מאת: שי כץ-זמיר

עוד כמה שבועות של חוסר שינה חלפו ולוסי המשיכה להמציא לנו הרפתקאות. סחבנו אוכל מהסופרמרקט, שילמנו על פיתה עם חומוס במסעדה למרות שאכלנו שני סטיקים, ופרצנו בלילה לגן ילדים רק כדי לשבת בחושך ערומים ולצפות בשירי פניה ברגשטייןעל כריות משחק גדולות מגומי צבעוני.
בשישי בערב, לאחר שחזרתי מארוחת הערב המסורתית עם אימא שלי, שלוסי סירבה בתקיפות לפגוש, ואני לא דחקתי בה, מצאתי אותה עומדת מול הראי לבושה במיני זעיר בצבע אדום לוהב.
"הולכים למסיבה" היא הודיעה לי בעליצות.
"של מי?" שאלתי.
"לא יודעת. לא אכפת לי" היא ענתה ואיפרה את עיניה בקפידה.
לבשתי את הבגדים שהיא בחרה עבורי, וביחד סחבנו מחנות בגדי גברים יוקרתית בדיזינגוף סנטר. עמדתי מאחוריה והצצתי בעצמי בראי.
אהבתי את מה שראיתי.
נסענו במכונית של לוסילמסיבה שהייתה בוילה ברמת השרון. לא היה מושג מי הזמין אותנו לשם, אם בכלל. המוני אדם כבר הסתובבו בחצר הבית כשהגענו, ולוסי מיהרה לבר המשקאות שמוקם בסלון הבית להביא לנו בירות קרות. עמדתי בפינה ובחנתי אותה כשדיברה בעליזות עם המוזג. בחורה בלונדית יפה בשמלה לבנה, שמעולם לא ראיתי, ניגשה אליה והן התחבקו. לוסי חזרה אלי עם בירהבכל יד, מנענעת את גופה לפי קצב המוזיקה. הרגשתי לא במקום. כולם היו יפים ועליזים כל כך סביבי.
"בואי נלך" ביקשתי.
"רק הגענו" היא אמרה "דווקא נחמד פה."
היא רקדה בעיניים עצומות, מפלסת את דרכה באיטיות אל מרכז הסלון, ממקמת את עצמה בנקודת המוקד של הבסים המרעימים.
ניסיתי להיצמד אליה אבל היא לא השגיחה בי. היא הייתה מרוכזת לחלוטין במוזיקה.
"אני הולך לשתות משהו" צעקתי ונגעתי בזרועה.
היא פקחה את עיניה לרגע והביטה בי, מעורפלת. צעקתי שוב והיא הנהנה באישור.
המוזיקה נעשתה רועשת יותר ויותר אבל עדיין לא שתיתי מספיק כדי ליהנות ממנה.
לא היה קל להשיג משקה. המוזג התעלם ממני ככל יכולתו, משרת בנות יפות במיני חשוף. קשה היה להאשים אותו. לבסוף אזרתי אומץ ונדחפתי ישר מולו, מונע מזוג נערות מצחקקות לעקוף אותי.
עם שתי בירות נוספות ביד, ניסיתי לחזור לסלון לחפש את לוסי.
נדמה היה שכמות האורחים במסיבה הוכפלה מאז שבאנו. בכל צעד שעשיתי נתקלתי באנשים, ממלמל דברי התנצלות שאיש לא שמע, זוכה למבטים נזעמים. לבסוף התרגזתי והתחלתי דורך על אנשים, מנסה לשמור על בקבוקי הבירה שלא ישפכו.
לא מצאתי את לוסי. היא לא הייתה בסלון. נדחקתי בינות לאנשים, מתחיל להרגיש מועקה מפחידה בחזה. יצאתי לגינה, שם התגודדו חבורות עליזות והרסו את הפרחים והדשא. לא מצאתי אותה גם שם. חזרתי לסלון, בדקתי את התור לשירותים, יצאתי שוב, ועדיין לוסי לא נראתה בשום מקום.
