מאת: יהודית שופטמן-קריסטל

אימא שלי נולדה בעיירה קטנה לא רחוק מוורשה, אשר היהודים שחיו בה ועזבו, מבעוד מועד, קראו לה 'העיר שלנו ' או 'העיר'. גם סבתא שלי נולדה בעיר וחיה שם עד שנרצחה, וגם דודים ודודות שלי וסבא וסבתא של אימא, דורות דורות של בני משפחתי נולדו בעיר, גדלו בה, חיו ומתו, מי בעיתו ומי שלא בעיתו.
אימא סיפרה לי שבאירופה הגברים שנולדו במשפחה "דווקא לא היו מי יודע מה". נמוכים, חיוורים מאד ורזים ולרוב גם חולניים. אבל הנשים, הסבתות שלי, הדודות ובנות הדוד, היו יפהפיות עוצרות נשימה, בעלות תלתלים שחורים, עור שיש לבן ועיניים גדולות. לדברי אימא סיפור יופיין של בנות המשפחה רץ לפניהן ונודע בכל האזור, אם לא בכל פולניה.
"בארץ זה כבר לא תמיד ככה" הסבירה לי אימא. "כאן נולדים כל מיני. אולי זה בגלל האוכל."
כשאימא גדלה ויפתה מאד, עזבה את העיר ונסעה ללמוד רוקחות באוניברסיטה של ורשה. כשסיימה את לימודי הרוקחות והתחילה את השנה הראשונה של לימודי הרפואה, פגשה את מקס ברגמן, שהיה גם הוא סטודנט לרפואה. מקס ברגמן, שאת תמונתו ראיתי כעבור הרבה שנים, היה צעיר גבוה ורציני אשר לרוע מזלו נולד בשטח ההפקר. אביו היה יהודי פולני, נצר לראשי ישיבת קראקוב, ואימו הייתה גרמניה, לא יהודיה. אימא ומקס ברגמן ניהלו רומן מהוסס וחשאי, שהתגלה תוך זמן קצר, ועורר מהומה גדולה במשפחתה של אימא, שהיו בה רבנים וראשי קהילה, וגם אחות אחת שנישאה לגוי וקרעו עליה 'קריעה' וישבו 'שבעה'. לאחר הרבה שיחות, ויכוחים ודמעות, שכנעו סבא וסבתא והדודים שלי את אימא, להרחיק לפלשתינה, כדי לעבוד בבית המרקחת של הדוד שוורץ ולשכוח את מקס ברגמן.
אימא הצטרפה לקבוצת חלוצים חברי 'השומר הצעיר' שהתארגנה בוורשה ויצאה לפלשתינה דרך וינה ונמל טריאסטה. היא סיפרה לי שבכתה כל הדרך מוורשה והחברים, שאהבו אותה ממבט ראשון וניסו לעודד את רוחה, איימו עליה שהדמעות שלה יטביעו את האנייה הקטנה, שגם ככה שרדה בנס את המסע. אבל, עדי ראיה מהימנים סיפרו שהיו לאימא הפוגות ארוכות, שבהן שרה ורקדה עם חברי הקבוצה, ולפעמים הייתה אפילו דיי שמחה.
אימא הגיעה לנמל יפו, שם חיכה לה נרגש הדוד שוורץ, שלבש לכבוד המפגש חולצת עבודה כחולה ומכנסי חאקי קצרים ומקומטים.
"הגעת הביתה, ציפורה" אמר הדוד שוורץ, כשחיבק אותה בזרועות חזקות ושזופות.
"הוא כבר שכח שהוא מאירופה" סיפרה אחר כך, " אבל אני אף פעם לא אשכח. לא משנה כמה חם יהיה לי כאן."
הדוד שוורץ לקח את אימא לדרך עפר מאובקת, שם חיכתה להם עגלה רתומה לסוס חום זקן. הדוד שוורץ העמיס על העגלה את התיק שלה ואת הארגז שהביאה איתה מפולניה. זה היה ארגז עץ מלבני, לא גדול, שהחיבורים שלו חוזקו בריקועי נחושת אדמדמה. אימא ארזה בארגז כמה ספרי לימוד ועוד דברים שאישה צעירה צריכה בפלשתינה הלוהטת, בגדים חמים, כפפות לבנות, נעלי עקב עדינות ושמיכת פוך חדשה, מפלומת אווזים משובחת, דחוסה בתוך כיסוי סאטן ורוד ומבריק.
