מאת: כרמי הראל

יגעה הארץ בקייץ, משוחה בזיעתה. שוא מסירה היא לבושה, לחשוף עצמה לצינה שחלפה, שוא מטה היא צוארה לרוות צימאונה. עיתים, בצוהורו של יום, דומה שהינה כלה כוחה, התעלפה, לא תקום עוד. ובא החורף, ורותה, ונעורה מעילפונה.
אך יש שבא החורף כמבקש לכלותה, והתגודד עליה בחילותיו, ומלאה זו ברקים, רעמים וסופות, ושטפו המיים את מלואה; והאדם, ביגונו, מביט בחליפות העיתים, והדבר לו כתעתוע - אין יודע תחילתו, ואין יודע סופו.

הוא היה מוטל במיטתו בעיניים מוגפות, ממאן לראות את החשיכה. שמע את הקירות חורקים בזעם, את התריסים נושפים בחרון, את החלונות מתכוצים באימה, ולא יכול להרדם.
הביט בזוגתו, עטופה בשמיכה לידו, רחוקה כול-כך, דוממת כול-כך. ביקש לומר לה דבר, אבל עצרו המילים בגרונו, אחזה בו הצינה, ובא רעד בגופו.
קם והלך לחדר-הילדים. נכנס והביט. גם הם ישנים.
ננערה הכלבה מתחת לשמיכה, ירדה ובאה אליו, והביטה בו בעיניה הנוגות. ביקש ללטפה, כישכשה זו קלות, הסבה ראשה ממנו, חזרה אל המיטה, זנבה נפתל בין רגליה, והצטנפה.
פנה ויצא מהחדר, ומצא עצמו עומד בפתח חדר-האמבטיה מביט בחשיכה.
הבליח ברק. ראה את הבגדים, שציבעם כצבע הזיית, שהם נחים בגיגית.
"גם רונן ישן!", רעם מוחו. התקרב אל הגיגית. עירבוביה של קמטים וכתמים. הרבה כתמים. הוא ידע - של שמן, של אדמה ושל דם. פתח את הברז. ירדו המיים וניערו את הקמטים. הלכו הכתמים ונטשטשו. רחק מאצל הגיגית, ויצא את הדירה.
ירד במדרגות. הדפוהו אלה קומה אחר קומה, עד שהגיע למיקלט. ביקש להכנס, ומצאו נעול. יצא אל הרחוב.
הרוח פיזרה את בלוריתו. העביר את אצבעותיו בתנועה מסדרת בין שערותיו, והעיף מבט אל העננים במסעם.
"לאן הם נוסעים?", תהה. נכנס למכונית, ונסע גם הוא.
משנעור, לא ידע את מקומו. הביט על סביבותיו. מכוניתו חונה בקצהו של מיגרש-חניה, והוא שקוע בתוכה, והמיגרש מלא מכונייות, ובצד אחד שלו חומה ושער, ואנשים, שאין זו דרכם האחרונה, באים בו ויוצאים ממנו. הביט במראה, ונשתקף בה פרצופו. יצא מהמכונית, שלף את מישקפי-השמש, הרכיבם הרכב היטב, פתח את רוכסן מיכנסיו, והטיל את מימיו. משסיים, שרך את רגליו, נכנס בעד השער, השתחל בין המצבות, ונתחב בין האנשים, עד שהגיע אל התלולית. עמד והביט בה. הביטה בו. הינהן אליה. הינהנה היא אליו. התכרבל במעיל-הרוח, גוו שפוף, ראשו תלוי לו מכתפיו, שרירי ליסתותיו מהודקים, ידיו נעוצות עמוק-עמוק בכיסיו, ורגליו מחופרות באדמה, ולא התיק את מבטו ממנה. היו שם דם ואש ותימרות-עשן. וזיתים. הרבה זיתים. ושחור. טבל בצבעים, בקולות, ברגבים, ולא ביקש להחלץ.
עלה לנגדו רונן. רונן אהב אותם, את הזיתים. לא כבושים, על העצים. בכול פעם שראה עצי-זיית ביקש לעצור את הג'יפ ולהתבונן בהם. "הינה, זה השלישי מימין", היה אומר בקולו המחוספס, "אתם לא רואים שהוא מדבר?! אתם לא שומעים שהוא מסתכל עליכם?! תראו את הקמטים! הארץ הזאת חרשה אותם, והוא כמו מתהדר בהם, כול-כך שלם, כול-כך בטוח, ולך תגן עליו, לך תסביר לו שיש מי שזוממים לכלותו". ואותה פעם הלך אצל העץ, ולא שב. בא המטח וחרש גם אותו, וקרסה שם קומתו, והיה הדבר כסב מגפף את נכדו.