ראיתי את הבלונדית בשמלה הלבנה ונדחקתי בין החוגגים עד שהגעתי אליה.
"איפה לוסי?" צרחתי.
הבלונדה הביטה בי, לא שומעת, לא מבינה.
"לוסי" צרחתי שוב, "ראיתי שדיברת איתה. אני חבר שלה. איפה היא? ראית אותה?"
הבלונדית משכה בכתפה והפנתה אלי את גבה. הבחור שאיתה, חסון וגבוה, הושיט את ידו ודחק אותי משם, מרחיק אותי ממנה.
הסתובבתי נואש, דורך באדישות על אנשים, מנסה להביט מעליהם, מנסה לאתר אותה. בסוף עליתי במדרגות לקומה השנייה, השקטה יותר, וצעדתי במסדרון שמשני צידיו דלתות סגורות.
דלת נפתחה מולי ובחורה אדמונית יצאה. הספקתי לראות את לוסי על המיטה.
היא ישבה כפופה לצידו של בחור מתולתל, בידה קשית, ושאפה חומר כלשהו משולחן הלילה שלצד המיטה.עמדתי קפוא. היא לא הבחינה בי.
היא התלטפה עם המתולתל, שאחז בה בכוח ונישק אותה.
רציתי לפרוץ פנימה. רציתי לאחוז בה, לטלטל אותה, לדחוף את ראשו המתולתל המכוער ולדפוק אותו בקיר. רציתי לקחת אותה משם ולברוח.
העווית בבטן תקפה אותי כמו ברק. עצמתי את עיני וחיכיתי שהכאב יחלוף. ידעתי שאני לא חולם. היה לזה טעם וריח של מציאות.
כשפתחתי את עיני, דלת החדר הייתה סגורה.
אם הייתי מישהו אחר, אולי הייתי דופק עליה, פורץ אותה, חודר פנימה ושולף את לוסי החוצה.
אבל הייתי אני.
הלכתי מתנדנד, עיני חצי עצומות, נתקל ודורך על אנשים. שומע נזיפות וקללות מכל עבר, מתעלם.
מצאתי בקבוק בירה חצי ריק עומד על שידה נמוכה ולקחתי אותו, יונק אותו כדי להפחית את הכאב, יורק בגועל שאריות של סיגריה.
ישבתי אומלל על המדרכה ליד המכונית, לא יודע מה לעשות.
חיכיתי זמן רב. אנשים צוחקים חלפו ועברו. נערות יפות חלפו כמו פרפרים עדינים, מרפרפות את דרכן בעליזות עניינית, לא שמות אלי לב.
בסוף היא הגיעה. לבדה. חששתי שהיא תגיע עם בחור אחר ואז שוב לא אדע מה לעשות וכל מה שתכננתי להגיד, ייזרק לפח.
היא הביטה בי בקרירות ופתחה את דלת המכונית.
"את שיכורה" אמרתי "וגם מסוממת. תני לי לנהוג". ניסיתי להוציא את המפתחות מידה אבל היא התחמקה, והתיישבה מול ההגה, מתניעה את הרכב.
לא נותר לי אלא למהר ולהיכנס בצד הנוסע. הרכב נסע קדימה ואחורה, נתקל בפגושי מכוניות אחרות ובסוף משתחרר. חבורה של גברים שעמדו שעונים על מכונית סמוכה צחקו וקראו אחרינו קריאות גנאי.
"את תעשי תאונה" קראתי "תעצרי בצד ותני לי לנהוג".
היא לא ענתה, רק הפעילה את הרדיו דיסק והגבירה את העוצמה. הרכב הקטן רטט כולו מצלילי המוזיקה הרועשת.
היא לא האטה, חולפת במהירות על פני הולכי רגל שנמלטו בקושי מהרכב הדוהר.
ידעתי שאני בצרות. ידעתי שאני חייב לעצור אותה אחרת מישהו ייהרג פה.
