השיחה בין המילואיניקים שזה עתה התגייסו,  נסבה על שטחים, שלום ופוליטיקה  וכי על  מה ידברו  מילואיניקים  לבד מנשים, אם לאעל פוליטיקה והנושא הבוער, כמו תמיד הוא  ערבים, שטחים ושלום. הייתה זו שיחהמהסוג  שהופך מהר מאוד שיחות לויכוח סרק, קולני וחסר טעם שכל צד מתבצר  בעמדותיו.הדעות, כרגיל היו חלוקות. יש שטענו כי כל עניין השלום  הוא  אשליה אחת גדולה וכל עיקרו אינו אלא החזרת שטחים ללא כל תמורה,  שכן אין זו הפעםהראשונה שישראל החזירה שטחים והשלום המיוחל לא רק שלא הגיע אלא המצב הידרדר. כךבצפון וכך בעזה. מנגד היו כאלה שטענו כי כל ניסיון להביא לקץ הסכסוך ללא החזרתשטחים לא יצלח.יתרה מכך לדידם השארת השטחים בידי ישראל על האוכלוסיה שבה, תביא בהכרחלמדינה דו לאומית ולקץ המדינה היהודית.   

הגיוס נמשך, והויכוח הקולני בין קבלתציוד להשלמת הליכי החיול,  נמשך  אף הוא, תוך התמקדות בשאלה הבסיסית האם השלוםבינינו לבין הערבים הוא בכלל אפשרי לאחר מאבק אלים ארוך שנים ורווי קרבנות, הנשען על הבדלי תרבות, דת ומנטליות.

רפי מילואימניק  ותיק, סרן  בדרגתו, ישבבשקט והקשיב לויכוח הקולני. הוא ידע כמו כולם שעוד מעט החבר'ה ייצאו לאימונים, אימונים שמטרתם אחת הכנה למלחמה הבאה. הוא ביקש את רשות הדיבור.  הצעירים למרותהויכוח הקולני השתתקו, הייתה להם  יראת כבוד לשועל הקרבות המבוגר עתיר הניסיון,מתנדב ותיק בגדוד הצנחנים, שהשתתף כמעט בכל המלחמות הגדולות וממשיך לשרת מתוך אידיאליםורצון לחנך את הדור הצעיר. וכך סיפר רפי: 

 

שמעתי בקשב רב את דבריכם. להערכתי לאניתן לתת תשובה אמיתית חד משמעית לשאלה אם השלום הוא אפשרי. האמת  להערכתי, אינה בצד זה או אחראולם   טמונה היא בתבונה האנושית. יש באמתחתי  סיפור  אמיתי מהחיים, לספר לכם, סיפורהמעוגן עמוק, עמוק בחיי גדוד הצנחנים שלנו, סיפור על מלחמה רחוקה ושלום בצידה , ואתם תישפטואם שלום  בין אויבים הוא אפשרי.סקרניים למשמע הדברים ציפו הצעירים לסיפור. ורפיהמשיך: 

 

אף שחלק גדול מכם צעירים  מידי מכדילזכור את מלחמת יום כיפור, ודאי שמעתם עליה. אולם תרשו לי לספר לכם  את קורות המלחמההזו מזווית מעט שונה, זווית אישית שלי ושל לוחמים מגדוד הצנחנים שלנו. כלוחמים חווינו לבד מהמלחמההנוראה גם חוויה אחרת, חוויה טהורה,  אנושית שהותירה בנו חותם אמיתי, ערכי לחיים. זהו סיפור קטן  על מלחמה גדולה ושלום בצידה.   

