תאור:
מאת: יעל פנקס
בכל יום בזמן קבוע יוצאת אֶרְנַה מהבית, תופסת את קו שבע שיוצא מהתחנה המרכזית,ממהרת, פוחדת להפסידו. כשהוא ייעצר בשולי המדרכה,תיחפז כהרגלה לאתר תחילה את מספרו בשולי הזכוכית הקדמית שלא תטעה בו, ואז תעלה לתוכו. מתנשפת בכבדות תגיש לנהג את הכרטיסייה המוכנה לה כבר מאמש בכיס מקטורנה,תברך אותו בבוקר-טוב מחויך, והוא מצידו יניד לה בראשו. הוא כבר מכיר אותה. היא תתיישב בספסל שמאחוריו, תניח את השקית והתיק על המושב הפנוי לצידה, תתרווח, תפטיר נשימה עמוקה, ותבהה בתמונות החולפות לפניה דרך חלון האוטובוס המעופש. תחשוב עליו - על בעלה. תשחזר את הפגישה שתהיה ביניהם. בהזייתה תראה אותו לבוש בטרנינג המחלקתי. פניו צנומות, והוא יהיה שקט, בוהה לאי-שם בתוך כותל החדר. האם יכיר אותה היום?.
אֶרְנָה כבר לא צעירה. הריצה היום יומית לבית-האבות מתישה אותה. אכן, קל לה יותר היום, יכולה לעשות כרצונה, פטורה מהאחריות לגורלו ולביטחונו האישי. אחריות שרבצה על קרביה מרגע תחילת יום ועד סיומו. המורא שליווה אותה לאחרונה, שמא שוב ידליק את הגז בכיריים וישאיר את כל כפתורי הלהבות פתוחים, ישאיר על הספה,בפעם המי יודע כמה ,את בדל הסיגריה הבוערת שעישן , ויגרום לחור בספה שבנס לא התלקחה מהאש. הפחד שמא יתחיל שוב לצעוק,ירקע ברגליו וידפוק על קירות הבית בזעף רועם, לאחר שהבחין בדלת הכניסה לבית שהיא סגורה. מראה פניו האומלל ,המבוזה וחסר האונים כשלא הצליח לאתר את דלת השירותים, ועשה את צרכיו בתוך בגדיו. יום אחרי יום, צפתה באובדן האיטי של אישיותו הנרמסת מול עיניה. ליבה זעק מתחתיות: "היכן אתה אישי ,אהובי, מושא הערצתי?..., איך קרה שהלכת ונעלמת לי? . איך הפכת לילד קטן, חסר שיפוט ותובנה. איך אבדה אישיותך החזקה, הנמרצת, שניתבה את חיינו?..." . מאז שעזב את הבית השתלטה עליה תחושה חדשה, לא מוכרת - הריק. עם הסתלקותו, הותיר דממת מוות בביתם. הבית שרחש פעילות כל השנים הפך למיותם , ותחושה עגומה ליוותה את הגיגיה. היא , שאף פעם לא מצאה עצמה לבד, ואף פעם לא התפנתה לבחון את עצמה, את חייה שלה, כאדם עצמאי בזכות עצמו- מצאה עצמה לפתע מהרהרת בה. מתוודה לפתע למגבלות גופה, והידלדלות כוחותיה הפיזיים . הזקנה שלה ניצבה מולה עתה בכל כיעורה. זיקנה של בדידות ודעיכה איטית. הסתלקותו של שמואל מהבית בישרה לה על סיום תפקידה כאשת איש. תחושה שנטרלה את משמעות חייה- מעכשיו עבור מי תחייה?... . מי יכוון את חייה., והיא הרי אף פעם לא נזקקה להתמודד לבד עם בעיות שצצו בחייהם... . היא שונאת לחזור לביתם השומם. כשתכנס מבעד לדלת ביתם הריק, תריח מיד את ריח גופו. אך מיד תתוודה לתחושת מועקת השקט החודרת ,ומחלחלת בתוכה נכאים. היא תפתח את דלת חדר-השינה הריק. נעלי-הבית שלו לא ימצאו למרגלות מיטתו. תפרוש כהרגלה את השמיכה שלו, תריח אותה, תחזיר לעצמה את ריח גופו. במקלחת ליד הכיור, מברשת השיניים שלו חסרה. גם כלי-הגילוח וה'אפטר- שייב' נעלמו מהמדף. משחת השיניים הפתוחה ברישול, איננה. חציו של השיש בצד הכיור נותר בשיממונו. שוב תפתח את ארון הבגדים ותחלוף על החליפות שלו העטופות בניילון- מוכנות ללבישה. תיזכר כיצד גיהצה את חולצותיו ועמלנה את צווארונן. עומדת מול גופו הרחב והגבוה, מותחת את גופה וקושרת לו בכל בוקר את עניבתו. כשסיימה נהגה למשוך את גופו אליה , מצמידה את שפתיה לשלו, ונושקת לו על פיו, מריחה את ריח גופו המבושם והמרענן- חושיה עולזים. היא רוצה לאהוב אותו,כמו אז... . כל כך יפה היה בשבילה- כל כך בטוח עבורה בקיומו . על ידו הייתה תמיד בטוחה ומוגנת .