הדוד שוורץ שכר לה חדר קטן ברחוב בלפור, אצל משפחה שהכיר מהעיר, ולשם הביא אותה ואת הארגז, ישר מהנמל.
אימא דיברה עברית טובה, תוצרת בית הספר 'תרבות' בעיר, וכמה ימים לאחר שהגיעה לארץ התחילה לעבוד בבית המרקחת, לשמחתם של הרבה חלוצים צעירים, שעלו לרגל לבית המרקחת של הדוד שוורץ, כדי לקנות סכיני גילוח ולראות את הרוקחת היפה.
אימא התגעגעה מאוד הביתה, לסבתא שלי, למשפחה, לגן של סבא, ליערות המושלגים וגם למקס ברגמן. אבל אפילו היא הודתה, בשעת רצון, שהיה לה דיי טוב בפלשתינה. היא אהבה את הדוד שוורץ ואת העבודה בבית המרקחת, בערבים יצאה לרקוד עם הצעירים שמילאו את תל אביב, ועם הזמן זרקה את נעלי העקב הדקיקות והתרגלה ללכת יחפה לים. כשלוש שנים לאחר שהגיעה לארץ, הכירה את אבא שאהב אותה, הצחיק אותה ואפילו שכנע אותה לאכול אבטיח, שאימא תמיד התייחסה אליו בחשדנות, כי באירופה אפילו הפרות הסכימו לאכול ממנו רק בתקופות קשות במיוחד. אימא ואבא יצאו תקופה קצרה ושמחה ונישאו קצת לפני שפרצה המלחמה, שריסקה את החיים של כולם. המתים והחיים.
במשך השנים שלחה אימא מכתבים לסבתא, לבני המשפחה בפולין וגם למקס ברגמן, וקיבלה מהם מכתבים וקצת תמונות. היא שמרה אותם בארגז שהוגלה יחד איתה מפולניה, ובו אצרה את חייה הקודמים שהמשיכו בלעדיה. עם פרוץ המלחמה נותק הקשר עם בני המשפחה ובמשך כמעט שלוש שנים אימא לא ידעה מה קורה שם. היו, כמובן, כל מיני שמועות, אבל היא, כמו כולם, לא רצתה להאמין.

באחד הימים הלוהטים של סוף הקיץ נכנס לבית המרקחת איש צעיר שנראה זקן והיה לבוש, למרות החום, בחליפת צמר שחורה שהייתה תלויה על כתפיו הכחושות כמו על קולב ישן וכפוף.
"יש אדון שוורץ? נמצא?" שאל בעברית כבדה של מי שלא בטוח שאפשר. "כן" ענתה אימא. "הוא במחסן. אני אקרא לו."
היא הרגישה מיד שזה לא אחד הלקוחות שרוצה לדבר עם הדוד שוורץ על ענייני גברים, כמו שקרה לפעמים בבית המרקחת.
'אתה זוכר אותי?" שאל האיש את הדוד שוורץ כשנכנס .
הדוד שוורץ היסס קצת.
"אתה נראה לי מוכר. אני חושב שאני זוכר אותך מהעיר"
"אלי ברקוביץ" אמר הזר.
"אלי, אלי, " הדוד שוורץ שלח יד מעבר לדלפק הזכוכית העבה שהפריד בין הרוקחים לבין האחרים. הוא לחץ בידו הימנית השזופה את ידו הלבנה של ברקוביץ מהעיר, וכיסה אותה בכף ידו השמאלית.
"מתי הגעת? מה שלומך?"
ברקוביץ שתק לרגע והביט בגבר הגבוה ובאישה הצעירה והיפה שעמדו מעבר לדלפק, לבושים בחלוקיהם הלבנים והמגוהצים. בעוד רגע, חשב ברקוביץ, ישתנו החיים שלהם.
"אני רוצה לספר לכם מה קרה."
"ספר." אמר הדוד שוורץ.
"ספר " אמרה אימא בלחש ואחזה בכוח בדלפק שהפריד בינה לבין סיפורו של ברקוביץ. הדוד שוורץ הניח כף יד כבדה על ידה של אימא, שכבר רעדה תחת ידו.