בשישי לאוקטובר 1973, כפי שאתם ודאייודעים,  פרצה מלחמת יום כיפור, או מלחמת אוקטובר 1973 , כפי שהיא נקראת על ידיהמצרים. פרוץ המלחמה היכה את ישראל בתדהמה. מצרים  יחד עם סוריה, בתרגיל הטעיה מבריק  הצליחולהרדים את ישראל ומנהיגיה בכל הרמות וכנגד כל הערכות המודיעין הצהליות, שעיקרןהצטמצם  בהערכה שקיימת סבירות נמוכה מאוד לפרוץ מלחמה, הם יצאו למלחמה. תוך ימים ספורים השתלטו כוחות מצריים על מוצבי התעלה[1] שנפלו בזה אחר זה כשעשרות חייליםישראלים נלקחו לשבי. בצפון הסורים כבשו את הרמה ורק אי קריאה נכונה של המפה מצידם מנעה אסון שלממש, שכן הדרך לטבריה לכנרת, ולמרכז הארץ הייתה פנויה. עם זאת ולמרות הכל, ישראל עם כוחותמילואים  מגויסים ולאחר קרבות בלימה שנמשכו כתשעה  ימים  לערך, הצליחה להביא למהפךשל ממש כשהעבירה את המלחמה, החל מערב החמישה  עשר לאוקטובר, כמיטב המסורת הצהלית, לצד המצרילאחר חציית התעלה. היחידה שלנו שמנתה גדוד פלוס, והייתה אחראית על  יצירת  ראש הגשר, עברה לצד המצרי של התעלה מצפון לאגם המר הגדול  דרומית  לאיסמאליה, בתפר בין  שתי  הארמיותהמצריות, על פי תוכנית מגירה מוכנה מראש. הגדוד שלנו התפצל וחלקו התמקם  על רמפה של טנקים. 

הימים הראשונים היו ימים קשים, התחוללוקרבות של ממש ואף הותקפנו על ידי יחידת קומנדו מצרית, שהייתה מורכבת כולה מחייליםסודנים,  הקרבות גבו מחיר יקר גם אצלנו וגם אצל המצרים. ספגנו אבידות בנפש ופצועיםרבים.לימים  התקדמנו צפונה קילומטרים ספורים מאיסמאליה והתמקמנו על קו תעלת המיםהמתוקים בצידה  המצרי  של התעלה. כוחות צהל אחרים התקדמו עמוק לתוך שטח מצרים כשהם מטילים מצור של ממש על שתי הארמיות המצריות הגדולות, בינתיים  הוקם גשר רציני על התעלה שאפשרהזרמת כוחות רבים, נשק וציוד. הנקודה הצפונית ביותר שצה"ל החזיקבה  הייתה הק"מ ה-101 מקהיר. מצב עניינים זה אילץ את המצרים להסכים להפסקת אש שאכן הגיעה. אולם כפי שכל חייל קרבי למוד מלחמות ידע, הפסקת אש עצרה  את  המלחמה אך בודאי שלא את הלחימה. השקט  היה מדומה הגדוד שלנו תפס שלושה  מוצבונים שכונו בשם "בננות" א' ב' וג' בהתאמה, משום קו הגבול החדש שנוצר בצורת בננה גדולה. היחידה שלנו התיישבהבבננה א'. מוצבון מאולתר שבנינו במהירות משקי חול  ומוטות ברזל שהסתובבו בשטח. 

בין הבננה שלנו ל"בננה המצרית", הפרידהתעלת מים מתוקים[2]  כעשרים    מטרים רוחבה.  המצרים התחפרו מולנו בגדה  המצרית של תעלתהמים המתוקים  מרחק קצר של כמה עשרות מטרים בלבד. יכולנו לראות ולשמוע אותם כפישהם יכלו לתצפת ולשמוע אותנו. חלק  מהחיילים המצרים לבשו מדי צה"ל שנלקחו משבוייםישראלים והסתובבו מולנו כמו טווסים, משפילים אותנו בדרכם.  הם לא הסתפקו בכך הםהפיצו באמצעות בלוני  רוח עלונים כתובים עברית בהם נראו, לטענתם גופות של חייליםישראלים כפותים וקראו לנו ברמקולים להיכנע. 

המראות היו קשים והלחימה המשיכה. יום יוםירינו עליהם והם ירו עלינו.  בין לבין התנהלה מלחמת צעקות. צעקות שבחלקם הגדול היוקללות  ונאצות רוויות שנאה, כעס, פחד ונקמה. אולם מה מוזר בין צעקות  המלחמתיות הללונשמעו גם  צעקות אחרות  כמו: אתה נשוי? יש לך משפחה, ילדים? כמה זמן לא היית בבית. אףשמטון הצעקות  הנשמעות   ניתן היה להבין שלא מדובר על צעקות ידידויות  הייתה בהן  אנושיות מה. בקרבנו היו לא מעט דוברי ערבית כך שהצעקות התנהלו בעיקר בשפה הערבית אף כינשמעו גם צעקות באנגלית; 

כך חיילים משני צידי סוללות חול ניהלוחיים יום יומיים די מעניינים.יורים ובוכים, משדרגים את הביצורים בשקי חול, שומריםבתורנות מקללים וצועקים. 