שוב נזכרה בשיחתה עם הרופא. דבריו עדין הולמים בחזה. חשה את הצמרמורת שאחזה בה,כשישבה מולו בחדרו הקטן בבית-החולים. מודעת להלמות ליבה,חוזרות אליה שוב ושוב מילותיו,כמו חותכות בבשרה: "...הוא לעולם לא יחזור להיות כפי שהיה. תשכחי שהוא בעלך. תשכחי איך היה. מהיום, את היא המטפלת,הסועדת,האחות, והוא החולה שתלוי בחסדייך- תלוי לחלוטין בך...". "אני?", חשבה לעצמה. "אני שהייתי תלויה בו כל חיי. מוגנת וניזונה ממנו. אני? ,שסגדתי לו, הערצתי ואהבתי. שכל חיי הלכתי אחריו,עצומת עיניים. אני צריכה היום להיות לו למשענת? ,איך אוכל לעמוד בזה?, מי ידאג לי בבוא היום?. הוא זה שאמור היה להוביל אותי. הוא -השכל הישר, בהיר החשיבה, הוא זה שאמור היה להתוות לשנינו את המשך החיים?...". כל כך רצתה לחלוק איתו את רגשותיה הגועים מתוכה. רצתה לחוש את מגעו המרגיע, המפייס. איך תוכל לחיות ללא אהבתו?, תצפה יום-יום בקמילתו. בעוד זמן קצר תצלצל באינטרקום של 'המחלקה-הסגורה'. הדלת תפתח מעצמה והיא תפגוש בו. הוא יהיה אחר. שונה מהאיש שהיה הכול עבורה.
שברים- פיסות תמונות עוברות במוחה- הבזקי זיכרונות . תקופות של מתח ורפיון. הם היו כבר זוג נשוי,כששמואל סיים את לימודיי הכלכלה באוניברסיטת ברלין. רוחות רעות של אופל נשבו בגרמניה,והתפשטו במהירות בין עריה, כענן אבק נודד. ריח רע של אנטישמיות עינן את האוויר וניבא רע. השנה 1935 . תוך שבועות ארזו את מיטלטליהם, חשים בסכנה האורבת מהיותם יהודים. כשירדו מהאנייה, ובהביטם בבתים שהצמיחו חולותיה של ת"א- בחרו להישאר בה. לא עבר זמן, שמואל החל לעבוד במקצועו באחד הבנקים בעיר. לא פעם ציין באוזניה מר אפשטיין מנהל הבנק, על מסירותו של בעלה לעבודה. ליבה חש גאווה. שמואל התקדם בסולם הדרגות. נשא בהצלחה בכל התפקידים שהוטלו עליו. לאחר שהצליחו לחסוך מכספם, בנו לעצמם בית קטן בפרברי העיר. ילדים לא היו להם, וזה לא משום שלא רצו. הם השלימו עם כך. כל השנים טיפלה בו. היא אהבה את טיפוחו- הוא היווה עבורה את תכלית חייה. מחלתו החלה זמן קצר לאחר פרישתו לגמלאות. הוא לא מצא את מקומו בבית. מסתובב היה בו ללא מטרה. מתחיל לקרא את העיתון,ומיד מואס בו. עובד בגינה,ומיד מפסיק. החל להתנהל בפיזור-נפש, דבר שנגד את אישיותו. (הוא תמיד היה כל כך מדויק, אחראי, וחדור רצון. כל דבר שתיקן בבית- השלים את העבודה, לשביעות רצונה). אח"כ החל לשכוח לנעול את דלת הבית כשיצא אותו. שוכח היכן הניח חפצים. לאחרונה, כשהתיישב במכוניתו, אוחז במפתח המכונית, בהה בזכוכית שמולו. זמן רב חידד את זיכרונו המתעתע בו, אך לשווא. בטריקת דלת תזזיתית יצא מהמכונית, מותיר בה את תסכולו. אחוז סערת רגש יצא ברגל את הבית ונעלם לשעות. אנשים שהכירו אותו ליוו אותו את הדרך הביתה. דרך חלון מטבחהּ ראתה אותו, ובתוך מבוכתה למראה האנשים הגוררים אותו,חשה