ברקוביץ סיפר איך אספו את כל יהודי העיר בחלקת היער והפולנים, השכנים מהכפרים הסמוכים, הקיפו אותם במעגל, כמו במחול כפרי. ואז ירו בהם, וכולם נפלו מתים לתוך הבור הענק שנחפר עוד קודם וחיכה להם. ברקוביץ סיפר שנורה בכתף אך העמיד פני מת, והצליח לברוח למעבה היער כשירד הלילה. חוץ ממנו, סיפר ברקוביץ, לא ניצל איש.
"גם אימא שלי?" שאלה אימא. "כן" אמר ברקוביץ בקול עייף וסדוק "כולם". "וסבא וסבתא? ואחותי? " ברקוביץ לא ענה. המבט שלו נדד מאימא לדוד שוורץ ועצר כשהגיע לרצפה. הדוד שוורץ חיבק את כתפיה הרועדות ואימא המשיכה לשאול על עוד ועוד אנשים שהכירה, וגם על מקס ברגמן. אחר כך פשטה את החלוק הלבן ותלתה אותו על הקולב, כרגיל. "אני צריכה ללכת" אמרה לדוד שוורץ ויצאה אל הרחוב המואר בשמש לא מתאימה.
היא הלכה ברגל לדירה הקטנה בשדרות רוטשילד, שם גרו אימא ואבא, פתחה את הדלת שלא הייתה נעולה, נכנסה לחדר השינה הקטן ונגשה לארגז מפולניה שעמד בפינת החדר. אימא הוציאה מהארגז את שמיכת הפוך, חלצה את הנעליים, צנחה למיטה שלה ושל אבא ומשכה את השמיכה מעל הראש .
אבא הגיע הביתה די מהר. בתל אביב הקטנה של אז לא היו סודות. אימא רעדה מתחת לשמיכת הפוך ולא פקחה את העיניים כשאבא נכנס לחדר. אבא התיישב על המיטה, ליטף את פניה והשקיע את ראשו בתלתלים השחורים והרטובים.
"רצחו את כולם," אמרה " את אימא שלי, את סבא וסבתא, את אחותי וגם את הקטנים. טוב שאבא מת עוד קודם, אחרת היו רוצחים גם אותו. אפילו את מקס ברגמן רצחו." אבא כבר שמע. הוא ליטף וליטף את שערה של אימא ואז נשכב לצידה, מתחת לשמיכת הפוך, מחבק ומנסה לפלס לו דרך אליה ואל המתים שלה. אחר כך אבא קם, יצא מחדר השינה וסגר את הדלת. בימים הבאים אבא לא הרשה לאיש להיכנס לחדר, גם לא לחברות הקרובות של אימא ולבנות הדוד שלה שבאו להתעניין בשלומה. "ציפורה נחה" אמר אבא." קשה לה מאד. היא צריכה זמן." כולם הלכו על קצות האצבעות וחיכו.
רק אבא נכנס לחדר השינה שם שכבה אימא מתחת לשמיכת הפוך, קודחת והוזה. אבא הכין לה תה מתוק ומרח שכבת חמאה עבה על פרוסות לחם שחור. זה היה שיא קולינארי שאבא לא הצליח לשבור במשך כמעט חמישים שנות נישואין. היא שתתה את התה ולא נגעה באוכל.
שלושה ימים ולילות שכבה אימא רפויה מתחת לשמיכת הפוך, נושמת בנשימות עמוקות את ניחוחם הכבד של עצי התפוח והאגס בגן של סבא, וכמעט נחנקת מריחה המתוק והמשכר של פריחת הדובדבן. כשנרדמה, מפעם לפעם, חלמה על המשפחה שלא הייתה כבר ועל הנשיקות הבתוליות של מקס ברגמן, שנרצחו ביער.
בבוקר של היום הרביעי אימא קמה, רחצה באמבטיה מלאה במי סבון חמים, חפפה את התלתלים השחורים בשמפו אנגלי משובח וסרקה אותם בקפידה. אחר כך לבשה שמלת כותנה טרייה בצבע טורקיז, שהדהד בעיניה הירוקות, מרחה קצת ליפסטיק ואמרה לאבא "אני הולכת לעבודה. השארתי את דוד שוורץ לבדו בבית המרקחת שלושה ימים. בטח קשה לו."