מהר מאוד למדנו להכיר החבר'ה המצרים.ביניהם את  ליטל איברהים חייל מצרי חביב שדבק בו הכינוי ליטל משום קומתו הנמוכה במקצת, יסר מנצור שבניגוד לקודמו היה גבוה וחסון, וחיילים אחרים שנראו בעינינו סודנים אחמד בושקי, יוסוף הגדול , מוסא חמדן, ואבוזכריה. המצרים, אף הם למדו להכיר אותנו, אלא  שבעיניהם הצבא הישראלי היה מורכב ממגויסיםאמריקאים וזרים שכירי חרב שרק מיעוטו ישראלים.  כך למשל  הם למדו להכיר את אשר "האמריקאי", כפי שכינו אותו בשל קומתו הגבוהה, שערו הבלונדיניועיניו הכחולות,  אף שאשר ,  לא היה אחר מאשר  פולסקי, בחור יהודיממוצא פולני.  אשר לא היה היחיד, היו בקרבנו כמה חבר'ה בהירים נוספים שבעיני המצריםנתפסו כולם כאמריקאים מגוייסים. השאר לדידם היו זרים, שכירי חרב וחלקם הקטן ישראלים.לא הופתענו מתפיסה זו של המצרים, הרי היו  בינינו ילידי סוריה, מצרים, עירק צפון אפריקה לצד ילידי פוליןארה"ב ורוסיה, אכן ערב רב של יהודים מארצות מוצא שונות.  כך הם למדו להכיר גם את פינייה הרוסי, צלף בחסד שנראה כמו חייל שלהצבא האדום, את דוברי הערבית בינינו שמול העירקי, וחמצני הסורי שידע ערבית על בוריה והכיר את המבטא והניבים השונים ובפרט את הערבית המצרית.

ההיכרות הבלתי אפשרית הזו החלה לתתאותותיה. על פי הסכם בלתי כתוב החלו להיווצר יחסים של קרבה-שנאה תהומית בינינו לביןהמצרים.  אמנם יחסים  שהתבטאו בקללות, צעקות וירי בלתי פוסק הנמשך לסירוגין ביוםובלילה, אבל בכל זאת יחסים, הנשענים גם על היכרות שמית . יחסים בין לוחמים  השבויים בגורל אכזר של חיים בצלהמלחמה  בחולות המדבר. למזלנו הירי המתמשך לא גרם לנפגעים לא אצלנו, ולמיטב זכרוניגם לא אצל המצרים. כך נמשכו להם הימים,  חיי לוחמים בתנאי שדה עם אוכל מועט, ירי בלתיפוסק קללות, צעקות ושמירות אין סופיות.

כדרכם של לוחמים התחלנו להסתגל לסביבההמלחמתית. מהר מאוד למדנו שהאדם הוא יצור  הסתגלותי. חבוי בו מנגנון הישרדותי בלתי רגילהמאפשר לו להתאים עצמו לסביבה חדשה מסוכנת, במהירות גדולה הרבה יותר ממה שניתןלחשוב תחילה. כך למרות הלחצים והמתח המלווה את החיים של לוחמים במדבר נכנסנו לשגרה  יורים ובוכים, שומרים ומקללים, מצפים לאיזה שהוא שינוי שיקרה. ההמתנה היא תמיד מצבגרוע. 

