תאור:
מאת : מורן קבסו
שנתיים לאחר מותי, נולדתי שוב, מתבוסס במי הבריכה החמימים שבמרכז השיקום. שוחה הייתי רבות עוד קודם לכן. תחילה בצער. יבבות חנוקות היו ממררות את גרוני דרך קבע, ופי הנפתח - בולע מים תועים. אחר-כך בזעם. הטורקיז הקר נחצה לשניים, כאוב. נתזים היו נורים סביב. רק מקץ עשרים וארבעה חודשים, ידעתי תקווה אמיתית. תקווה בדמותו של תבור.
---
חזרתי אל הבית המייבב, אל החדר תכול הקירות, וניסיתי לשכוח, אבל הזיכרון נזל מן הרהיטים הקפואים וחבר בי כמו בסרטים המצוירים, שם ענן של גשם ניצב מעל אדם מסוים. האדם הזה הוא אני. ובכל זאת, היה דבר-מה שונה בבוקר ההוא. קמתי מוקדם. מוקדם כל-כך, שההתבוננות בנוף הייתה קפואה כישיבה בתוך מקרר, ואולי אף גרועה יותר. ניקיתי את פניי במים, אך הענן נותר.
החזרתי את התנין לסל הבובות, החלקתי את הקפלים שעל המצעים בחדר תכול הקירות, ויצאתי מהבית. הענן ריחף איתי ברחוב. רק אל האוטובוס כחול המושבים לא הצליח הענן להידחס. בחרתי לי מקום בודד ליד החלון, ובהיתי. הנוף זרם. רקיע חיוור, חיוור מדי, פיזם מנגינות של רוח בין העצים. מן הבית המוגן שמאחורי הזגוגית, יכולתי להבחין באנשים שלא אפגוש לעולם.
זהו פסקה מתוך הסיפור שזכה בתחרות כתב
ונכלל בספר :
"רגש ושכל" אנתולאגיה של פרוזה ישראלית חדשה