אפילה וצינה חברו יחד, ולא ניכר דבר מלבדם. הסיר את מישקפיו, והביט. רק הוא והשדה. אף לא כוכב. הרים רגב, פורר אותו, קירב אותו אל אפו, ושאף ממנו שאיפה עמוקה. אצר את האויר לרגע, ואז, בבת-אחת, נשף אותו, ותחב אל פיו את העפר שנותר בידו. "מה הטעם?! מה הטעם?!", נגרסו הגרגרים בין שיניו.
הרוח החלה מנערת אותו. שב והביט בעננים. גדודי רפאים שחורים מבקשים דבר.
רצה את נטע אצלו. נענתה זו, באה ועמדה לנגדו, מביטה ביגונו-יגונה, שולחת אצבעות כשריגים ללפפו, לכנסו אצלה כבאותם ימים שנגוזו. שבה הרוח וניערה אותו, ונשתלכו אבריו כעלים לכול עבר, ואין מכנס.

חזר הביתה. ליד האיזדרכת העירומה עצר רגע, הרכיב את מישקפיו, והסתכל על האורות העמומים שמילטו עצמם מבעד לתריסים המוגפים של דירתו. פלט אנחה, ופסע בלאות לעבר הכניסה. ראה נירות מבצבצים מתיבת-הדואר. הלך ושלף אותם, וקפא. רק אתמול חזר. נכון, הם אמרו לו, שלמרות מה שקרה, הצו הבא בדרך. אבל עכשו, כשהכול עדיין לח?!
זיעה קרה כיסתה את גופו. הסיר את מישקפיו וזעק בשתיקה "בכול שנה דופקים לי מינימום ארבעים. מה רוצים ממני?! רוצים להשכיב אותי כמו את רונן?! רונן, עכשו אתה לבד, אבל אני אבוא אליך הרבה יותר מהר ממה שאתה חושב. כולנו נבוא אליך - גבאי עים הסיחים, דנינו עים הבדיחות על הגרוזינים והאתיופים, שימי עים האולקוס, וגורפיין עים אלוהים. איזו ארץ זו, איזו ארץ?! ארץ של קייץ, שכול חייה חורף. אלה אומרים כולה שלי, ואלה אומרים כולה שלי, ולזיתים אין מילה, וסופם שעלה עליהם הכורת, נצר מדומה לבית דוד, ועכשו אתה שוכב לצידם, מרוה אותם בדמך. לעזאזל, הרי אתה אינך המשיח, ואני איני חמורו, וגם זאת שלא באנו לגנוב או להשחית. עשרים ואחת שנים שרתנו יחד, ואת זה באו ולקחו מאיתנו בשנייות".

הרוח שרקה. העצים הרכינו ראשיהם תחת הנטל. מטר ניתך ארצה, וחצץ בינו לבין הרחוב. הרכיב את המישקפיים, ופנה עים הכאב אל הכניסה.

