אני צריכה לבחור. לפרק את המשפחה שלי או להיפרד מהילדה הקטנה שלי.

אני קמה מלילה נוסף ללא שינה, מתעלמת מהעיגולים השחורים שמקיפים את עיניי. יוסי עזב אתמול את הבית בטריקת דלת. רגע אחד הוא היה פה, נוכחותו ממלאת את החללים הגדולים של הבית וברגע הבא נשאר רק החלל. הוא ארז כמה מזוודות בשתיקה, כל המילים כבר נאמרו. דחס בגדים, כלי רחצה, כמה ספרים, לא שכח את המחשב הנייד וזהו.

הגרון שלי צורב, השרירים כואבים. הגוף מבטא בדרכו שלו את כאבי הנפש. אני מתרפקת על זיכרון ילדות נשכח, משתוקקת לחזור ולהיות שוב ולו לרגעים ספורים ילדה בת עשר חולה, ילדה שאמא ואבא שלה מטפלים בה כמו באפרוח חסר אונים, משכיבים אותה במיטה הרכה, מלטפים אותה ומכסים אותה, דואגים שתשתה תה חם ומתוק והאהבה שלהם ממיסה ומפוגגת את כל המחשבות והבעיות, משאירה אותן בחוץ, ללא דריסת רגל. אבל כבר הרבה שנים שהפינוק הזה כבר לא נוכח בחיי. אני מנסה לאחוז ברגעים חמקמקים אלו, מנסה לדחות את הקץ אבל אז אני שומעת רעש בחדר שלה. אני יוצאת מהמיטה במהירות ורצה אליה, מתורגלת בסיטואציה הזאת היטב. הכל על אוטומט. לא צריך לחשוב. היא לא במיטה. אני מסתכלת למטה ורואה ידיים מושטות אלי מהרצפה. אני מרימה אותה, קצת קשה לי. הדמעות שלי מתערבבות בשלה, אי אפשר לדעת איזה שלה ואיזה שלי. אני מתיישבת איתה על המיטה שלה, שתינו מתנדנדות קדימה אחורה קדימה אחורה עד שאנחנו נרגעות. זו תנועה שלמדתי ממנה. יש לה הרבה תנועות מונוטוניות שחוזרות על עצמן, חלק מהן מסוכנות, חלק לא.

מאז שהתגבשה בי ההחלטה אני מוצאת את עצמי מלקטת כל פירור חיוך, כל הברה, כל מגע, אוגרת אותם כמו מטבעות זהב נדירים, מאחסנת אותם אחד אחד קרוב לליבי. כשהיא לא תהיה כאן אני אוכל לשלוף בכל פעם מטבע אחר ודרכו לחיות שוב את אותו רגע קסום וחולף.

 

