בערב שישי אירחתי כמה חברים ותיקים וטובים: גבי האדריכל, בני הרופא, חן השוטרת, עדי הדוקטורנטית ועוד שניים שלושה שנותרו דוממים כל הערב.

כל אחד מהם הביא כיבוד מעשה ידיו להתפאר וגם סיפור. ביקשתי שכל אחד יכין לנו את הרומן של חייו כדי לשדרג את הערב.

אחרי שהתרווחנו בכורסותינו, נשנשנו ושתינו, עדי היפה התנדבה להתחיל לספר.

 

"זו לא האהבה הגדולה של חיי, אולי עוד תהיה, הסיכויים נראים לי קלושים. זו התאהבות שמתרחשת ממש עכשיו. אני מאוהבת, אולי גם הוא. אף אחד לא אמר מילה, לא מסגיר את הסוד, אבל המתח שיש בינינו היה יכול לספק חשמל לכל המזרח התיכון. 

קוראים לו נתיב למדתי בקורס שהעביר בסמסטר הקודם ועכשיו הוא המנחה שלי לדוקטורט. זהו, עכשיו גיליתי. אתם הראשונים שיודעים. זה נשמע כל כך ילדותי, הילדה מאוהבת במורה ולא מעיזה לומר לו מילה.

רק לפני חצי שנה שלחתי לעברו מבטים חולמניים בזמן ההרצאות, המבטים שלי אולי היו חולמניים אבל הקשב שלי היה מלא, לא הנחתי לעצמי לפספס אף מילה שלו, כדי שהמבחן יהיה מושלם. יחד עם זאת ניהלתי מונולוג חד צדדי ארוך אליו בכל דקה ודקה של ערות. הלכתי לישון מדי לילה עם זיכרון מראה הקריצה ששילח אלי פעם כשנתקלנו במקרה בקפיטריה.