השכנה, זאת מהקומה השלישית, צהלה לקראתו: "אוי, אדון צוק, אתה כבר לא רואה לאן אתה הולך, מה איתך, מישקפי-שמש בחושך?!". הוא ידע מה איתו, וראה בדייוק לאן הוא הולך, ודוקא בשל-כך שלף את "סליחה גברת קרופניק, אני כול-כך מצטער, היה לי יום נורא בעבודה, ואני באמת כבר לא יודע מה אני עושה. מה שלום קובי? שמעתי שהוא נפל בבית-הספר. מה קרה לו?".
גברת קרופניק פתחה, כצפוי, באחד מאותם נאומים-לאומה שלה, שתחילתם ברגל של בנה, וסופם בשואה הגרעינית הממשמשת ובאה, ובאוזון ההולך ונעלם, ובדרך, שלא נשכח, גם לויתנים נכחדים, קרחונים נמסים, שועים מושחתים, ומה לא.
הוא נגרר אחריה במעלה המדרגות, וחישב את סיכוייו להיפטר ממנה, לפחות הפעם.
"אימא", שמע את קובי הקטן בוכה-צווח למעלה, "עומרי בועט לי בגבס". גברת קרופניק נזעקה לעזרת קובי שלה, לא לפני שהותירה שובל של "המשך יבוא", והוא חמק הביתה.

באויר הדחוס הידהד קולה של אם-הילדים: "...כמה פעמים אמרתי לך ש...?!!!". הוא נכנס למיטבח, וסגר את הדלת. התישב אל השולחן, הניח את מרפקיו עליו, והצמיד את כפותיו לאוזניו.
לא שמע אותה נכנסת, והזדעזע כשירתה: "מה, אתה פה?! מתי נכנסת?! מה אתה יושב כך במעיל ומישקפי-שמש?! קרה משהו?! אולי תעזור לי קצת?! אני לא יכולה ככה! הילדים משגעים אותי! למה אתה לא אוכל?! הכנתי לך סלט. הרי אתה יודע, שאים לא תאכל אותו, הוא יתקלקל, כי אף אחד אחר לא יאכל אותו! יש גם קישואים ושניצל במקרר! תוציא לך ותאכל! היום הייתי אצל המורה של ניצי...".
קם, פשט את המעיל, הסיר את המישקפיים, והפשיל את שרוולי חולצתו. ניגש לכייור, רכן מעליו, והביט בערימת הכלים.
"זה כמו לרחוץ מתים. למה לרחוץ מתים?! ממילא הם תיכף מתלכלכים! לתולעים לא איכפת, אז למה שיהיה איכפת למישהו?! צריך להחליף את הכלים לחד-פעמיים, כמו בני-אדם!".
"מה אתה מביט ככה?! מה יש לך היום?! למה אתה לא אוכל קודם?!", קראה לעברו.
"אני בא מבית-הקברות. אכלתי שם. בקרוב יאכלו אותי. נטע, את שומעת?! בקרוב תורי!", החזיר לה בדממה, ונבלעו מילותיו ברעם המתגלגל.
"גם לרחוץ כלים כבר יש לך בעיה?!", סיננה ופנתה אל חדר-הילדים.
כיון שצילצל הטלפון, ננער ממקומו.
"מה נשמע, בן?".
"לא יכול...".
"אתה כמוני. לא יכול להיות יותר טוב. איך היה?!".
"כמו בביית-...".
"שמע, דברים כאלה קורים. אין מה לעשות. אני לא יודע אים סיפרתי לך, שבלטרון, כשהסתערנו, היינו חמישה בשורה, ואני בקצה מימין, ואחד החברה, מושון, עלה על מוקש, וכולם, חוץ ממני, עפו בחתיכות לכול הכיוונים, ורק אונגר, זוכר את אונגר, זה בכיסא-גלגלים, בלי רגליים, נשאר בחיים. תשמע, מתרגלים. גם אונגר התרגל, ואפילו היה בניבחרת-ישראל בכדורסל-נכים. אתה גבר, ויהיו עוד מילחמות, ותאבד עוד חברים. ככה זה בחיים. ואל תשכח, יש לך אישה וילדים לחשוב עליהם...".
"כן, אבל מה עים הצוים?".
"מה אמרת? לא הבנתי".
"סתם, משהו על צבים...".

