תאור:
מאת: יוסף דנון
דוד ויטאל ירד במדרגות אחוז פלצות, אחייניתו, ליה השתחררה מאחיזתו, דילגה לעבר החלון וקפצה אל תוך החשיכה. נקפה שנייה ועוד שנייה וכל שנייה נצח, המעשה הנורא שיתק את הדוד, החבטה הזניקה אותו לעבר הדלת נושא עמו את חומה וריחה של הילדה.
המחזה הסוריאליסטי לא מש מעיניו, הברייה הקטנה, המיניאטורית קמעה התעופפה באוויר עם ידיים פרושות לצדדים ושיער מסתחרר לו למעלה. בעיני רוחו ראה את עצמו ויטאל מובל באזיקים ונכלא על מעשה שלא עשה.
שבר - כלי יצא ויטאל מהכלא, מוכה ונרמס על ידי האסירים, מוקנט ומושפל על ידי הסוהרים. שמונה שנים החזיק ויטאל מעמד מלצוד ילדות בעזרת שיחה תמימה וממתק ססגוני, שמונה שנים הוא גבר על יצרו הפרוורטי ומלת המפתח היה, 'פחד', הפחד להיתפס ולסיים את חייו מאחורי סורג ובריח. הפעם היה לו
מה להפסיד; בית, עסק, מעמד חברתי מסוים ואותה שלווה של אדם חופשי שאין למעלה ממנה. מי יאמין לבן בלייעל שכמותו שלא ביצע את זממו בבת אחיו הקטנה והשליך אותה דרך החלון. גיסתו יכולה להעיד אחרת. היא תעבה אותו באותה מידה שהוא תעב אותה, היא בחלה בו באותה המידה שהוא בחל בה. ויטאל ניסה להיזכר היכן הייתה גיסתו כשהנורא מכל התרחש. הוא ביקש
לשחזר את רגעי האימה כשקבעו את מותה של ליה ואספו את הגופה לתוך האמבולנס. הוא לא שמע צווחות, הוא לא שמע קריאות שבר.
*
הפרשה שהסעירה את ויטאל החלה שלוש שעות קודם. גיסתו, סוזן התקשרה אליו וביקשה ממנו הלוואה – כמה עשרות אלפי דולרים. היא התחננה ונשבעה להחזיר לו כל פרוטה עם ריבית, משעמד בסירובו פרצה בבכי תמרורים. בין יבבה ליבבה היא גמגמה שחייה בסכנה, שהמלווים בריבית קצוצה מאיימים על חייה, שאין לה למי לפנות יותר, הבנקים מסרבים לתת, הוריה נתנו כל מה שיכלו ושהיא כה מיואשת שרק הוא, גיסה יכול להבין אותה ואם עשתה לו עוול בעבר שימחל לה, אחיו אשם בכל.
"מה עם אחי?" שאל ויטאל. חלף זמן רב עד שגיסתו השיבה, קולה נשמע יבש וכעוס, "אחיך עזב את הבית, נעלם כאילו בלעה אותו האדמה."
תחושת גועל אחזה בויטאל, גיסתו מכורה להימורים ואחיו משלם את המחיר. ויטאל זכר את גיסתו, רחבת – גרם, פניה בשרניות, עיניה קטנות ורגליה העבות נושאות את גופה האדיר בגרירה ובטלטול. הוא זכר את פיה הגדול פולט משפטים בשטף משאיר רושם שקודם היא מדברת ורק אחר-כך חושבת.
ויטאל דמיין את גיסתו יושבת ליד שולחן הקלפים או הרולטה ומהמרת בכסף גדול, "איך נכנסת לצרה הזו?" שאל ויטאל בלי להזכיר הימורים, "א-חי-ך אשם בכול," גיהקה גיסתו ושוב פרצה בבכי קורע – לב. האם באמת ויטאל לא הכיר את אחיו? אלברט תמיד טען שהימורים הם פגע רע, אסון למהמר, אסון למשפחתו, בעיה חברתית ממדרגה ראשונה. אפילו ממפעל הפיס אלברט הסתייג. האם בניגוד להשקפתו המוצהרת אחיו נעשה מהמר?