פעם הכל היה נראה אחרת. יוסי ואני הכרנו באוניברסיטה. אני למדתי שנה ראשונה בפקולטה למשפטים ויוסי למד כלכלה. לא חוג משותף הפגיש בינינו אלא תאונה פשוטה. באחד הבקרים הגשומים נסעתי לאוניברסיטה. נכנסתי עם האוטו לחניה, מחפשת נואשות מקום פנוי. הגשם הכבד הצליף בשמשות האוטו בלי רחמים והאדים שיצאו מהמזגן ערפלו את הראיה שלי. הראש שלי היה במקום אחר. ערב לפני כן רבתי מריבה כואבת ומרה עם החבר שלי. הפעם, בניגוד למריבות קודמות היה ברור לשנינו שזה נגמר. אחרי שלוש שנים ארוכות של חברות שבהן נפרדנו וחזרנו מספר פעמים בגלל תחושות בטן שלי שהוא לא נאמן אלי ומשחק בי, באותו ערב חזרתי הביתה מוקדם מהצפוי, התבטל לי שיעור, ותפסתי אותו על חם עם אחת הבחורות שלמדו איתו. הפעם הוא לא יכול היה לבטל את מה שראיתי במו עיניי בהינף יד ובלגלוג. לא שהוא לא ניסה אבל סירבתי לבלוע את הניסיונות העלובים שלו לשכנע אותי שאני טועה והם בסך הכל לומדים יחד למבחן. באותו רגע העמדתי פנים שאני בשליטה והייתי רגועה להפליא אבל בנסיעה למחרת התחלתי להתפרק. נסעתי על אוטומט משחזרת קרעי משפטים ומילים חדות ופוצעות שעדיין הדהדו במוחי ללא הפסקה. שפשפתי את עיניי הדומעות, לא יודעת אם הטשטוש מקורו בדמעות או בטיפות הגשם הגדולות. מצאתי חניה, העברתי להילוך אחורי ואז שמעתי רעש מחליא. התעוררתי והסתכלתי במראה. בחור לא מוכר יצא מהאוטו שלו והתקרב אלי. התחלתי לצעוק עליו ולהאשים אותו אבל במקום להתקיף חזרה הוא פשוט חייך אלי ואמר "בואי, לא קרה כלום. ניתן לחברת הביטוח להתעסק עם כאב הראש והניירת ונלך לשתות קפה, אני מזמין". מיותר לציין שאת ההרצאה של אותו בוקר הפסדתי. האדישות הזו שלו שאז שבתה את ליבי, שנים מאוחר יותר תפריד בינינו. בתחילת הקשר לא הייתי פנויה רגשית למערכת יחסים חדשה ורצינית אבל יוסי לא וויתר. הוא ידע לתת לי את המקום והמרחב שהייתי זקוקה להם ולאט לאט כבש את ליבי.

היינו זוג מאוהב עם הרבה תוכניות וחלומות. היינו כוח שאי אפשר לעמוד בפניו. לאט לאט בעשר אצבעות התחלנו להגשים את חלומותינו עם הרבה רעב ועקשנות. סיימנו את התואר הראשון באותו זמן. אני הקמתי עם שותפה ללימודים משרד מצליח. התחלנו בקטן אבל היינו טובות ומקצועיות ולאט לאט השם שלנו התחיל לעבור מפה לאוזן ועם הזמן הלקוחות התחילו להגיע אלינו לאחר ששמעו עלינו דברי שבח. יוסי התקבל לעבוד בחברה פיננסית מבוססת ויציבה והתקדם יפה בסולם הדרגות. היה לנו בית קטן אבל הוא היה שלנו. היו לנו עבודות מעניינות ומתגמלות, נסענו מדי פעם לחו"ל, היו לנו הרבה חברים טובים, היינו צעירים ומאושרים.

ואז הגיעו שירה ורון, בהפרש של שנה בלבד. הפכנו למשפחה חמה ומלוכדת.

יוסי ואני עבדנו קשה כדי שלא יהיה חסר להם כלום. כל מה שלנו לא היה בילדותנו, היה לילדים שלנו. היו להם המשחקים הכי חדשים, הבגדים הכי יפים, הרהיטים הכי מודרניים ואיכותיים. תמיד דאגתי שיהיה להם כסף בילקוט שלא יחסר. הבית שלנו היה כמו תחנת רכבת, תמיד הומה וסואן, תמיד מבולגן. היה כיף להיות אצלנו. תמיד היה שפע של אוכל במקרר וערימות של ממתקים בארונות.

הכל השתנה כשהיא נולדה.

 

אני מלבישה אותה וזו משימה שלוקחת זמן. היא גדולה אבל עקשנית ולא משתפת פעולה. אני יודעת שזו הפעם האחרונה אז אני מתאזרת בסבלנות ומשדלת אותה בעדינות. "בואי, מתוקה, תני לאמא יד. יופי. ועכשיו את השניה." היא לא עונה לי אבל אני יודעת שהיא מרגישה מה עובר עלי. אף אחד לא מבין אותה כמוני ואף אחד לא מבין אותי כמוה. אנחנו לא זקוקות למילים. עוד דמעה בורחת לי ואני נותנת לה לעשות את כל הדרך מהעין, דרך הלחי ועד הפה והסנטר עד שהיא צונחת לרצפה, מצטרפת לשאר הדמעות שמונחות שם. אני ממשיכה כמו רובוט, משננת לעצמי בשקט "אין לי ברירה, אין לי ברירה, אין לי ברירה".