"כן," אמר אבא "הוא היה כאן כל יום. דאג לך מאד."
כשיצאה לבית המרקחת לקח אבא את שמיכת הפוך, קלף ממנה את הציפה הרטובה, דחק את השמיכה לתוך מזוודת עור חומה וישנה, ודחף אותה מתחת למיטה, יחד עם כל המשפחה ועם כל מה שנשאר שם ועם מקס ברגמן.
אני לא זוכרת שמישהו התכסה פעם בשמיכת הפוך של אימא. פעמיים בשנה היא הייתה מוציאה את המזוודה הישנה, מאווררת את השמיכה, מלטפת אותה בעיניה ובאצבעותיה ומחזירה אותה למזוודה.
פעם אחת, כשהייתי כבר כמעט בת שמונה, ראיתי את אימא מטפלת בשמיכה, מוציאה אותה מהמזוודה המרופטת, פורשת אותה בזהירות על מעקה המרפסת וחושפת אותה לאוויר ולשמש.
" בשביל מה את שומרת את השמיכה הישנה הזאת?" שאלתי. "היא מתפוררת".
"הבאתי אותה מהבית" אמרה אימא. הבית היה ונשאר תמיד שם.
ואבא אמר "אימא שומרת בתוך השמיכה תפוחים ואגסים מהגן של סבא וגם דובדבנים. אפילו יערות מכוסים בשלג".
"אני רוצה לראות. " אמרתי לאבא.
"אי אפשר" הסביר לי אבא." רק אימא יכולה"
"תפסיק לספר לילדה כל מיני שטויות" אמרה אימא. "גם ככה היא לא לגמרי..."העיניים שלה התמלאו דמעות יפות מכובד הזיכרונות וגם בגלל שהבת שלה לא לגמרי. אבא חיבק את אימא ולא אמר כלום.

הרבה זמן חשבתי על השמיכה ועל היערות שבתוכה, על התפוחים והאגסים ובמיוחד על הדובדבנים, שידעתי על קיומם רק מסיפוריה של אימא ומתמונות שהראתה לי. חיכיתי להזדמנות לראות בעצמי מה יש בתוך השמיכה. אז עוד הייתי צריכה לבדוק כל דבר ששמעתי.
בבוקר של אחד מימי החופש הגדול, כשהייתי כבר, אולי, בת עשר, אחרי שאבא יצא למשרד, אימא הלכה לבית המרקחת ורוני אחי הלך לאנשהו, החלטתי שהגיע הזמן. נכנסתי לחדר השינה של ההורים, משכתי בכוח את המזוודה החומה, פתחתי אותה והוצאתי את השמיכה. קצת אבק התפזר באוויר וריח זר, כבד וישן, עלה מהפוך. שכבתי במיטה של ההורים, התכסיתי מעל הראש וחיכיתי. היה לי חם ולא נעים. חשבתי כמה טוב היה לו ירד עלי עכשיו קצת שלג, שגם אותו הכרת רק מתמונות ומסיפורים. שכבתי מתחת לשמיכת הפוך אולי חצי שעה וזה הספיק לי. הבדיקה שלי גילתה שאין בשמיכה כלום. לא תפוחים, לא אגסים, לא דובדבנים ולא שלג. רק אבק שכמעט חנק אותי.
"סתם שמיכה ישנה ומסריחה,"אמרתי לעצמי בכעס. החזרתי את השמיכה למזוודה, דחפתי אותה, בבעיטה חזקה, מתחת למיטה
ויצאתי למרפסת לנשום אויר חדש.
השנים שחלפו דחקו את זיכרון שמיכת הפוך שרבצה מתחת למיטה של ההורים. אימא הזכירה לי את השמיכה פעם אחת, יומיים לפני החתונה שלי, כשהייתי כבר כמעט בדרך החוצה למדידה אחרונה של השמלה.
"נילי" קראה לי מפתח חדר השינה, "את יכולה לבוא לרגע? יש משהו שאני צריכה להגיד לך".
נכנסתי לחדר השינה. חשבתי שאימא רוצה להסביר לי שוב את חובות הכלה הצעירה, מתוך ספר הכללים המיוחד של אימא שלי, שהרבה מהם מתחילים ב'אף פעם'.