היה זה לילה ארוך ומיגע. אחרי הבכי והתחנונים נכנסה גיסתו להיסטריה: צווחה, ייללה, הכתה את עצמה באגרופים כשברקע בכי ותחינות של ילדה מבוהלת, "אימא די, די אל תרביצי לעצמך, די אימא די…" כאשר היא נרגעה קמעה וקינחה את אפה המנוזל ויטאל ניצל את ההפוגה כדי לברר מה גודל האסון, "גם אלברט מכור להימורים?" שאל, "אחיך אף פעם לא הימר," השיבה, "בנושא זה רבנו הרבה. כששקעתי בבוץ אחיך בחר לברוח ולהסתתר,"
"אז מדוע אלברט אשם שאת מכורה להימורים?" השתומם ויטאל, התשובה שקיבל הייתה מהממת, "אם אחיך היה גבר הוא לא היה נותן לי להמר, אלברט תמיד ידע לאן אני הולכת",
"איך זה התחיל?" שאל ויטאל,
"כשנסענו לטיול ברומניה נכנסנו לקזינו של בית המלון בו התאכסנו כדי להחליף דולרים בכסף מקומי. ביקשתי להמר, אלברט לא הסכים. אתה יכול לעלות לחדר, אמרתי לו, אני נשארת. כך זה התחיל."
"אפשר לשאול כמה כסף הפסדת עד היום?" גיסתו נאנחה בקול רם
"יותר ממאתיים אלף דולר, שישים אלף דולר נשארתי חייבת, עם הריבית הרצחנית היום הסכום בוודאי כפול ויותר,"
"מה עם הבית?" שאל ויטאל,
"אין יותר בית, אין מכונית, אין כלום, אני גרה עם הקטנה בדירה שכורה בקומה רביעית בלי מעלית," היא התנשמה והוסיפה, "גם לבעלת הדירה אני חייבת כסף."
"מוזר," אמר ויטאל, "מכרתם את הדירה, מכרתם את המכונית…"
"לא! לא!" עצרה אותו גיסתו, "לא מכרנו את המכונית, שרפו לנו אותה, עוד לא קיבלנו אגורה מהביטוח…"
"אימא, אימא עם מי את מדברת?" הדהד קולה הדקיק של הבת,
"עם דוד ויטאל," השיבה האם וקולה נשמע עמום יותר,
"אבא אמר שאסור לדבר עם דוד ויטאל, הוא איש רע, הוא עושה דברים רעים לילדות!" צמרמורת אחזה בויטאל, אחיו ראה בו מפלצת!
"אבא שלך הגזים," אמרה גיסתו בקול מעושה, "כשדוד ויטאל יבוא לכאן את תראי כמה שהוא איש טוב, כמה שהוא איש נחמד, דוד ויטאל יעזור לאימא שלך לצאת מהבוץ ולך הוא יביא בובה מדברת. דוד ויטאל," חזרה גיסתו לדבר אליו, "ליה מזמינה אותך אלינו הביתה."
"את משקרת! את משקרת! אני לא רוצה שדוד ויטאל יבוא לכאן! הוא איש רע! הוא מרביץ לילדות! כן! כן! דוד ויטאל הוא איש רע! הוא מרביץ לילדות!…" אחייניתו לא נרגעה אף לא לשנייה וגיסתו נזפה בה קשות, "דוד ויטאל יבוא לכאן ואת תהיי טובה אליו! הוא לא איש זר, הוא דוד שלך! הוא אח של אבא שלך! דוד ויטאל," חזרה אליו גיסתו, "סיכמנו, אתה תבוא לכאן והכול יהיה בסדר, קח עט ונייר ותרשום את הכתובת של הבית."
אישה מטורפת, הרהר ויטאל, "שום דבר לא סיכמנו!" רטן ויטאל אחוז עלבון צורב, "אני לא בא! אני לא בנק שלך!" ויטאל השיב את האפרכסת על כנה וניתק את הקו.
*
אלברט היה גבר יפה, דק גזרה ושחור עיניים. אחרי הלימודים והצבא עבד כסוכן ביטוח. האחים לא דיברו זה עם זה יותר משש עשרה שנים. לחתונה של אלברט עם סוזן ויטאל לא הוזמן, הוא ישב בכלא. הוא ישב בכלא כשהאב נפטר ושנה אחר-כך כשהאם הלכה לעולמה.