בלילה נדדה שנתו. הוא קם, הלך לשירותים, נכנס, והתישב על האסלה.
התאמץ והתאמץ, לשוא. ישב ותהה מה יעשה עכשו. נזכר בפיזמון שהיתה סבתו מפזמת על-אודות ארוחה שמעלה ארוכה, והחליט לאכול דבר-מה. חזר אל המיטבח, ופתח את המקרר. היתה שם קופסת-פלסטיק. הוציא אותה, הסיר את המיכסה, וראה את הקישואים שורים ברוטב עגבנייות. עלה בו קבס. סגר את הקופסה, והחזירה למקומה. שלח כף-יד אחת שלו לפשפש בעומק המקרר. תפסה זו קערית, והביאה אותה אל מול עיניו. הרים בידו השנייה צלחת שכיסתה אותה. פגשו עיניו זיתים. ראם שהם מביטים בו ומגחכים, ואחזה בו צמרמורת. השיבם למקומם, והלך מעימם. ביקש את עצמו בחדרים, ולא מצא. יצא והתעטף בענן. עמד כך בתוך המפל, והביט ניכחו. ביצבצו עצי-הזיית מבעד לערפילי העולם הסתום, וראה אותם שהם בוכים. זלגה דימעה מעיניו, ואחריה עוד אחת, ועוד אחת, ואף שלא כיון לכך, נתערבו דימעותיו בדמעות של מעלה.

למוחורת נסע אל דפנה. בפתח הביית עמדו שניים ובהו במודעה: "רונן הי"ד... תנצב"א... המישפחה המתאבלת".
תכפו ובאו המחשבות:
"פעם, לפני קצת פחות מארבעים שנה, היית מודעה בעיתון: 'זלמן ויולה פינשטין שמחים להודיע על הולדת בנם הבכור רונן. הברית תתקיים ב... נא לראות הזמנה זאת כאישית'. העיתון כבר איננו. גם אתה. עוד כמה ימים, אולי חודש, גם המודעה על הקיר כבר לא תהיה. יישאר הקיר. הוא לא יזכור אותך, וגם אים יזכור, מה יהא עלי. אני לא קיר, ולא רוצה להיות קיר. קיר הוא משתנה של כלבים. רוצה להיות פסיכי. רוצה להיות 97 חי, לא 21 מת. לא רוצה להיות עילית בתכריכים". נכנס ועלה במדרגות. עצר ליד הדלת. ניסה ללחלח את פיו, ולבלום את הלמות ליבו. התישב על מדרגה, תחב אצבע לפיו, ונעץ שיניו בה.
נפתחה הדלת, ויצא איש. ועוד אחד. שניים נכנסו. מישהו טפח על שיכמו, ושאל איך זה שלא ראה אותו בלויה, ומה קרה לו באצבע, והלך.
הביט אחריו, ושיחרר את האצבע מבין שיניו. טיפת-דם נשרה לריצפה, ובאה וביצבצה שנייה תחתיה. הביט בה: "דם של עילית!" כול-כך רצה לומר "עם-ישראל מלקק את הפצע, והפצע אינו נגלד", אבל תחת זאת קם ונכנס.
ראה אותה מצומצמת משהיתה. באור הקלוש, מבעד לשחורים, הבהיק לובן פניה. הלך אליה הליכה ארוכה ומהוססת, ומשקרב, ראה אותה שהיא מביטה בו, וידה מושטת אליו. הושיט את ידו אליה, ואחז בה. נתלו שתי הידיים בחללו של החדר, ונתמלא החדר שתיקה. הביטה בו מבעד לרעמים, ונשתקעה תוגתה בתוגתו. אמר לה: "רונן איננו". אמרה לו: "רונן איננו. עכשו דפנה עיר-פרזות". נדחק לשבת אצלה, ונותרו ידיהם אחוזות. נקותה לחלוחית בעיניה. גלשה לה טיפה, נחתה על כף-ידו, והלכה ונגעה בטיפת-דם שלו.