והשינוי אכן הגיע ובהפתעה גמורה. באחדהבקרים   הבחנו  בכלב משוטט למרגלות סוללת החול  שלנו, קרוב לגדת תעלת המים המתוקיםהחשופה לעיני המצרים. הכלב החל מרחרח  והחל חופר בכפותיו בחול. הכלב משך גם אתתשומת לב החיילים המצרים ולפתע פתאום התברר לנו כמו גם למצרים, מה הכלב מחפש.  לעינינו בצבצה  מתוך החול יד אדם!, חושפת חלקית גופה חרוכה.  חברי אשר "האמריקאי", כפי  שכינו אותו המצרים, לא היסס לרגע הוריד את חולצתו ובחזה חשוף קם  מרים את שתי ידיו מעלה מעלה  כשביד ימינו את חפירה  ולפני שהבנו מה קורה עלה על סוללתהחול  צועק ועושה דרכו ממרומי הסוללה בצעדים חפוזים  היישר לעבר הגופה הטמונה בחוללמרגלות הסוללה,  תוך שהוא ממשיך וצועק מגרש את הכלב מהמקום. נשימתנו נעצרה. מעשהכל כך בלתי אחראי, מטופש ומסוכן,  הרי די היה בכדור בודד כדי לחסל את החייל הישראלי  "האמיץ" . טוב  שמפקדינו לא ראו זאת. ליתר ביטחון נשכבו שני חבר'ה עם נשקים דרוכים  לחיפוי. אולם מה מוזר  דווקא הפעולה הפזיזה הבלתי הגיונית הזו, אך  האנושית כל כך הביאה באופןמפתיע ובלתי מוסבר לשקט מתוח שניתן היה לחתכו בסכין. אף אחד לא ירה אף אחד לא צעק. עיני כולם היו נעוצות באשר שהגיע לגופה והחל  לקבור אותה כראוי, שומעים את השקטהנורא, המופרע מהלמות את החפירה בחול. 

משסיים אשר את מלאכתו, כאילו  להכעיס  התגרה בגורל, במקום  לעלות חזרה לסוללת החול  למחפורת שלנו, למקום מבטחים הוא צעד, בשקט הפסטורלי, לכיוון ההפוך, היישר לעבר תעלת המים המתוקים. נעמד מול המצרים וצועקלעברם באנגלית"Enough with  this stupid war between us. Let's shake hands for peace" - - די למלחמה המטופשת בינינו בואוללחוץ יד לשלום.  המבוכה בקרב החיילים המצרים הייתה רבה. הם  לא ידעו מה לעשות.הם הבינו  שמולם עומד חייל ישראלי לא חמוש שניתן לחסלו ברגע ובכל זאת אף אחד לא צעקואף אחד לא ירה. לפתע הגיח ממרומי סוללת החול  המצרית  ליטל איברהים, צועק לעבר אשר  "סלם עליקום"  בערביתוממשיך באנגלית"yes, yes we   want also peace ,enough with this stupid -war- "-כן כן גםאנחנו רוצים שלום מספיק עם המלחמה המטופשת והוסיף בעברית להפתעתנו "בוא נלחץ ידיים לשלום".הוא הוריד את חולצתו ירד במהירות מסוללת החולהמצרית וקפץ למים,  אשר  קפץ אף הוא למים. הם שחו זה לקראת זה  נפגשים באמצעיתה של תעלת המים לוחצים  ידיים. המחזה נראה סוריאליסטי לחלוטין, כאילו נלקח  מעולם אחר. חיילים ישראלים מחדומצרים מאידך,  על סוללות עפר חמושים מכף רגל  ועד ראש  ושני חיילים, אויבים חשופי חזהללא נשק בתוך תעלת מים לוחצים ידיים. לפתע מאי שם על פי אות קדומים חייתית, החלו כולם לצעוק. לאהיו אלה צעקות קרב. גם לא קללות ולא נאצות  היו אלה  צעקות מסוג אחר, צעקות חייתיות ממעמקי הנפש, צעקותמשחררות שהפכו לשאגות הקורעות את האוויר. נפשות שיודעות לחוש בזה הרגע את החיים, כאילו ניתנו להם חייהם במתנה. לאעוד מלחמה! כל אחד הבין שהוא יכול היה להיות הגופה בחול! אולם המחזה הסוריאליסטי הסתיים  באותה מהירות בה החל. תוך רגעים ספורים חזרו אשר וליטיל איברהים כל אחדלחבריו. אשר שלנו התקבל בחום וטפיחות כתף. ליטל איברהים זכה לקבלת פנים דומה. 

