כשהייתי קטנה, אמא שלי רצתה שאני אעלם מתוך החיים שלה, לכן בכל יום היא היתה מגלגלת אותי לכדור קטן, ומכניסה לארון, יחד עם בגדי החורף הישנים. בארון, הייתי מונחת מגולגלת בחושך, עד שאבא היה מגיע בערב, תולה את מעילו על קולב בארון, ומוצא אותי עיפה, מכווצת ומפוחדת.

אמא לא פינתה לי מקום בחיים שלה, אך כיון שהיתה בכל זאת מוכרחה לשים אותי איפה שהוא, פינתה לי מקום בארון, ולכן לעיתים נדמה לי כי אין לי מקום בעולם הזה, אך אולי יש לי מקום בלב של יואל? כן, בטוח שיש לי מקום שם. אולי לא ממש בטוח, אבל כמעט בטוח. הלואי שבטוח...אלוקים, עשה בבקשה  שיהיה בטוח. אבל... אבל איך מישהו יכול בכלל לאהוב אותי, אם אפילו אמא שלי לא אוהבת אותי... פעם יואל היה הכל בשבילי, ועכשיו יואל איננו.

אני מונחת בארון, חושבת על יואל, אך על מה חושב אתה יואל עכשיו? עכשיו גם יואל שלי נמצא בתוך ארון, ארון חשוך בדיוק כמו שלי, אבל יואל שומע קולות אחרים משלי, כי הארון של יואל נמצא עמוק בתוך האדמה.

היתה זו תקופה של שלווה מפויסת, הדלת כבר איננה ממהרת להיסגר. ציריה המעוכלים, תנועתם כבדה.

הכל החל במחשבה אחת טרופה, תחילה במתינות ואחר-כך בחוזקה.

יואל היה גדול ממני בשנתיים, אך ראשו נגע בראשי. הוא נראה קטן לגילו, אך כל הילדים בבית-הספר חששו ממנו, אפילו הגדולים של כתה ח'. יואל לא הסכים שאגע בו, הוא אמר שהנגיעה מכאיבה לו. כי יואל לא רגיל בנגיעה, אבל אני חיבת לגעת ביואל, ויואל מענה אותי.