היא ממלמלת מדי פעם משהו לא ברור ומנדנדת את גופה הצנום קדימה ואחורה קדימה ואחורה. אחרי שעה ארוכה ומתישה היא לבושה. אני מובילה אותה למטבח ומאכילה אותה במאכל האהוב עליה, אבוקדו בשל ורך ישר מהקליפה. כפית אחר כפית. היא פוערת את פיה, לועסת את העיסה הירוקה צהובה, מסתכלת עלי ומתנדנדת. אני מנגבת לה את הפה במפית ומתרוממת מהשולחן. עוד מטבע נצרב בזיכרון. רק אני רואה מעבר לכל החיצוניות המטלטלת הזו? רק אני רואה את היופי, את האהבה, את החום שכלואים בגוף הזה?

אני מביאה את המזוודה הגדולה הכחולה שתמיד חיכתה לרגע הזה ומתחילה למלא אותה והיא מצידה בולעת הכל ברעבתנות, חולצות טריקו רכות וריחניות, מכנסיים ורודים, תחתונים פרחוניים, גרביים. פיה שואב הכל בשקיקה. זה לא חדש לה, זו לא הפעם הראשונה שאני ממלאה את הבטן השמנה שלה. קצת קשה לי לראות. אני מקרבת את השרוול לעיניים ומנסה לעצור את השיטפון. הפעם השניה לא עושה את זה קל יותר, להיפך. אני עובדת בשיטתיות ולאט לאט הארון מתרוקן. אני מסתכלת על המיטה שלה ורואה את כל הבובות שהולכות לישון איתה כל לילה וקמות איתה כל בוקר. הן מסתכלות עלי במבט מאשים. אני מסיטה את מבטי בבושה ומכניסה שתיים מהן למזוודה שעדיין לא שבעה. כמעט שכחתי את הסמרטוט שבלעדיו היא לא נרדמת. גדולה מדי בשבילו אבל ממאנת להיפרד ממנו.

 

היו לנו הרבה קשיים מאז שאור נולדה אבל התקרית לפני שבועיים בבריכה הבהירה לי שאני חיה על זמן שאול.

זה היה בשבת בבוקר. קמנו מוקדם והחלטנו ללכת לבריכה. בדרך כלל העדפנו לבלות במקומות פחות המוניים אבל היה כל כך חם והמחשבה על מים צלולים וקרירים דרבנה אותנו לחרוג ממנהגנו. התארגנו, מחלקים בינינו משימות ונסענו לבריכה השכונתית.

החום הכבד הבריח הרבה אנשים מהבית לבריכה. המדשאות היו מלאות משפחות קולניות ומיוזעות. מצאנו לנו פינה שקטה ומבודדת יחסית, יוסי אמר שהוא כבר מצטרף אלינו ואני הלכתי עם שירה, רון ואור לבריכה.

שירה ורון קפצו פנימה ואני נסחבתי אחריהם עם אור, שומרת עליה שלא תחליק על הרצפה הרטובה. צעקתי להם שיחכו לי, אבל הם לא הקשיבו. אחזתי במעקה וירדתי לאט שלב אחר שלב בסולם שחציו במי הבריכה וחציו בחוץ, מחזיקה על ידיי את אור. היא נבהלה מהמגע של המים והתחילה לבכות. הרגעתי אותה והמשכתי לרדת. הסתכלתי על רון ושירה, הם שחו, השפריצו מים אחד על השני ונהנו. הרגשתי בגבי שוב את אותה תחושה של מבטים שבוהים באור ובי ברחמים וסלידה. החלטתי להתעלם, עוטה לעל גופי את אותו שריון בלתי נראה שעזר לי להדוף את חיצי הסביבה. יוסי הגיע וקפץ אף הוא למים. פתאום אור התחילה לזרוק את עצמה, צועקת ומשתוללת. קראתי ליוסי שיבוא לעזור לי איתה. לא הצלחנו להרגיע אותה. היא המשיכה והמשיכה בלי הפסקה.

