה. שמעתי את הנשימות שלה חורקות בנחישות מיואשת. חלק ממני בכלל לא היה שם, הרגיש את ידיה המחבקות זרות, אבל חלק אחר כאילו נקרא מרחוק. אימה התחילה עולה בתוכי והרגשתי את הכח מתרוקן לי מגוף.

"די שרית, אנחנו צריכים ללכת".

הידיים שלה אחזו בי בכל הכח שהגוף השביר שלה היה מסוגל לגייס, כאילו היא נלחמת על החיים שלה. ניסיתי להשתחרר אבל הזרועות שלי היו נטולות כח. הראש שלי התחיל להתערפל והרגל השמאלית התחילה לרעוד.

"די, שרית", הצלחתי בקושי לסנן והידיים שלה התהדקו עוד יותר.

"אני - לא - גור – חתולים".

שרית שחררה יבבה חנוקה, אבל האחיזה שלה נשארה מפלדה. משהו בתוכי רצה רק להשבר ולבכות איתה, אבל לא יכולתי. כפור שחור ירד לי על החזה ומקלעת השמש שלי התכווצה כמו אגרוף.

אחרי עוד איזה חצי דקה אורי נחלץ לעזרתי וקרע אותה ממני. הקאתי את נשמתי בשירותים של הקניון, מנסה שאיש לא ירגיש, שאיש לא ישמע. אורי עמד בצד ושמר. יש דברים שלא משתנים.

 

אותו לילה היה לי חלום. אורי מת ועמדנו בלוויה שלו. המון אנשים עמדו מסביב, ריח עדין של פריחה עמד באוויר ואנשים זרים עם מסכות על הפנים הורידו את הגופה שלו לקבר.

עמדתי שם חסר דמעות. הרגשתי את העיניים שלי נסוגות אחורה לתוך הגולגולת, פעורות לרווחה, את העור מסביבן משחיר. אבא עמד לידי כמו גוש אבן. מזווית העיין ראיתי ששרית מנסה להצטרף ללוויה, אבל אנשים זרים לקחו אותה משם. פתאום ראיתי את עצמי עומד מולי, מהצד השני של הקבר הפתוח. זה לא שהפסקתי להיות אני עם העיניים השקועות, אבל ידעתי שגם הוא, אני. קול מתכתי ולא מוכר התחיל לקרוא קדיש. האני שבצד השני התחיל לבכות. האנשים עם המסכות התחילו לכסות את הקבר בעפר. בתוכי היה רק חור גדול ושחור. האני השני הסתכל בי ורציתי שיפסיק. הדמעות שלו עצבנו אותי. כאילו בשביל להכעיס הוא רק הגביר את הבכי והתחיל גם לצעוק.

הוא ניסה לעצור את אנשים עם המסכות מלכסות את הקבר, אבל הם לא שמו לב אליו. אפילו לא ראו אותו. בזעקה נוראית הוא קפץ לתוך הבור. הרים את הגופה המכוסה תכריכים וחיבק אותה, נדנד אותה ובכה. אחר כך הרים את ראשו ונשא זעקה נוראית, לא אנושית, לחלל. הפנים שלו, שלי, היו תמצית של ייסורים. רציתי שמישהו יעצור אותו, אבל היה נראה שאף אחד לא שם לב. רציתי שימות.

האני שעמד בצד ולא הזיל דמעה על אחיו התחיל לרעוד. פתאום שמתי לב שגם אבא מסתכל על האני השני, שמכולם, רק הוא רואה אותו.

כמו בהילוך איטי ראיתי את אבא מסתובב אלי.

“אנחנו קוברים את שניהם היום”, הוא אמר, "ברוך הבא למשפחה. עכשיו אתה מבין?".

 

 

התעוררתי שטוף זיעה ודמעות וצרחתי כמו מטורף. גם כשאורי הופיע בדלת של חדר השינה לא יכולתי להפסיק. הלסת שלי כמו נתקעה פתוחה לרווחה בצרחה והרעידות של הגוף שלי הטיחו את הראש שלי בקיר ובסוף הפילו אותי מהמיטה. השכנים הזמינו אמבולנס וארבעה אנשים נאבקו להוריד אותי למטה. אמרו לי שאת אחד מהם נשכתי. המשכתי לצרוח ולהתפתל עד שהגענו לבית חולים ואז הפסקתי באפיסת כוחות. שרית הגיעה קצת אחר כך. כשהיא ליטפה לי את המצח, רציתי להגיד לה שאני כל כך מצטער, אבל לא יכולתי. רק התבוננתי בה בעיניים פתוחות לרווחה ודמעות זלגו מעיני בשקט.

"אני לא אתן לך ללכת", היא לחשה לי.

חייכתי. גל אדיר של עייפות נחת עלי, עיני נעצמו בלי שליטה ובכיתי את עצמי לתוך השינה המתוקה ביותר שתוכלו לדמיין. שלווה בלתי נתפסת זרמה אל תוכי בחמלה. חלמתי על מכונות ירייה לאורך הדנובה שיורות פרחים במקום כדורים, על תאומות הודיות בשם קאמה ומנאס שמנגנות בחליל, על מלאכים שנוהגים באופנוע ועל שרית בשמלת כלה מחזיקה תינוק קטן וחופשי. חופשי מהשתיקה ומהרעל. והמתים, מפוייסים, נמסים אל האדמה ומברכים אותו.