"תעצרי בבקשה" ניסיתי שוב, אבל המוזיקה הייתה חזקה מידי. היא רקדה בישיבה, ראשה מוטה, שתי ידיה אוחזות בהגה בחוזקה.
"תעצרי! עכשיו" צרחתי ואחזתי בהגה.
היא בלמה בחוזקה. עפתי קדימה וחטפתי מהחגורהמכה חזקה בחזה.
"מה אתה רוצה ממני?" היא צרחה, פניה היפות מתעוותות בכיעור, "מה אתה מרגל אחרי? פחדן קטן! אפס! שרץ מכוער!"
פי היה פעור בתדהמה. הורדתי את ידי מההגה והיא המשיכה לנהוג, לאט יותר.
"מה קרה לך לוסי?" התחננתי "למה עשית את זה?"
היא לא ענתה, אבל בקשיחות פניה ראיתי הכול. מבטה היה רווי שנאה.
זה היה אחד הרגעים היחידים בהם ידעתי מה לעשות.
"עצרי כאן" אמרתי בשקט.
היא עצרה את הרכב. זוג זקנים שהלך לאיטו בין העצים הביט בנו בסקרנות.
"אני יורד כאן" אמרתי "אלא אם כן את מבטיחה לי שזה לא יקרה עוד פעם".
"רד" היא סיננה "רד כבר. היית צריך לרדת כבר מזמן".
פתחתי את דלת המכונית. איפה אני לעזאזל?
סגרתי את דלת המכונית מאחורי והבטתי בה. היא התבוננה בי לרגע, יפהפייה שוב. הבעת פניה קשוחה ואטומה.
גלגלי המכונית חרקו והתיזו אבנים קטנות שפגעו בחזיכשהמכוניתהאיצה ונעלמה במורד הרחוב. זוג הזקנים חלף על פני, מביטים בי ברכות, ממלמלים שלום מנומס.
התחלתי ללכת. זהו, אמרתי לעצמי, אתה שוב לבד. במפתיע, הרגשתי הקלה. זה עוד יבוא לך, חשבתי, אני מכיר אותך, עוד תשב ותיילל ותילחם ברצון להתקשר אליה, ובסוף תיכנע ותעשה את זה וקול של גבר יענה לך ורק אז תדע שהכול אבוד. הרחובות היו שקטים ורוח קרירה החלה לנשוב. עלי העצים רשרשו. זוג כלבים יצא מאיזו סמטה. כלב חום גדול שלשונו משתרבבת החוצה בשמחה, ואחריו כלבה קטנה בהריון, מדשדשת במהירות, רגליה הקטנות מתאמצות להשיג אותו. רק אז הרגשתי את המכונית שעקפה אותי ועצרה כמה מטרים לפני.
עצרתי לידה.
"כנס" היא אמרה דרך החלון הפתוח ואפילו לא הביטה בי, "אני אקח אותך הביתה."
המשכתי ללכת. היא התקדמה עוד כמה מטרים ועצרה שוב.
"בוא" היא קראה "אל תהיה כזה". המשכתי ללכת, מתרחק משפת הכביש אל המדרכה. זוג הכלבים עצר והביט בי.
"אני מצטערת" היא קראה "בוא. כנס לאוטו. נדבר."
הבטתי בה. היא בכתה והייתה יפה כל כך שזה פשוט צבט לי בלב.
פתחתי את הפה אבל שום מילים לא יצאו. הרגשתי שאני נחנק. אסור לך, לחש בי קול, אסור. ראיתי את הכלב הגדול נעלם בתוך סמטה צרה נוספת והכלבה ממהרת אחריו. נטשתי את הרחוב הראשי ועקבתי אחריהם.
הכלבה הקטנה השיגה את הכלב הגדול וחצתה את דרכו. הוא נאלץ לעצור כדי לא להיתקל בה, והיא נראתה זערורית כל כך בינות לרגליו הדקות. הוא פנה לכיווני ונדמה היה שהוא מחייך אלי.