"יש לך הודעה 1 חדשה", הודיע לי בתרועות רמות כמו בסימפוניית בוקר של אדוארד גריג, הטלפון הסלולארי שלי שנח לו עד עתה ללא הרף בשלווה ליד ראשי, ועכשיו החליט מרצונו, או שלא מרצונו, להעיר אותי משנת ליל רצוף חלומות שהדעת מעדיפה לא לזכור. קשה היה לי לפתוח את עיניי, משום שתריסי חלוני הוגפו למחצה וקרניה הארוכות והמוזהבות של שמש של חורף תחילי בצבצה דרכם ופגעה הישר אל תוך הלבן של אישוניי, סימן היכר ליום חדש אך מסתורי.

ראשי היה מוטה הצידה לכיוונו של הטלפון כך שהצלחתי, למרות הכול, לפתוח את עיניי לאיטם, ובזהירות מרובה שלחתי את ידי, שהייתה קשה כה וכבדה כמו גזע של עץ אורן, אל עבר הטלפון כדי לנסות ולראות מי זה מעיר אותי בשעת שחרית זו. 

 

"שלום אחי היקר, להזכירך הבטחת כי תסיע אותי ואת זהבה לדרום העיר לבחור היום. אנו מחכות לך בעוד כחצי שעה מתחת לביתי. נשיקות", בישרה לי ההודעה המרה.

"הבטחתי? אני? האם זה ייתכן? לא הבטחתי דבר זה מימי. או שכן? הכיצד זה נעלם לתוך נבכי הנשייה שלי? ואיך יוצאים מזה עכשיו"?, הרהרתי לעצמי בדומיית בלבול ותדהמה, "בכל זאת, לא הבטחתי לעמוד בהבטחתי! אומר להם שאיני יכול. שאני חולה. שאני חייב לסור לעבודתי. שהכלבה שלי המליטה. שהשותף שלי מתחתן.