בתוכה אט אט את הזדחלות רווחתה . שמואל החל להתעורר בלילות. הפרעות השינה שלו שיבשו את היום הסדור שלה. היה מתעורר ונוהג להסתובב בבית. הוא לא אבחין בין יום ולילה,לא הכיר את הבית . באותם הלילות כשהתעוררה, ניסתה להניע אותו לחזור למיטה, אך שמואל צעק והכה בה. בנעימות מפייסת הובילה אותו לספה, ולטפה את גופו הדרוך עד לרפיונו. הלילות ללא שינה החלישו את גופה. היא ידעה שלא תוכל להחזיק כך זמן רב. אותו יום התחיל ככל הימים. כהרגלה עסקה ארנה בהכנת ארוחת הצהריים- מחשבותיה נתונות למעשי ידיה. היא לא הבחינה בדלת הבית הפרוצה. שמואל יצא את הבית. רק לאחר זמן בישר לה השקט על היעדרותו. מיד ניגשה לטלפון והזעיקה את המשטרה. רק בערב בישר הטלפון בצלצולו האימתני שהקפיץ את חרדתה הרדומה בתוכה, ששמואל נימצא. כשנפל ברחוב ,עוברי אורח חשו לעזרתו. חבול,מבולבל ומבועט, הובילוהו אל בית-החולים. כבר למחרת הועבר לאשפוז ב"מחלקה-סגורה" בבית-האבות שבעיר .
●
דלת האינטרקום נפתחה בזמזום צורמני. ארנה נכנסה פנימה,שומעת את טריקת הדלת מאחוריה. מודעת להיותה בפנים, ניתר ליבה בתחושת זרות ורתיעה. הד קולות המאושפזים נישמע מתוך קירות הפרוזדור הארוך. שומעת את הלמות עקביה המהדהדים בפרוזדור הריק והקר, התקרבה לאולם בו היו מרוכזים נשים וגברים לבושים באחידות, סינורים לצווארם, והם יושבים סביב שולחנות עליהם פזורים בובות ומשחקי-ילדים. מוסיקה רגועה נוגנה ברקע, אך נהמות האנשים גברו עליה. כמו להכעיס,התעלמו מיעודה. מבטה חלף על פני האנשים בחיפוש אחר מבטו. לפתע הבחינה בו. היא הביטה בפניו,כמו ראתה אותו לראשונה. בחנה את עיניו השקועות,הבוהות למרחק בהבעה אטומה. גם כשהתקרבה-מבטו לא השתנה. שקט היה, עייף וחיוור, שונה- כמו חולה. היא נשקה למצחו, והושיטה לו את ידה. שמואל קם ממקומו. משלבת זרועה בזרועו,הובילה אותו ארנה לגינה שבחצר הפנימית של המחלקה. בידה אחזה בשקית הניילון שהביאה ,ועל כתפה תלוי היה ארנקה.
הם התיישבו על הספסל והיא ליטפה את כף ידו, נזכרת בידיים שליטפו אותה. אז חבקה אותו,מצמידה את גופו אליה-אוהבת ומתגעגעת. שמואל נישאר קפוא, משולל הבעה ורגש- מנותק לחלוטין. מהשקית הוציאה צנצנת לפתן מעשה ידיה, וכפית. בעדינות כרכה סביב צווארו מגבת קטנה, והשחילה את קצותיה לתוך צווארון חולצתו. אחר-כך פתחה את הצנצנת והחלה להאכילו. כל אותו זמן הביטה בו, מחפשת אחר שמץ תגובה בפניו החתומות. בסיום הסירה את המגבת,ניגבה בה את פיו והחזירה לשקית את הכפית וכן את צנצנת הלפתן הריקה. היא לא דברה, רק הניחה את ראשה על חזהו. מנסה לחוש, ולו במעט את חמימות גופו. לפתע נעורה. מודעת לידו הנכרכת סביב כתפה, חשה לפתע את מגע שפתיו הקרירות, הנושקות לה ברפרוף מנעים על מצחה. מתוך חזהו היא חייכה לתוכה. ליבה התרונן בקרבה. הוא מכיר אותה... . הוא עדין אוהב ... .
