תאור:
מאת: מתן כהן
זה סיפור פשוט. הם נפגשו, התידדו והתחתנו. מעולם לא הייתה שם אהבה גדולה, ומי בכלל דיבר על אהבה בשנות ה-50 המוקדמות. רוב האנשים האמינו שאהבה קיימת בעיקר בסרטים, סיפורים ושמועות. זאת הייתה תקופה שונה, פשוטה יותר, אנשים לא חיפשו משמעות, לא ניסו לתת לחייהם איזו אידיאליזציה והחלומות היו פשוטים יחסית להיום. אנשים אז בעיקר ניסו לשרוד.
יום לאחר החתונה הוא כבר חזר לעבוד, והיא, שלראשונה בחייה עזבה את בית הוריה מצאה את עצמה בדירת חדר קטנה, עוסקת רוב היום בנקיונות ובבישול. ילדים מעולם לא היו להם. אף אחד מעולם לא שאל מדוע, וכשהנושא עלה, היא תמיד הצליחה איכשהו להתחמק מלתת תשובה ברורה.
הוא היה חוזר בכל ערב בשעה שבע ושלושים בדיוק, אוכל ארוחה קטנה בזמן שהיא הייתה יושבת מולו ושותקת, לאחר מכן מדפדף מעט באחד מהספרים הרבים שהחזיק בחדר העבודה, ובסביבות תשע כבר היה נרדם.
בסופי השבוע הוא היה יוצא לבדו, לפעמים לכל היום, לשוטט בעיר או "לנשום אויר" בכפר, לדוג דגים אותם היה משחרר כמעט תמיד לאחר שהיו נלכדים בחכתו.
וכך עברו להם השעות, הימים, השנים. חסרי משמעות, חסרי סיפוק, מלאי שתיקות ארוכות, בדידות והשלמה עם הדברים.
זהו פסקה מתוך הסיפור שזכה בתחרות כתב
ונכלל בספר :
"רגש ושכל" אנתולאגיה של פרוזה ישראלית חדשה