מאותו יום חיי כולנו השתנו. סיפור הגופההטמונה בחול עשה כנפיים. התברר שהייתה זו גופה חרוכה שלא ניתן היה לזהותה. אף אחדלא יכול היה לקבוע בוודאות אם מדובר היה בגופת חייל ישראלי או בגופת חייל מצרי.  מאחר ובאזורזה לפני שהגענו לא התקיימו קרבות חי"ר או שריון  היה ברור לנו שהאפשרות היחידה שבאהבחשבון הייתה טייס שמטוסו הופל. גם המצרים חשבו כך, יותר נכון הם היו משוכנעים שהגופההיא של קולונל מצרי בשם נאצר מנצורי, טייס סוחוי מצרי שהופל בקרב אוויר. אנחנו לאהיינו בטוחים אם מדובר היה בטייס ישראלי נעדר, סרן אהוד גילן , טייס סקייהוק  שהופלאף הוא באזור זה. אולם היה ברור גם לנו וגם למצרים שיש צורך לזהות את הגופה על ידימומחים. וכך משום מקום יריות וצעקות האתמול הפכו לשיחות, שיחות בין לוחמים, ללא פוליטיקה גבוהה, רחוקות  מאור הזרקורים.   המצרים ביקשו להביא מומחים לזיהוי גופות. הסכמנו בתנאי שגם אנחנונדאג למומחים משלנו. בינתיים  בנינו יחד עם המצרים גדר  סביב הקבר המאולתר כדילמנוע  מחיות בר להתקרב והחלטנו יחדיו  להציב ליד הקבר  המאולתר שני חיילים, משמר  כבודלמת. חייל ישראלי וחייל מצרי. בנוסף הוסכם לערך תפילות. וכך לפי מצוות היהדותוהאיסלם  נישאו תפילות בערבית ובעברית, תפילות זכות וטהורות  הבאות מעמקי הנפש  לאלוהים, בעבור נשמתו של אותו חלל אלמוני. וכך  תוך כדי מלחמה , באורח תמוה ובלתי מוסבר הצבנוהישראלים והמצרים משמר  כבוד ליד הקבר המשותף. יום יום התייצבו חייל מצרי עםחייל ישראלי במדים מצוחצחים עד כמה שניתן בתנאי המדבר, מכבדים את החללהאלמוני,עורכים תפילות בעברית ובערבית לעילוי נשמתו .

חיי היום שלנו השתנו לבלי הכר. המתח נעלם כלאהיה. היחסים בינינו למצרים הפכו כיוון, מאויבים הנלחמים אלה באלה הפכנו ללוחמים המכבדיםהאחד את זולתו.  החלפנו סיגריות, אוכל, פלבוים למיניהם, ירדנו לשפת התעלה הצטלמנואנחנו והמצרים והחלפנו שטרות כסף עליהם כתבנו ברכות שלום  באנגלית, עברית וערבית.למסתכל מהצד היה נדמה שמדובר על פגישת לוחמים אחים לאותה יחידה שהמלחמה הפגישהביניהם בדרך המקרה. אף אחד לא היה מעלה על דעתו שמדובר באויבים שרק ימים ספורים לפני נלחמו אלה באלה. מהר מאוד התברר  שלכולם נמאס מהמלחמההארורה, כולם רצו לחזור הבייתה. הלילות  והימים  הבאים היו נהדרים. על אף השמירות והמשמעת הצבאית, היה ברור שמשהו השתנה.

עם זאת הפסטורליה  הייתה מדומה. כולנו הבנושאנחנו עדיין במלחמה. לעתים הגזרה כולה התחממה והאש התפשטה  לאורך כל קו הגבול ביןהישראלים למצרים. וכך מצאנו  עצמנו שוב בלית ברירה יורים. אבל מבלי משים ואולי בתיאום מוחלט, עלהבסיס הסכם לא כתוב, גם אנחנו וגם המצרים מולנו, ירינו לשמיים עם הרבה רעש. העיקרון הובןללא מילים.בכל פעם שהגזרה התחממה ירינו גם אנחנו וגם המצרים לשמיים.מפקד המוצב הבין שמהלכים כאלהרצויים, אלא שבפיקוד החטיבתי לא הבינו זאת ודרשו הסברים על הירי לשמיים. היה קשהמאוד להסתיר את שהתרחש. המצרים מצידם גם הם לא הבינו מה קורה. הם שלחו צוות לבדוקאת העניין.הדרישות וההסברים של הפיקוד החטיבתי כמו גם הדרישות של הפיקוד העליון המצרי אכן שינו את המצב אבל לא ממש.  אמנם שוב מצאנו עצמנו אנחנו והמצרים יורים אלה באלה אך ב"אורח פלא" ובתיאום מושלם הירי בוצע תמיד לעבר החול למרגלות הסוללות. 