בסופו של דבר חיבקתי אותה חזק חזק, מלמלתי באוזניה דברי הרגעה והיא נרגעה. חזרתי לנשום ואז פתאום שמעתי את יוסי צועק "איפה שירה, רון, איפה שירה?"

משהו בקולו גרם לי לסובב את ראשי. לא ראיתי את שירה בשום מקום. רון ישב על קצה הבריכה בוכה ויוסי המשיך לצעוק ולחפש את שירה.

המציל ששמע ממרומי הסוכה את הצעקות קפץ פנימה, חותך בגופו את המים כמו סכין. כמה שניות לאחר מכן הוא עלה מעל פני המים עם שירה ושחה בתנועות חדות ומהירות החוצה.

יוסי מיהר אחריו ואני עם אור על הידיים משותקת לא יכולה לעשות כלום רק להסתכל ולהתפלל, מסרבת להאמין למה שאני רואה.

התחילה המולה, אנשים רצו, צעקו, הזעיקו עזרה. ראיתי כמו בהילוך איטי את המציל רוכן מעל שירה ומנשים אותה. אחרי כמה דקות שנראו לי כמו נצח שירה התחילה להשתעל ולירוק מים. החובש של הבריכה הגיע ובדק אותה. יחד עם המציל הם העבירו אותה לצל, נתנו לה מים ואחרי שראו שהכל בסדר והיא נרגעה יוסי לקח אותה בזרועותיו וישב איתה מתחת לשמשייה עד שכולנו חזרנו לנשום. חזרנו הביתה, שותקים כל הדרך, מזועזעים ממה שקרה, ממה שיכול היה לקרות.

באותו ערב, אחרי שהשכבנו את הילדים לישון יוסי הסתכל עלי ואמר לי "הכל בגללה, בגלל אור כמעט איבדנו את שירה". המבט שלו הכאיב לי יותר מהדברים שירק לעברי.

נזכרתי בוויכוח אחר בו הוא אמר לי ברגע של כעס וגילוי לב "אני מרגיש כמו מי שנידון למאסר עולם בלי אפשרות אי פעם לחנינה".

במיטה הוא הפנה לי את גבו הרחב, נצמד לקצה כדי לא לגעת  בי חלילה בטעות.

באותו לילה לא עצמתי עין. הבנתי שאני כבר לא יכולה לגדל את אור בבית.

כשהיתה קטנה יותר הקפנו את הבית בסורגים אבל הם כבר לא יכלו להגן עלינו או עליה יותר. אני זוכרת שהייתי יושבת במרפסת המוצלת, מסתכלת מבעד לסורגים על הילדים שפסעו ברחוב שלנו, מדלגים, קופצים, צוחקים, מדברים בקול רם ביניהם וליבי היה נצבט במלקחיים של קנאה. למה אור לא יכולה להיות כמוהם? אחר כך הייתי מתביישת בעצמי במחשבות הללו.

 

 

כשאור נולדה יוסי היה מאושר. הוא תמיד רצה משפחה עם שלושה ילדים לפחות, פיצוי על היותו בן יחיד להוריו. שירה ורון הגיבו באדישות. היה להם אחד את השני, הם לא היו זקוקים למישהו נוסף שיפר את האיזון. כדי לגרום להם להרגיש שותפים אפשרנו להם לבחור לה את שמה ואחרי יומיים שהם הסתגרו בחדרם הם יצאו עם שם בשבילה. אור. אחרי מספר ימים בבית החולים, שחררו אותנו הביתה. משפחה, חברים, שכנים, כולם באו לאחל מזל טוב ולהציץ בה. שירה ורון נשארו באופן טבעי בחדר המשותף שלהם והיא קיבלה חדר לעצמה, החדר הצמוד לחדר שינה שלנו.

