בוקר ארור ומקולל, מבליע אותות מבשרי רעות. צלחת מחליקה לי מהידיים ומתרסקת ואני על הברכיים, אוסף את השברים. בדרך לבית החולים אני נכלא במעלית שנעצרת בהפסקת חשמל לא מתוכננת.  דוח חנייה מתנופף על השמשה ומפתח האוטו נשבר בתוך המנעול. בצהריים, רוח גדולה באה מעבר המדבר ואיה שלי מתה.

 

לא באופן מטפורי איה מתה, אלא באופן ממשי מאוד. קו ישר במוניטור וצפצוף צורמני, חד וארוך שמנסר את הדממה שנכפתה עלינו בחדר הלבן מידי. עיניים שנעצמו, נשימה אחרונה, רופא שמכריז על שעת המוות באדישות "13:27" סדין לבן, כרוניקה לא צפויה של מוות וחושך על פני תהום.

ואחר כך, הפרוצדורה: "מי אתה בשבילה?" [אבא שלה].  "יש עוד איזשהם קרובי משפחה שצריך להודיע להם?" [כן... בעצם לא... תודה, אני כבר אעשה את זה, תודה.]  "האם אתה מוכן לתרום איזשהם איברים?" [לא יודע... מה כבר תעשו עם כליה של ילדה שבקושי מלאו לה 5?]  "הנה, רשמתי לך בכרטיס הזה את מספרי הטלפון של חברה קדישא בתל-אביב - הם כבר יסבירו לך הכול."  [תודה, מה כבר יש להם להסביר?] "ביקשתי שיביאו לכם את התעודת פטירה, אבל המחשב נפל. חכו כאן לבינתיים."