בשני המקרים אישרה הנהלת הכלא לויטאל חופש :להשתתף בלוויה ולשבת שבעה. בשני המקרים האחים לא החליפו מילה ביניהם, רק גיסתו, סוזן תקפה את ויטאל במילים בוטות ומשפילות, "מדוע נתנו לנבל הזה לצאת מהכלא! הפדופיל הזה מזהם את האוויר, מבייש את המשפחה!" הנוכחים ניסו להשתיק אותה, אך היא בשלה, פוגעת בו ומעוותת את שפתיה בבוז.
עוד כשהיה בכלא נודע לויטאל שאמו הורישה לו סכום כסף נכבד.
חודשיים אחרי שיצא לחופשי הוא רכש חנות, שיפץ אותה והחל למכור ביגוד לנשים. החנות שגשגה. הוא היה פותח את החנות משעות הבוקר המוקדמות עד שעות הערב המאוחרות רק כדי לעמם את יצרו הפרוורטי. הכסף זרם. יצא לו מוניטין של סוחר אמין ומצליח.
*
שעה ארוכה שכב ויטאל בלי להירדם מוטרד כיצד נודע לסוזן שהוא פתח עסק והעסק מצליח? מה עם אלברט? היכן הוא מסתתר? ממה הוא מתפרנס? השעה הייתה אחת ושלושים אחרי חצות. הוא קם וחיבר את הקו. הטלפון צלצל, "דוד ויטאל, דוד ויטאל תבוא מהר, אימא מתה." קולה הדקיק של אחייניתו הפעימה את ליבו, "איך את יודעת שמתה?" שאל ויטאל, "היא שוכבת ככה, ככה," אמרה הילדה, "איך ככה, ככה?" שאל ויטאל,
"ככה לא קמה," אמרה הילדה,
"לכי תראי אם החזה שלה עולה ויורד," הדריך אותה ויטאל. חלפו כמה דקות עד שאחייניתו חזרה והשיבה, "כן, הוא עולה ויורד, אבל אימא מתה."
"היא לא מתה," הסביר לה ויטאל, "היא רק התעלפה, עוד מעט היא תקום." חלפו עוד מס' דקות עד שויטאל שמע את הילדה אומרת, "כן, כן היא קמה, אימא לא מתה." ויטאל נאנח,
"לכי לישון חמודה, השטויות של הגדולים לא צריכים לעניין אותך"
הלילה ויטאל לא נהנה משלווה ושקט, הטלפון חזר לצלצל. הוא התלבט אם להרים את האפרכסת, מצוקת אחייניתו נגע ללבו, על פניו נראה שהילדה כבר
לא מפחדת ממנו,
"דוד ויטאל, בוא מהר, אימא נורא כועסת, כולם כועסים." ויטאל שמע ברקע ניבולי פה וצעקות של שכנים; 'מטורפת! טינופת! תסתמי את הפה, תני לנו לישון! נקרא למשטרה! זבל! פסיכית!' גיסתו לא נשארה חייב, 'כולכם על הזין שלי! אני מחרבנת על כולכם! אני אצעק כמה שאני רוצה, מה תעשו לי?! אני משתינה על כולכם!' ההתנצחות נמשכה שעה ארוכה ולפתע השתרר שקט מעיק. "דוד ויטאל, בוא תעזור לאימא. עכשיו אני כן רוצה שתבוא." ויטאל הרהר באחייניתו שאפילו את שמה לא ידע,
"איך קוראים לך, חמודונת?" "ליה," "בת כמה את, ליה?"
"בת ארבע ועוד קצת,"
"ילדה גדולה וחכמה," החמיא לה ויטאל,
"אני יודעת לספור עד מאה,"
"איפה למדת לספור, בגן?"
"אני לא הולכת לגן, לאימא אין כסף"
הילדה עוברת שבעת מדורי גיהינום, הרהר ויטאל, אחיו זנח את בתו, גיסתו מסבה לה נזק נורא.
"כל לילה אימא שלך צועקת ולא נותנת לך לישון?" שאל ויטאל,
"הלילה יותר. האיש הרע התקשר ואמר לאימא שיהרוג אותה. הוא רוצה כסף, הרבה כסף ולאימא אין כסף."
ילדה מסכנה, הרהר ויטאל, המבוגרים העמיסו על כתפיה הקטנות בעיות בלתי פתורות. השקט הופר, הצעקות והקללות שוב הרעידו שמים וארץ, "ליה, את שומעת אותי?" "כן דוד, אני שומעת," "תני לי את הטלפון ואת הכתובת של הבית."