אחרי כמה חודשים התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר איתה. כבר הייתי אם מנוסה שיודעת לקרוא סימנים וזוכרת את שלבי ההתפתחות של שירה ורון אבל כשניסיתי לדבר על זה עם יוסי הוא נפנף אותי מעליו כמו שמנפנפים זבוב טורדני. כאילו שאם לא נדבר על זה הבעיה תיעלם. כעסתי ושתקתי. אבל עם הזמן גם יוסי הבין שאני צודקת. היא לא זחלה, לא הלכה, לא דיברה, לא יצרה קשר. אני יודעת שהיא רצתה אבל לא יכלה. התסכול גדל והתחילו התפרצויות זעם שבשיאן היא היתה משליכה דברים ודופקת את הראש בקיר. פעם אחת היא טיפסה על מעקה המרפסת וכמעט מעדה ונפלה. אז התקנו את הסורגים. הסורגים שמרו על אור אבל סגרו עלינו.

לאט לאט הביתה התרוקן, חברים שלנו ובני משפחה הפסיקו לבוא. זה היה תהליך איטי אבל עקבי.

שירה ורון התביישו להביא חברים הביתה, נמאס להם להסביר ולענות לשאלות חטטניות.

הם צמצמו את מרחב המחיה שלהם לחדר שלהם והגיחו ממנו רק כשהיו חייבים.

ניסינו הכל, שברנו תכניות חיסכון, הלכנו לטובי המומחים, התייעצנו עם כולם אבל האבחנה היתה חד משמעית.

יוסי התחיל לעבוד עד שעות מאוחרות וחזר הביתה רק אחרי שהיא כבר היתה במיטה. המתח והלחץ השפיעו על כולנו. אבל אני לא וויתרתי עליה. עזבתי והזנחתי הכל כדי להיות איתה. הבנתי כל מה שעובר עליה, ידעתי מה היא צריכה ורוצה וניסיתי להעניק לה כל מה שרק ניתן.

השנים עברו והבעיות רק החמירו.

בכל פעם שמישהו ניסה להגיד לי, ישירות או בעקיפין, שאולי כדאי למצוא מסגרת מתאימה, נאטמתי. לא רציתי לשמוע כלום. זו הילדה שלי והיא צריכה להיות איתי, איתנו. נקודה. קולות הרעש והצחוק שמילאו את ביתנו התחלפו בדיבורים רמים ואחר כך בצעקות ובסופו של דבר התנחל בבית שקט.

שנה לפני שאור נולדה החלטתי לעשות הסבה מקצועית. למדתי גישור והתמחיתי בייעוץ זוגי. התגאיתי ביכולת שלי להתחיל תהליך עם שני בני זוג שבקושי מסוגלים להיות זה עם זו באותו חדר ובסופו של יום לעזור להם לגלות אחד את השני מחדש, בלי כל המשקעים והלכלוך שהם צברו במהלך השנים המשותפות אבל צחוק הגורל שדווקא בחצר הפרטית שלי לא הצלחתי ליישם את הידע והניסיון שלי.

 

עוד מעט שירה ורון יחזרו מבית הספר. איך הם יגיבו להיעלמה, אם בכלל? ויוסי? יחזור הביתה? אני רוצה שיחזור? במחיר הזה? זה לא יעמוד בינינו מהיום ואילך?  האם אני אהיה מסוגלת לסלוח לעצמי ולו על הנטישה הזו? על הבחירה בדרך הקלה יותר? האם זה המסר שאני רוצה להעביר לילדיי?

מבט אחרון בחדר לוודא שלא שכחתי כלום. מקסימום אם שכחתי משהו, אני מנחמת את עצמי, אביא לה אותו בשבת הבאה.

אני מתיישבת בכבדות על הספה הדהויה שמונחת באותו מקום כבר שנים. מנסה לדחות את הקץ. אפילו היא מנסה לפגוע בי, דוקרת אותי בגב, בעורף. העיניים שלי נעצמות בכבדות.

