מדהים!
אהבתי
מעניין
לא אהבתי
|
תאור:
מאת : ג'פרסון טולקין
היה זה עוד יום קיצי, חמים ונחמד כמו כל הימים. יצאתי מהמונית והתבוננתי מסביבי. כלבים ישבו חסרי מעש בחצרות, חתולים נהנו מארוחות בוקר דשנות בתוך הפחים ותינוקות חסרי בושה ינקו משדיים צעירים. שמש חייכנית הסתכלה עלי וקרצה לי. בדיוק חזרתי מביקור בן שנה במזרח אירופה הדכאונית, מקום בלי שמש, שבה טיילתי כדי להתחקות אחר הסבל שהמשטרים הדיקטטוריים והקור גורמים לאנשים שם. אבל פה כולם מחייכים, מלאי ביטחון ורגועים. שום דבר לא השתנה, אבל היה משהו מוזר באוויר. הוא היה נקי. הרחוב לעומת זאת היה די מטונף. ראיתי הרבה שמחה על פנים של הרבה אנשים. ראיתי אור בעיניהם. סוג של הילה שכיסתה כל אחד ואחד מהם וכאילו הגנה עליהם מהאופל של כדור הארץ. לא הבנתי מה יש להם להיות מרוצים כאלה. תפסתי אחד מאותם חייכנים מעצבנים בצווארון, הבאתי לו סטירת לכי מצלצלת ושאלתי אותו בכעס למה הוא כזה שמח, לעאזאזל איתו.
"הכל בסדר. אני אוהב אותך. הכעס שלך הוא על עצמך." התפלסף הבחור האדיש.
עזבתי אותו. ריחמתי עליו. הבנתי שהוא מטומטם גמור וכמוהו גם כל יתר האנשים.
"ניצחנו במלחמה?" שאלתי הומלס זקן לבוש סחבות שישב בפינת הרחוב. הייתה לו רק שן אחת, וגם היא מזהב, עין אחת, כנראה מזכוכית, ואפשר לומר שהוא נראה די עלוב.
"ניצחנו בכל המלחמות." הוא ענה ועל פניו עלה חיוך מלא גאווה שלא מתאים להומלסים חסרי שיניים.
זהו פסקה מתוך הסיפור שזכה בתחרות כתב
ונכלל בספר :
"רגש ושכל" אנתולאגיה של פרוזה ישראלית חדשה
|
