מאת: שולה ברנע

זכור לי איך ישראל נהג להתפלל בבית הכנסת השכונתי. הוא הקפיד להתעטף בטלית. על כל מצווה שמר "קלה כחמורה". גם כשבאו לביתם מכרים- לא הרים ראשו מעל דפי התורה, כדי לברכם לשלום. רעייתו שמוצאה היה מבית אפיקורסי מהונגריה, קבלה עליה את עול המצוות. חבשה לראשה פיאה מיום נישואיהם- לא ניכר עליה כלל, שלא גדלה על ברכי הדת. אף היא כמוהו הקפידה על תפילות בכל יום ועל ברכת המזון בכל ארוחה, אפילו על זית- בירכה.
אותה שנה הייתה שחונה. בתשרי צהוב השדות וריבוי הקוצים העידו על החמסינים הרבים, שפקדו את ארצנו. אנו אנשי המושב, גבעול, העמלים על העבודה במשקינו כל השנה, בשדות התירס ובגידול בעלי החיים השונים: לולים ופרות, ציפינו בקוצר רוח לבוא גשמי הסתיו,. הם חגגנו ברוב הדר ורוממות רוח את חג ראש השנה וכבר פנינו היו מועדות לקראת הבאות. רחל ,אשת ישראל, החליפה באותה שנה את כל המפות והמפיות שכיסו את השולחנות ומסעדי הכורסאות. פתאום התמלאה מוטיבציה בלתי מובנת. לרוב הייתה מאד בלגניסטית: לא שמרה במיוחד על ניקיון בשום עת. לא החליפה מצעים, אלא לעיתים רחוקות, כשכבר נדף מהם ריח שתן, וכיסוי שחרחר הופיע עליהם. את החצר לא גירפה מהעלים, שהצטברו לערימות ערימות של פסולת סמיכה , שהייתה עפה עם כל רוח קלה. בנוסף לכך גידלה כלובי תוכיים בכניסה לחצר- שהיו מקור לא אכזב של רעש, לכלוך וריחות מסריחים לכל השכונה. רק בפסח הייתה מגעילה את הכלים וחשה יהודייה כשרה. את יום הכיפורים עבר ישראל שפי. הוא היה כבן חמישים- כוחו היה במותניו, צם כהלכה, ושום קורט מזון או טיפת נוזלים לא באו אל פיו כל היממה. לרוב הזמין לעצמו מושב בבית הכנסת של הישוב, שם התפלל וצם באדיקות. בתום היום, שבר את רעבונו בכוס תה מהבילה ומספר עוגיות,קיכאלאך, חמאה עדינות לעיכול לפני שעבר בבת אחת לאכילה שגרתית של היומיום על מנת לשמור על קיבתו הרגיזה. רחל עמדה עליו וטרחה סביבו להקל עליו את סוף היום המתארך בקושיו. בראותם את שלושת כוכבי הליל הראשונים מגיחים, הוקל לשניהם, ופלטו יחד קריאת אנחת רווחה. בטרם אכל ישראל את הארוחה המסיימת את היום, פנה לחצר כדי לתקוע יתד ראשון של הסוכה, לכבוד בוא חג הסוכות. הוא עשה זאת בחדווה, תוך אמונה שלימה ומתוך תחושת סיפוק ,שהנה אך התגבר על תאוות האכילה במהלך היום האחרון- והריהו מזומן למצווה הבאה. רחל שאלה אותו מבעד לדלת המרפסת:" מאין תביא את גזע העץ לתקיעה בטוחה?" והוא השיב לה באותה רוח של גיל, שהיה מצוי בה: "אין שום בעיה, כבר בחנתי גזע אחד בקצה השכונה שלנו". רחל ניגשה למטבח להדיח את כוסות התה ועמדה להכין את הארוחה המלאה ,שכללה עוף צלוי, תפוחי