אבא יושב על הספה, כולו רופס עליה, גופו נינוח אבל ארשת פניו מתוחה. אני יושב בצד, צופה במנחה שבתוך הקופסה מציג את השאלות חסרות הרחמים למתמודד תמים. ככה זה התחיל.

כשהוא מסיים לשאול את השאלה, ואפילו עוד לפני זה, אבא כבר פולט את התשובה במלמול רפה. ואז האיש בטלוויזיה עונה נכון, או לא נכון, ואבא מחייך. "תראו מה זה", הוא אומר, ואני לא מצליח להבין אם לי או לאוויר. "הנוער של היום."

הטלוויזיה הפכה להיות הנחמה שלנו. ביישוב שלנו יש צרכנייה אחת, מרכז קניות אחד. מספרה אחת. מלון אחד, פינת חי אחת, גן ילדים אחד ובית ספר אחד. הכול אחד. בלי גיוון, היישוב שרוי באפרוריות ירוקה שזועקת יחידות. וכאן בא תפקידה של הטלוויזיה. כמו קשת בענן אחרי יום אפור, צובעת את הערבים באור שונה, מיוחד. מעין מכשיר קסם.

אבא יושב מרותק, ואחרי שהמנחה מסיים לפלוט את השאלה הוא כבר אומר, "הוא שאל את זה כבר." אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל סומך על אבא. הוא ראה מספיק תוכניות, ומלמל כבר מספיק תשובות ממקומו על הספה בשביל לדעת.

אין לי המון זיכרונות מהעבר. אבא סיפר לי שישבנו שלושתנו, אני והוריי, מול הרופא, כשהוא סיפר שיש לי הפרעת זיכרון. אני משער שאמא הניחה את עיניה הלחות על כתפו של אבא. ואבא חיבק אותה, והרופא הושיט יד ואמר "תהיו חזקים". אבל הוא לא סיפר לי את זה.