אביבה התעוררה אל האור וציוץ הציפורים, כמה חסרה אותם. בגדי הקיץ חיכו לה, קצרי רוח כמותה לצאת אל הבוקר הבהיר, לנשום את הים ובריכות הדגים. הסנוניות רשמו ערבסקות באוויר וצללו לגמוע טיפות מים מן הבריכה שבחצר השכנים. בתי השכונה הגולשים מערבה במדרון המיוער הזכירו לה את פרובנס על כפרֵיהָ הדבוקים לצלע הר עם שוק המציאות של שבת שאהבה לפקוד, ליד כנסיה עתיקה. היום לבשה שמלה צבעונית, נעלה סנדלי שרוך בהירים, אספה מהשידה ארנק ומפתחות ורצה אל מכונית הקאיה פרייד, מתנתו של  אבא, ניסיון פיוס אחרון. קול התנעת המכונית הבריח זוג שפני סלע שרבצו על שפת המצוק. החנתה על יד התחנה המרכזית, מול בית העלמין, מעבר לשעריו נח אבא כבר חמש שנים בחלקה המשפחתית. איך הזמן רץ. הגניבה חיוך אהלן אל דמות הברון המצוירת בדופן מגדל המים ויצאה לצעוד במורד "דרך היין". השיבה הביתה.לעבור בין קשתות האבן טופפת  ברגל קלה על המדרכה המוכרת - זו זכרון יעקב שלה, עם בתֵיהָ הטובלים בירק, הגלריות ומרפסות בתי הקפה.