"אף פעם אסור לאישה להכנס למיטה עם פיג'מת פלאנל וגלגלים בשיער" הייתה מסבירה לי, "אלא תמיד אחרי אמבטיה טובה, עם כותונת לילה דקיקה, כן, גם בחורף, קצת בושם ואפשר גם קצת ליפסטיק."
"אוף, אימא, נו," אמרתי תמיד בטון חד וקצר רוח. ''אין לי זמן לשטויות האלה מספר החוקים הפולני"
"אז איך תדעי?" שאלה .
זה היה דיאלוג קבוע בין אימא שלי לביני, אבל הפעם היה לה משהו אחר לומר לי. "מתחת למיטה יש שמיכת פוך שהבאתי מהבית" הזכירה לי דבר שמעולם לא באמת שכחתי," היא בשבילך."
אוי ואבוי, חשבתי. זו לא מתנה שאפשר להחליף, ואיפה אתקע עכשיו את השמיכה הזאת בדירת הסטודנטים האצבעונית שלנו.
"הדירה שלכם מאוד קטנה" קראה אימא, כמו תמיד, את המחשבות שלי. "אז בינתיים, אני שומרת לך על השמיכה. אבל, תדעי שהיא שלך."
"תודה אימא. באמת. אני יודעת כמה השמיכה הזאת יקרה לך" חיבקתי אותה ובלב חשבתי שיש אלוהים והוא שומר עלי.
בשנים שעברו מאז לא גביתי מאימא את שמיכת הפוך שהובטחה לי. השמיכה נשארה מונחת, כמו אבן כבדה, מתחת למיטה של ההורים, כאילו בשקט, משגיחה שאימא לא תתרחק, ושומרת בשבילה על המשפחה שנשארה שם, ועל ריחם המתוק של האגסים והדובדבנים וגם על מקס ברגמן.
אחרי שאבא מת מדום לב בשנתו השמונים ואימא מתה, מזקנה וצער, ארבע שנים אחריו, לקח לנו כמעט שלוש שנים עד שהצלחנו לאסוף מספיק כוחות כדי לפנות את דירת הורינו המתים. אספנו בשקט חפצים לתוך ארגזים גדולים, כשפתאום רוני שאל "מה נעשה עם שמיכת הפוך של אימא?" "נזרוק אותה," אמרתי "היא מתפוררת ואכולת עש. אי אפשר אפילו לתת אותה לנזקקים. אף אחד לא נזקק עד כדי כך "
"נזרוק? " שאל רוני. " איך? אימא הביאה את השמיכה הזאת מפולניה". רוני אחי אף פעם לא אהב לטפל במטענים.
"אני אדאג לזה" אמרתי לרוני.
הוצאתי את המזוודה המרופטת ואפילו לא פתחתי אותה כדי לראות את השמיכה בפעם האחרונה. לקחתי את המזוודה לפינת הרחוב, משם אוספת עיריית תל-אביב חפצים שננטשו ושרידי חיים שאנשים זרקו, כדי שלא יכבידו עליהם .
בתנועת יד אחת קצרה זרקתי את המזוודה ובתוכה השמיכה לראש ערימת החפצים. הכאב היה פתאומי וחד. חשבתי באותו רגע שאולי נקעתי את הכתף. לא הייתי בטוחה, אבל היה לי ברור שמשהו בי זז בכיוון לא נכון. כאב לי נורא, אבל החזקתי בפנים את הצעקה שנשארה מאז תקועה אצלי בחזה, מכבידה לי על הנשימה.
רוני חיכה לי בבית של ההורים. הוא לא שאל ואני לא סיפרתי.
מאז לא דיברנו אף פעם על השמיכה, על מה שאימא החביאה בתוכה ועל מה שעשיתי לה. אבל שנים אחר כך עוד חלמתי, איך משאית הזבל של עירית תל-אביב דורסת ערימות של דובדבנים והם נבקעים, ללא מאבק, ודם הארגמן שלהם, שאימא לימדה אותי להכין ממנו וישניאק, נספג לאט בשלג. חלמתי גם על יערות מושלגים שאף פעם לא ראיתי ועל סבא וסבתא והדודים והדודות שלי שלא הכרתי, ולפעמים גם על מקס ברגמן.