 

"הצוואר שלי תפוס, שולח פולסים של כאב לכל מקום. התרגלתי לכאב כמו שהתרגלתי למבטים", אני אומרת לה. "אבל אני רוצה למצוא לזה פיתרון, אני רוצה הקלה".

"תיכף נראה אם הצוואר שלך חסום" אומרת הרופאה הגוצה עם החלוק הלבן והמשקפיים. היא לוקחת מזרק שמן ודוחסת בו נוזל צהבהב שקוף עם בועות צהובות עגולות. כשהיא מניחה אותו על השולחן חלק מהנוזל זולג מהפיה הדקה.

"בואי" היא אומרת.

אנחנו יוצאות מהקליניקה שלה ונכנסות לחנות אופטיקה שנמצאת באותו מפלס בקניון.

"בוקר טוב, יש לכם מיטה פנויה?" היא שואלת.

אחד המוכרים שעומד מאחורי הקופה מהנהן בראשו אבל הבעלים מסרב.

"מה פתאום כאן? זה לא המקום המתאים" הוא אומר.

"מה זה משנה?" אומר לו המוכר המשועמם, "ממילא יש לנו כמה מיטות פנויות".

היא מסיטה את הוילון שנמצא בירכתי החנות מאחורי זוגות המשקפיים הצבעוניות שבוהות בי וחושפת מיטת בית חולים חלודה ריקה.

"תשכבי, אני כבר מגיעה", היא פוקדת עלי בטון מצווה.

אני מטפסת בצייתנות על המיטה, שוכבת כשפניי טמונות בכרית, מפשילה את מכנסיי ומחכה.

היא מגיעה עם המזרק ונועצת אותו בישבני.

כאב הדקירה שאני מחכה לו לא מגיע. במקומו מתפזרת תחושת הקלה בגופי המתוח.

 

אני מתעוררת. איזה נוף מדהים. אני מוקפת בצבע האהוב עלי, כחול עמוק.

אני מתבוננת למטה. תהום. מוזר אבל אני לא מפחדת למרות שאני אמורה להיות היסטרית.

אני בפרו, בשיאו של הטיול הגדול, בלב אי קטן מוקף מים וכרישים. המתקן שאני מועדת עליו מזכיר לי מסלול של רכבת הרים רק בלי הרכבת. מתחת לרגליי סולם חבלים שברירי שמתנדנד מצד לצד עם כל צעד שאני עושה. הוא בנוי ממסילות ושלבים ואני צריכה להמשיך לטפס למעלה ולהחזיק חזק גם בעיקולים. אני מזיזה רגל ועוד אחת וחושבת לעצמי שתנועה אחת לא זהירה, חוסר שיווי משקל רגעי ואני נופלת אבל כשאני מסתכלת על עצמי מהצד אני רואה שיש רשת קורי עכביש דקיקה שעוטפת את המתקן מכל צדדיו ושומרת על מי שנמצא שם. מעניין אם מי שבנה את הרשת באמת חשב שהיא מסוגלת להחזיק משקל של גוף בלי להיקרע, אני חושבת ומתחילה ליפול.

 

אני מתעוררת מזיעה. הבית שקט. אני גוררת לסלון את המזוודה השבעה להתפקע ומניחה אותה ליד הדלת. "בואי, אהובה שלי" אני קוראת לה למרות שאני יודעת שהיא לא תענה. אני הולכת למרפסת, משחררת בקושי את ידה שלופתת את הסורגים ומוליכה אותה אחריי. היא מדדה בצעדים קטנים לא יציבים באמון שקורע את ליבי.

בידי השניה אני תופסת את המזוודה. הדלת נטרקת. שוב. אנחנו יורדות במדרגות, המזוודה מכריזה על קיומה עם כל מדרגה נוספת שאנחנו יורדות. בום.בום.בום.