לבסוף המומחים הגיעו. הראשונים הגיעוהמצרים הם לקחו דגימת די.אן.אי וצילומי שיניים.המומחים הישראלים ערכו בדיקותדומות.התוצאות לא איחרו להגיע התברר מעל לכל ספק שמדובר היה בגופת הטייס הסוחויהמצרי קולונל נאצר מנצורי.המצרים ביקשו להעביר את הגופה למצרים לקבורה בבית עלמיןצבאי.הסכמנו מיד.למחרת הופיע  קומנדקר צבאי עם ארון קבורה. חיילים ישראלים ירדולמרגלות הסוללה מצוחצחים עד כמה שניתן עם נשקים בידיהם. המצרים אף הם חצו את התעלהבסירה והופיעו מהצד השני  וכך נערך מסדר צבאי משותף ישראלי –מצרי. לאחר דברי הספדקצרים הנשקים הורמו אל על ונורו שלוש מטחי כבוד לזכרו של הטייס המצרי  כמקובל בקרב צבאות רבים. 

זמן לא רב אחר כך נערכו ונחתמו  ההסדרים הצבאיים בין ישראל למצרים.הסדרים שהניחו את יסודות הסכם  השלום  בין ישראל ומצרים לעתיד לבוא.  עזבנו אתמצרים וחזרנו הבייתה. 

הצעירים שמעו את הסיפור סקרנותם גברה.הם ביקשו לדעת  מהקרה אחרי המלחמה האם נשמר הקשר? מה קרה עם אשר וליטל איברהים. רפי המשיך:  הקשר עםהמצרים התפוגג עם השנים למעט הקשר בין ליטל איברהים ואשר "האמריקאי". אולם רצה הגורל ודווקאשני לוחמים אלה הלכו לעולמם  בעקבות מחלה זמן לא רב לאחר המלחמה. אשר כשנתיים  לאחר המלחמה וליטלאיברהים כעבור שנתיים ומחצה. לימים התברר לנו שהם נפטרו מאותה מחלה שמקורה בחיידקאלים שהיה נפוץ באותה תעלת מים מתוקים. 

אחרי מותם יצאנו לבקר את משפחתו של ליטלאיברהים באלכסנדריה  אני ושני ילדי, יעל אלמנתו של אשר עם שלושה  ילדיהם. היה זה מפגש מרגש מאוד .לראשונה נפגשנו משפחות הלוחמים.  נדיה,  אשתו של ליטל איברהים יחד עם ארבעת ילדיהם הקטנים קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. נדיה  סיפרה  איך הכירה את בעלה  איברהים טוויל שכינויו ליטל איברהים דבק בו בגלל קומתו  הנמוכה במקצת. הם התגוררו באלכסנדריה בדירה צנועה.בסלון ביתם קל היה להבחין, בתמונההתלויה על הקיר,  אותה תמונה שתלויה אצל כל החב'רה מאותה תקופה לוחמים ישראליםומצרים  שנהר מתוק הפריד ביניהם, כולם מחייכים  מחזיקים שלט גדול  בו כתובות המיליםשלום בעברית ובערבית.סיפרנו לה את הקורות אותנו במלחמה מול בעלה וחבריו, מלחמה שאירוע אנושי אחד הביא בזכות בעלה ליטל איברהים ואשר "האמריקאי" למפנה,לחוויה אנושית בלתי רגילה,לחוויה טהורה,  אנושית שהותירה בנו חותם אמיתי, ערכי לחיים. מאוחר יותר ביקשו יעל ונדיה לשוחח ביניהן. נותרתי לבד מביט בילדינו המשחקים להם להנאתם חו]פשיים מדאגות,לא מודעים לשיחות הוריהם.ומאז ילדינו, כמונו ממשיכים לשמור על הקשר.           
 

[1]למעט מוצבבודפסט ששכן  על חוף הים התיכון ונשאר בידי ישראל עד תום המלחמה

[2]תעלת המים המתוקים מקבילה לתעלת סואץ בצד המצרי שלה