מאת: ירון פז

הפעלתי את ה MP3 והאזנתי לאחי, כשאני מחביא את המכשיר בתוך הכיס האחורי של הג'ינס השחורים שלי, החוט מתחת לחולצה האפורה הקרועה ואילו האוזנייה עמוק באוזן, מתחת למעטה השיער האבשלומי שלי. "חסר לך שהאורחים (כך אמא קראה להם, "האורחים") יראו". "זה יהיה ממש לא מכובד, למרות שאני יודעת שהכוונות שלך טובות....".
* * * *

יום רביעי, 2 באפריל
אסטרונאוט. מעופף. איך שהסתדרו השלשות, מייד שמתי לזה לב. אולי העיניים, שהיו לא ממש ממוקדות: ספק בוהות, ספק ממצמצות, מאחורי זוג משקפים שמאלניים. על המקום הרגשתי את זה. אינטואיטיבית, בעודי יושב מאחורי השולחן, קולט את הבשר הטרי שהגיע הישר מין המיון המוקדם של עודד המ"פ. משמאלי כץ הסמל שלי ומימיני רות, משקי"ת הת"ש שהייתה של כץ, לפחות עד לרגילה הבאה.
בתיק האישי הוא הופיע דווקא כמוטיבציונר. בן יחיד שהחתים את אמא – אבא על טופס התנדבות. מבט מהיר בזרועות הדקות, בזגוגיות עיניו קצרות הרואי, בקומתו הנמוכה, הספיק לי בכדי למיין אותו. פק"ל ררנ"ט. הפק"ל הכי קל. אילו רק נתתי לו אלונקה או סתם ג'ריקן מחוריין, הכל היה נגמר אחרת. האם יכולתי אז לדעת? האם יכול היה מישהו, ובפרט מישהו מאותם ערפדים, נחשי קרייה, לנחש שזה יהיה הסוף?
התרגיל היה פשוט. כמה קילומטרים של הליכה בטוריים מדורגים עד ליעד. ניווט פשוט של ליל ירח. תצפית. הזדהות. השמטת רתק והתפרסות. מכת אש. סימפונייה בניצוח איפרגן המא"גיסט וררנ"ט בודד, ררנ"ט מזויין בודד, שלאחריו הסתערות, טיהור, הטמנת מטענים, ספירת הלוחמים, פיצוץ ונסיגה מהירה אל המאהל. עשרות כאלו כבר עשינו. אם לא מאות.
מה היה כאן לחקור? תאונה. תאונות קורות. עובדה שכל שנה מתים חמש מאות איש בתאונות דרכים ואף אחד לא מקים ועדת חקירה שתיצלוב את שר התחבורה. והנחשים בשלהם: האם הוא קיבל הדרכה לגבי השימוש בנשק? האם נבדק היטב במסדר היציאה? האם הוסבר לו תפקידו בתדריך? האם השתתף במודל מתחילתו או רק הצטרף באמצע כי היה תורן חדר אוכל? האם ישן שש שעות בלילה הקודם, לפי פקודות מטכ"ל? כאילו שזה קשור. מה אני, פלורנס נייטינגל או מם-מם ב 617? ובכלל, אפשר לחשוב שאני זה שתכנן ררנ"טים באופן שיתפוצצו בקנה כשיורים אותם עם כדור רגיל במקום עם תחמיש. חולירות. מזל שכדי לשפר עמדה התרחק טיפה משאר החבר'ה לפני שלחץ על ההדק. אחרת הייתה הולכת לי חצי מחלקה.