*
ויטאל שטף את פניו והתלבש. התרסה פנימית גרמה לו לשקול את מעשיו לעומק. לאן הוא ייסע בשעה כה מאוחרת?! אם שוטרי תנועה יעצרו אותו, יגלו מיד את זהותו. לאזרח הגון הם ייתנו להמשיך בדרכו, אותו הם יובילו לחקירה משפילה והמעקב אחריו שוב יתחדש. מכל מקום אסור לו להתקרב לגיסתו, סוזן שקועה עמוק בבוץ. הנבלות שהלוו לה כסף, הם אותם נבלות שרוששו אותה ושותים את דמה. ומה עם הילדה?! הילדה צריכה לעבור למשפחה אומנת. אם הוא יתקשר לאחד המוסדות המטפלים בנושא, מיד תתעורר השאלה: ממתי פדופילים דואגים לילדים? ויטאל הכין לעצמו קפה וישב ללגום. הוא הרהר בעברו. במה הוא טוב מגיסתו?! חצי מחייו עברו עליו בכלא. מאז מאסרו השני העונשים נגד עברייני מין מסוגו הוחמרו שבעתיים. האם סבו מצד אביו ששמו היה ויטאלי, היה פדופיל כמוהו? סב זה היה אניגמה בשבילו, דמות רחוקה ומעורפלת. הטלפון צלצל. "דוד ויטאל, דוד ויטאל אימא מרביצה לי. היא אומרת שאתה לא בא בגללי," "תני לי את אימא,"
"כן! היא מטומטמת!" רגזה גיסתו, "היא יודעת כמה אני זקוקה לך. היא אמרה לי שהבטחת לה לבוא לכאן, היא משקרת!"
"סוזן, אני בא, הבת שלך לא משקרת." ויטאל החליט לוותר על מכוניתו ולהזמין מונית. הוא ינסה לשכנע את סוזן למסור את הילדה למשפחה אומנת. בלשכת הרווחה יטפלו בכך. במקרה של סירוב מצדה, הוא יסתכן ויפנה בעצמו לאן שצריך.
*
קומה רביעית, בניין רעוע ומקולף, ליה פותחת לו את הדלת. עיניה הגדולות והנבונות סוקרות את פניו בסקרנות. איך זה שהדוד הרע הוא גם דוד טוב… "את באמת ילדה יפה," החמיא לה ויטאל, "יפה וחכמה".
"אני יודעת לספור עד מאה. אתה רוצה שאני אספור?"
"בוודאי," אמר ויטאל, "אך קודם נגיד שלום לאימא," הוא מצא את גיסתו שוכבת על הספה בסלון. עיניה אדומות ונפוחות, גופה רפוס, רגליה פשוקות, ניכר מאמץ להציג את אומללותה בלי שמץ של בושה.
"שלום סוזן," מברך אותה ויטאל, "מה שלומך?"
"לא טוב. הגוף כואב, הראש כואב, כולי מפורקת. הבאת פנקס שקים?!" אישה זו הייתה מזכירתו של עורך דין ידוע ,הרהר ויטאל, איך מזכירה מדופלמת יכולה להיות כל-כך מטומטמת?!
"לא, לא הבאתי." הוא הבחין בפניה הזועמות של סוזן. הוא בחר בכיסא מרוחק והתיישב. אחייניתו קרבה אליו והחלה לספור:
"אחד, שתיים, שלוש, ארבע… "
"תפסיקי כבר!" הצטווחה גיסתו והתגלגלה מהספה על יד וברך.
"חמש, שש, שבע… "
"אידיוטית קטנה, אמרתי שתפסיקי!" גיסתו נלחמה עם כובד משקלה עד שהצליחה להתאזן ולקום.
"באת בלי כסף ובלי שיקים?! סוטה מלוכלך!! זה יעלה לך ביוקר!!"
"שמונה, תשע, עשר… " סוזן ניגשה לבתה והרימה אותה בידיה הבשרניות. הילדה התפתלה וצווחה; "לא! אימא, לא!" ויטאל לא הבין מה היא עומדת לעשות, כשהבין כבר היה מאוחר. סוזן השיבה את הילדה המשתוללת על ברכיו ואחזה בה בכוח רב כדי שלא תשתחרר ותברח,
"תני נשיקה לדוד! תני נשיקה לדוד!" הילדה נלחמה בכל כוחותיה, מתפתלת מצד לצד, צווחת, בועטת ברגליה הקטנות.