אדמה מאודים וגזר מתוק בצימוקים ושזיפים שחורים- מעדן שישראל אהב במיוחד. לפתע שמעה רעש גדול מהחצר. היא השליכה הכל מידיה ומיהרה החוצה. שם ראתה את אביר נעוריה שוכב על האדמה. מצחו היה אדום מדם שזב מפצע טרי בראשו. הגזע היה מונח על ישראל, כאילו היה זה מקומו מאז ומתמיד! הרהורי כפירה הזדחלו למוחה הזועק מסבל של רחל. "איך אלוהים מהתל בנו? איפה יימצא צדיק כמו בעלי בכל המושב שלנו, שכך אונה לו בערב חג הסוכות?!האם האל קיים, או רק בני האדם המציאו אותו, כדי שנהיה עסוקים בלחלות את פניו כל ימי חיינו?" רחל מיהרה חיש להבהיל את ילדיה הבוגרים והם הזעיקו אמבולנס, שהסיע את ישראל לבית החולים באר יעקב. ראינו את ישראל כעבור חודש בחצר הבית משקה את הגינה שלהם הנטושה והמוזנחת, כשתחבושת גזה חבושה למחצית ראשו. הוא שיחק בצינור המים, הניף אותו אל על ושוב- מספר פעמים. אחר כך התיישב בארגז החול, שהיה בחצר-זכר ימי הילדות מילדיו והחל לצור עוגיות מחול. במהלך אותם שלושים ימים הופצו שמועות רבות ושונות לגבי מצבו האמיתי של ישראל, לא ידענו אז עד כמה חמור הנזק שנגרם לו. מחברתה השכנה של רחל, נודעה לנו האמת המרה, אם כי ניחשנו אותה לפי מראה עינינו: יום יום ראינו את ישראל משקה בחצר את מה שלא היה ראוי להשקותו ומשתעשע בארגז החול כתינוק בן שלוש.
אט אט הבינה אף רחל, כי בביתה גדל ילד-זקן, שלא ישוב להיות בעלה. בתחילה ישבה ומררה בבכי ובהדרגה השלימה עם גורלה ולא התלוננה. היא גייסה עצמה למשימת ההישרדות בכבוד היאה למשפחתה עוד מחו"ל. עיניה נותרו עצובות ומודאגות. את כל כוחותיה שהשקיעה בישראל במהלך חייו ובעת מחלתו העבירה אל סידור הבית והמשק. המצב נמשך כחמש שנים- וישראל מסר נשמתו לבוראו ללא סבל נוסף- בקר אחד לא הקיץ כבר משנתו . רחל השקיעה עצמה יותר ויותר בטיפול בתוכים. הרבתה לצייץ אליהם ולשוחח איתם בלשונה מהבית בהונגרית. מילותיה היו מלות חיבה, ודי חשדנו, שאף דעתה החלה להשתבש עליה בעטיין של הצרות שפקדו אותה. בנוסף לתוכיים היה לה לול תרנגולות שהן וביציהן יועדו למכירה. היא נהגה לשקול את הביצים ולמיין אותן- דבר ששימש לה הן לתעסוקה ולריפוי . יש להודות, שהתנהגות רחל הייתה דוגמה לחוסן. היא לא בכתה אצל ילדיה הבוגרים ולא התלוננה. פשוט משכה בעול בשקט אצילי. יום אחד בשעה תשע אכלה את ארוחת הבוקר שלה בגפה. כשלעסה את הביצה הבחינה שבין שיניה פרפר לו משהו. היא לא הבינה, מהו הפרפור, שלחה יד לפיה והעלתה ממנו אפרוח זעיר שצץ מהביצה. היא קבלה אותו בשמחה של אדם השרוי באבל ששום דבר אינו משמחו, אלא אם מתחולל אירוע חריג במיוחד. ראתה באפרוח מעין זיכרון מתוק לחייה