יום שני, 7 במאי
הוא לא השאיר אחריו מכתב. וכי מי שעתיד להיהרג בתאונה יכול להשאיר מכתב, גם אם הוא יודע לכתוב יפה כמו אמיל זולא? הוא באמת כתב יפה. יכולתי להיווכח בכך גם מבעד לפרצי הצחוק שבקעו באותו יום שישי (אני חושב שזה היה יום השישי האחרון לפני התאונה), בשעה ששיקו הקריא במאמץ גדול לפני כל החבר'ה בארוחת הערב טיוטא כתובה אנגלית של מכתב אהבה שהוא כתב לאהובתו טלי ושנחטף על ידי החבר'ה. מכתב סתום אמנם, אבל מרעיד נפש. בכל אופן משהו שנראה כמו אהבה בלתי ממומשת. אפילו לי הוא לא היה ברור עד הסוף, במיוחד כשהשווה בין אהבתם לזו שבין גוסטאב וטאמז'ו, השד יודע מי אלה.
אני זוכר שבתוך ההמולה הבטתי בכתובת שעל הקיר של חדר האוכל. הרס"ר, שזה לא מכבר חזר בתשובה, החליט לשנות תדמית. במקום "קשה באימונים קל בקרב", הופיעה שם האימרה על כל המציל נפש אחת. אבל אני הרי לא הייתי צריך להציל אף לא אחד. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לגדוע את ההשתלחויות עליו מיד כשהחלו ולהעיף את שיקו לכל הרוחות. אבל איך אפשר לכעוס על הליצן המחלקתי, במיוחד שהוא לא רק חקיין כשרוני, אלא גם ארפיג'יסט בחסד עליון?
במוצאי שבת קראתי לו לשיחה. "אצלי במחלקה לא יהיו מכות", הבהרתי. אין דבר כזה. לא אצלי. "שמעת את מה ששיקו הקריא?" שאל. "כל מי שהיה שם שמע", עניתי. "אתה חושב שזו אהבה נכזבת? שאף פעם לא יצא מזה כלום?" צליל של חרדה הסתנן לקולו. "אתה תתגבר. יהיו עוד הרבה", הוספתי כבעל נסיון. "לא כמו האהבה הזאת", אמר. "בלעדיה אין לי חיים. במיוחד עכשיו כשהקלפים גלויים", הוסיף. "לפעמים צריך להכיר בכך שאהבה היא חד צדדית" אמרתי לו ביבושת. לא התאים לי להיות דוד רחום. לפחות לא באותו היום.

יום שלישי, 22 במאי
נזכרתי איך חזרנו יחד משטח אש 95 אל המכלאות. המ"כ העלה אותו משאול התחתיות של הנגמ"ש שם רבץ מעולף למחצה מהחום ומחד תחמוצת הפחמן [עד היום זה לא ברור לי מי הרים לנו מחיצת מנוע], והטיל עליו לנווט חזרה אל ארוחת הערב. הוא תפס בשמחה את מקומו בצריח המפקד, המ"כ עבר לתא הלוחמים ואילו אני, על תקן טרמפיסט, התפרקדתי לי בנוחיות על מכסה תא הלוחמים, תוך שאני גוזל ממקלען שמאל את קסדת הוי אר סי. הנגמ"ש טס לו קדימה, באזימוט דייקני למדי, מעטיר פודרה על כל הפלוגה ששעטה בעקבותיו. זה לקח לי כמה דקות להבין שהניווט המזהיר הזה לא היה בזכותו אלא בזכות בן-שבת, שנהג במדפים סגורים כאילו שהוא דוהר על מוסטנג ולא על ברדלס מעשן בעל פריסקופים שבורים. הייתי מצפה מעצמי שאבין מייד, על רקע שתיקת הכבשים בקשר–פנים. במקום זה הבטתי בו, כשהוא תולה מבט מעופף בשמש העגבנייתית הדועכת בגבי, עוקב אחריה כמו מצפן אנושי ממושקף תוך הזנחת תפקידו כמוביל. מעביר דה-פאקטו את הפיקוד לבן שבת, שכמעט הוריד אותנו אל תעלת הנ"ט המזדיינת שבמתחם מגדלנה. "יופי של שקיעה" אמרתי בקשר-פנים, "בשביל שקיעה כזאת שווה להקריב נגמ"ש", הוספתי בציניות. הוא סובב אלי את ראשו. "יופי של שקיעה" אמר, מתעלם מהסיפא, מביט בי במשקפיים מלאים באבק ובדבר מה נוסף. בזמנו חשבתי שהנוסף הזה שיקף פליאה על כך שאני קורא את מחשבותיו. היום אני יודע שטעיתי.