"סוזן, עזבי את הילדה בשקט! תני לה לרדת! סוזן, די עם זה!"
המצב הגיע לידי כך שויטאל דחף את גיסתו בגסות לאחור,
"תרדי לאט, חמודונת, תרדי לאט." הוא אחז בילדה כדי לאפשר לה להחליק על הרצפה. ואז קרה דבר הנורא. ברגע שהשתחררה מאחיזתו, אחייניתו טיפסה על הספה, משם עברה לאדן החלון וקפצה לתוך החשיכה.
*
ויטאל לא הלך לקבורה של אחייניתו. הוא חשש לפגוש את אחיו ולהתכתש עם גיסתו. בימים ובלילות מצא את עצמו ויטאל אחוז פלצות, היכן המשטרה?
מה ידע לחוקרים על המקרה? אם יבואו לאסור אותו כיצד יוכל להתגונן? חלפו שבועות, חלפו חודשים, ערב אחד בדרכו לחניון ויטאל סטה לעבר גינה ציבורית והתיישב על ספסל. מה יש לו למהר? הבית ריק, הרגשת בדידות כמו בלב ים, או באמצע מדבר. לו פגש את אחיו… לא! הוא כבר לא אותו ויטאל שאלברט הכיר.
האם בעקיפין גרם למותה של ליה?! מה חלקו של אחיו?! מה חלקה של גיסתו?! אחד עשרה, שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה… מוחו של ויטאל מנה מה שאחייניתו לא הספיקה למנות.
השעה הייתה קרוב לחצות כשויטאל התעשת וקם מהספסל. הוא חצה את הגינה לעבר שוק הירקות והפרות. השוק היה סגור. ליד אחת העגלות ויטאל הבחין באישה רכונה על ארגז. הוא הבין שהיא אוספת כל מה שאכיל ושניתן עמו למלא את הבטן. ויטאל לא הכיר את גיסתו עד שקרב אליה. סוזן נראתה כמו מקל, נעליה קרועות, השמלה הייתה תלויה כמו שק עליה. הרעב
והצרות השילו ממנה עשרות קילוגרמים, "בואי", אמר לה ויטאל כשעמד לצדה. הוא אסף מידה את שקית הפרות הרקובים למחצה והשליך אותם בחזרה לארגז. "בואי נסע אלי הביתה," היא לא אמרה מילה רק הנידה ראש והלכה אחריו. הוא ביקש שתלך לצדו והיא שמעה בקולו. הגיעו לחניון ועלו למכוניתו. כשהגיעו לדירה הוא הראה לה היכן המקלחת ובינתיים הכין לה בגדים משלו. אכלו מה שהיה במקרר. למחרת בבוקר ויטאל הלך למכולת ומילא שני סלים במצרכים. סוזן הכינה ארוחת בוקר. מוצרי בשר, נקניק, ירקות ופרות ויטאל קנה בסופר הגדול. הוא קנה לגיסתו נעליים ,נעלי בית, תחתונים וחזיות, סינורים וחלוקי בית. מהחנות שלו הוא הביא לה חולצות ושמלות. פעם ראשונה שהיה לויטאל למי לדאוג. על אף התנגדותה הנמרצת דרש שסוזן תישן במיטתו והוא יישן על הספה שבסלון. באחד הבקרים, אחרי שנסע לעבודה, סוזן מצאה דף כתוב על השולחן; "גיסתי היקרה, אם ידוע לך היכן נמצא אחי, תכתבי לו שאני רוצה אותו כשותף מלא בעסק. אגב, מעולם לא אכלתי דגים בתנור, מרק קטניות, ממולאים ודברי מאפה טעימים משלך, עמך הסליחה, ויטאל.
© כל הזכויות שמורות למחבר
הנכם מתבקשים להצביע על ידי הוספת תגובה
נבקשכם לדרג את הסיפור בין אחד (לא טוב) לעשר(הכי טוב)
וכן לנמק במשפט או שניים את הצבעתכם
במסך הוספת תגובה יש שדה אימייל. רק תגובות בהן תציינו את כתובת האימייל תילקחנה בחשבון בשקלול התוצאות.
אין צורך להרשם לאתר כדי להוסיף תגובה/להצביע.
האימייל לא יוצג באתר (אלא אם כן תסמנו אחרת), לא יעשה בו שימוש לכל מטרה אחרת והוא לא יועבר לכל גורם אחר