המשותפים עם ישראל וראתה בגידולו מצווה מהאל והוכחה לקיומו., ברור היה לה, שעליה לטפל בו כבן או כקרוב והדרך בה נשלח אליה העידה בעיניה על העובדה ששום דבר אינו מקרי בעולמה. היא נתמלאה בכוחות איתנים , והחלה למרק את הבית ואת החצר, הקצתה ל"שליח" מעין מלונה בקרב התוכים מתוך אמונה, שישמע את שירת התוכים והדבר ייטיב לו וישמח את לבו. רחל לא חלמה ,שהגוזל הרך בעל חוש מוסיקלי מפותח. כך להפתעתה בבקר אחד , היא שמעה במו אוזניה את הגוזל שר יחד עם התוכיים אפילו באותו טון! רחל היתה בעלת תושייה הרבה יותר ממה שייחסו לה בניה. היא זימנה ווטרינר, שימנע את גדילת האפרוח ע"י הזרקת חומר בולם התפתחות תאים –כך תכננה לפי הגיונה לשמור על קולו המצייץ בדומה לקולם של בני האדם, שקולם נשמר גבוה עד גיל ההתבגרות ואז הוא מתעבה. ברגע שהצליחה להאט גדילתו אכן נמנעה התעבות ציוצו. ילדיה הבוגרים חשבו, שאמם השתגעה במובן מסויים, אך ראו במשימתה החדשה ייעוד והצלה, כמו גם פעילות חברה לבדידותה. כך החלו להפחית מביקוריהם אצלה וחשו מורווחים. צעיר הבנים, שהיה מפולפל מהרגיל, הגה רעיון וספר עליו לאחיו. מה דעתך , כעת, כשאימא בבית במצבה, כפי שהיא, אבל האפרוח הזה, צחוק צחוק, הוא מוסיקלי!. נוכל לפתוח פה חווה לביקור משפחות עם ילדים, שיוכלו לראות מקרוב את הפלא במו עיניהם. כמו כן העניין של מגוריו בקרב התוכיים הינו בעל מסר של חיה(ציווי) עם השכנים בשלום! רק דבר אחד חשוב אסור לנו לשכוח " המשיך האח, בהתלהבות עם הרעיון " לשמֵר את האפרוח בזעירותו , פן יגדל לתרנגולת ואז הפלא ייעלם לנו בין הידיים.. הוא יקרקר בקוקוריקו צרוד." האח הבוגר חידש במחיאת כפיים בסיפוק:" אולי תתפלא להתעדכן אך-אימא הצליחה לשמר את האפרוח כרצונך זעיר כמות שהוא ,בעזרתו של שולץ הווטרינר, ואכן הוא מצייץ בציוץ דקיק- בקיצור, הבעיה שלנו נפתרה" אזי סמכו האחים ידיהם על המיזם המבריק של ואישרו אותו וחזו בעיני רוחם את עושרם המצטבר לאחר שנות העוני המרודות שחוו עד כה. הם העריצו את רחל אמם וראו בה דמות ממשיכה של רחל אמנו מהמקרא על כל עוצמתה כמו גם גחמותיה. חזינו במיזם, תושבי המושב, גבעול "עלתה על המפה". הגיעו אלינו מבקרים מכל אתר בארץ. האחים התעשרו ויכלו לבנות לאמם בית חדש ומרווח וכן רכשו לעצמם דירות ומכוניות חדשות לשביעות רצונם. נטרנו לאחים על שלא גילו לנו את פרטי המיזם ובכלל, מהיכן בדיוק צץ אפרוח הפלא המוסיקלי הזעיר ההוא. יחד עם זאת היינו גאים בהם על הישיגיהם המרשימים. אמם רחל נפטרה בשיבה טובה בגיל מופלג בתחושת סיפוק עילאי. על קברה בנו מצבה בצורת אפרוח קטן-זה המחווה שהייתה מבקשת לעצמה לו הייתה .