יום ראשון, 27 במאי
משום מה מובילים אותי הזכרונות אל ואדי עקרוט. גשם חברוני של ינואר, מעורב בפתיתי שלג, הוסיף לרדת כל העת. שייגמר כבר התרגיל המסריח הזה, חשבתי לעצמי. למה להם מותר לקטר ורק לי אסור. ודווקא עכשיו הוא היה צריך לנקוע ת'רגל. מצא לו זמן. "זה לא נראה טוב", אמר עידו החובש, תוך כדי קיבוע. "אולי כדאי לפנות אותו ברכב", הוסיף, "צריך להודיע למ"פ". "כן", אמרתי, "הוא באמת לא יכול להמשיך איתנו ברגל". "פתח אלונקה", אמרתי לעידו. "אנחנו ממשיכים איתו". "אין צורך" הוא אמר. "אני יכול ככה, עם המשולש". "חאלס", אמרתי. "אין לי כוח לגיבורים עכשיו. יאללה, תעלה". ומה עם הפק"ל? שאל. הבטתי בו. רגע, אני צריך גב פנוי. "תודיע לז'יטומירסקי להעביר תג'ריקן לעידו ושיעבור לחוד עם הפק"ל של הפצוע" אמרתי בחיוך לרץ-קשר. הוא עלה על האלונקה באנחה של מתרוממת, אבל בזגוגיות היה משהו אחר, בלתי מזוהה. הלילה היה חשוך כמו קוס של כושית, אבל לא היה צורך בשום אור בכדי לדעת שהחבר'ה רוטנים. פה ושם יכולתי לשמוע דברים ברורים יותר, בעיקר מאזור הוותיקים שהיו סרוחים ליד הסמל. לא נרתעתי מהרטינות. ידעתי שחיש קל יכוונו כלפי הסוציומאט השוכב על האלונקה. מן הסתם גם יתורגמו ללטיפות של קנה עצבני או של קת פזמניקית. ובצדק. זה ממש לא פשוט לטפס בליל סערה את ואדי עקרוט עם אלונקה פתוחה. אבל אלה החיים. אחד בשביל כולם וכולם בשבילו. והוא? חמש דקות של שיניים נוקשות וכבר הוא ישן לו כמו תינוק בעריסה, מניח להוריו- חבריו לסחוב אותו בליל סופה וסער. מעלה מנחה להיפותרמיה אהובתו.

יום שלישי, 5 ביוני
"זה מוזר לאללה. זה ממש לא התאים לו" אמר לי אתמול כץ. "הוא תמיד החזיק את התחמישים שלו בפאוץ' הקדמי שמאלי, בכדי שלא להתבלבל. ובכל זאת התבלבל" הוסיף כץ. "מה שמוכיח שאין שום אדם שחסין מפני טעויות. אפילו לא הוא. הוא, שבדברים האלה היה פדאנט כמו רוקח. הוא, שבכל המסדרים היה פיקס פוקס. מאלה שלא צריך לבדוק להם את המים במימיות ואת הכדורים במחסניות. דווקא הוא. אגב, טל, אתה ידעת שהוא החזיק שם גם תמונה שלך?" "טיפוס מוזר" אמרתי. ונזכרתי איך שאלתי אותו באותו מסדר יציאה גורלי אם הכל מוכן. "כן" השיב. "הכל לפי התכנון?" "כן, הכל לפי התכנון שלי", אמר אז, כשהוא מישיר אלי זגוגיות. ככה זה בחיים. לפעמים צריך לתכנן. וכשמתכננים צריך גם לבצע, אני חושב. וככה גם אני מוצא את עצמי...
* * * * *
ההקלטה הסתיימה. שקט נשתרר לו באוזני הימנית. ורק השמאלית עוד שמעה את החזן מספר על האל שלו מלא הרחמים הקיים בכל מקום, בין שבתוך גדר ובין שמחוצה לו.

לזכרם.