השמש מסנוורת. האוטובוס הלבן מחכה לנו ברחוב. הנהג פותח את הדלת, יוצא באיטיות מהאוטו ומעמיס את המזוודה בתא המטען. הוא מחכה בסבלנות מאחורי ההגה, לא אומר מילה. היד שלי לחה. אני מכניסה את אור למושב האחורי, מנשקת אותה, שמה בחיקה את הסמרטוט שלה. המלווה שלה לוחשת לי בעדינות " זה בסדר. אני איתה. את יכולה ללכת. נתקשר אליך בערב ונספר לך מה שלומה. עדיף ככה, תאמיני לי, יש לי הרבה ניסיון" ואז היא סוגרת בעדינות את דלת האוטו. העיניים שלי מלוות את האוטובוס עד שהצללית הבהירה שלו נעלמת בעיקול הרחוב. אני קורסת על הספסל החלוד הקרוב ועוצמת עיניים.

 

 

הרבה שנים עברו מאז. יוסי חזר הביתה אבל אור המשיכה לעמוד בינינו. ההיעדרות הפיזית שלה הפכה לנוכחות הכי משמעותית בבית שלנו. בסופו של דבר לא עמדנו בזה ויוסי עזב, הפעם לתמיד. הוא הקים לעצמו משפחה חדשה, לא פגומה. עד כמה שאני יודעת את אור הוא מחק לגמרי מחייו כאילו מעולם לא הייתה חלק מהם. שירה ורון אף פעם לא דיברו איתי על אור, על היעלמותה. האם דיברו ביניהם עליה? אני חושבת שלא. גם אני לא אזרתי את האומץ לדבר על זה. אני נשארתי באותה נקודה בה הייתי כשוויתרתי עליה. לעצמי לא וויתרתי, לא סלחתי. כלפי חוץ חזרתי לעבוד, גידלתי את שני ילדיי, אני מחייכת וצוחקת אבל הכל תחפושת, הצגה. רק בלילות אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות.

כל שבת, בקיץ ובחורף, בימי גשם ובימי שמש לוהטים אני ממלאת צידנית עמוסה בכל המטעמים שאור אהבה ונוסעת עם מונית לבקר אותה. עם השנים היא גדלה והתפתחה אבל היא עדיין אותה ילדה קטנה כלואה בעולמה הפנימי, הבלתי חדיר. המלמולים שלה, המגע שלה, הידיעה שרק אני לה בעולם מחזיקים אותי מביקור לביקור.

שירה ורון גדלו אף הם וברחו כמה שיותר רחוק מאיתנו. שירה מתנדבת בכל מיני ארגוני סיוע בינלאומיים. את כל הרגשות והאהבה שלא היתה מסוגלת לתת לאחותה, היא מעניקה לילדים זרים. מדי פעם אני מקבלת ממנה מייל ממקום אקזוטי אחר על פני הגלובוס. בחורה ללא שורשים, כל העולם הוא ביתה אבל אין לה עוגן בשום מקום.

רון המשיך בעקבותיי, הוא למד משפטים , עבד איתי תקופה קצרה אבל בשלב מסויים החליט אף הוא להתרחק ועבר לגור באוסטרליה. הקשר איתו לא רציף. בפעם האחרונה ששמעתי ממנו הוא גר בקראוון עם חברה והתפרנס מעבודות מזדמנות. אני יודעת שהם עדיין סוחבים איתם את משקעי העבר, את אותן מסיבות כיתה מוחמצות, את ימי ההורים שנאלצתי להפסיד כי לא היה מי שיישאר עם אור בבית וישמור עליה, את הטיולים שלא יכולתי לקחת חלק בהם. אני מבינה את הכעס שלהם. אני מקווה שכשהם יקימו משפחה ויהיו להם ילדים הם יצליחו להבין ולו במעט את ההתנהגות שלי לאורך השנים. כשאור יצאה מהבית ניסיתי לכפר על כך אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. הנזק כבר נעשה והושרש היטב בליבם.

לא פעם אני תוהה איך החיים שלנו היו נראים לולא קיבלתי את אותה החלטה אומללה לפני כל כך הרבה שנים.