"האם היינו עושים משהו אם לא היינו מאמינים בצדקת דרכינו?" שאל עצמו בבוקר קר שורד אחד ונשבע להגן בחירוף נפש על האמת שלו, משהו בתוכו שהרגיש כל-כך נכון ובטוח, מין ידיעה עמוקה ופנימית שרק על-ידי סבל, כאבים וייסורים יכול האדם להתפתח ולהגיע לפסגות חדשות ואמיתיות.

לדת התוודע לא מזמן וגילה התעניינות הולכות וגוברת בסגפנות. כאחד שהיה הדיוט מוחלט ולא הכיר את עיקריה, נתפס לזרמים קיצוניים והפך לקנאי אמיתי, שהגדיל והקצין את סייגיו מיום ליום.

השורד התבודד כמעט לגמרי והתנזר ככל שיכל מהנאות הגוף, על-מנת להתנתק מהפיתויים עבר להתגורר בעיירת גבול מושלגת אצל אשת קהילה זקנה שסעדה את הכוהנים המקומיים, אצלה שהה כשנתיים ימים. בתקופה זו מיעט לדבר ותקשר עם סביבתו רק בסימנים מוסכמים מהם ניסה להימנע ככל הניתן, לא האזין למוזיקה וניסה לחנך עצמו להדק את הרסן על היצר ועל הרצון.

אבל משהו מהותי עדיין היה חסר לו.          

 

השורד השתדל אפילו לא להרהר בחטאים, עד שאפילו להריח סחורה טריה שהגיעה לחנות המכולת של העיירה נחשב כחטא עבורו. הוא התפלל בדבקות וחקר באמונתו, אך המחסור הרוחני רק הורגש יותר ויותר.

השורד לא רצה להתמתן בדתיותו כי העריך רק אנשים החיים באמת עד הקצה והולכים עד הסוף אבל כשעבר ליד המכולת, הבין שאנשים החיים בתוך האקסטזה הדתית לא סובלים כלל, עבורם הסיגופים הם התפרקות ובריחה מאושרת.  הוא שקע בייאוש והבין שהדת לעולם לא תספק אותו.