תאור:
מאת: קרני שגב
קול א'
אז את שומעת, אשתו מטלפנת אלי ואומרת שדוד סיפר לה הכל,
ושאני יעזוב מיד את הבעל שלה, ושאחזיר לה את הצמיד שהוא קנה לי ליום ההולדת. ואני אומרת לה שהיא יכולה לקחת את דוד בחזרה , אבל את הצמיד לא, אבל היא יכולה לישון בשקט, כי הצמיד לא מזהב כמו שדוד אמר לי, רק מחתיכת פח בצבע צהוב, כי הלכתי לחנות של התכשיטים ובדקתי.
וגם אמרתי לה שאם כבר מדברים, אז דוד שלה לא כזה מציאה כמו שהיא חושבת, וגם ראיתי אותו נותן צביטה בתחת של השכנה שלי, אבל שרית לא פריירית כמוני, ותכף נתנה לו סטירה כזאתי, שהוא נשתל על המקום.
ואז אשתו אומרת שאם אני לא אחזיר את הצמיד, האח שלה יעקוב יבוא ויחטיף לי ככה, שאני לא יכיר את הפרצוף שלי, אז אמרתי לה בסדר, בסדר, תיקחי גם את דוד וגם את הצמיד.
את שומעת , מה אני יגיד לך, באותו זמן היה לי יום כזה מעפן בעבודה, ובסוף הטלפון הזה שלה.
גם דוד , אם מדברים על זה, לא מי יודע מה. בקושי טילפן, ואם הייתי מטלפנת אליו , תמיד היה עסוק. בטח עסוק, אולי עסוק באיזה בלונדה רזה עם פרונט ענק, כי זה מה שגברים אוהבים: בחורה יפה, עם ראש ריק וחזה מלא.
לי יש שיער שחור וחזה קטן, אבל דוד תמיד אמר שהוא אוהב איך שאני נראית, ושאם הוא לא היה נשוי , היה מתחתן אתי על המקום.
כל פעם כשהיה בא, היה מספר לי על אשתו שהיא ככה וככה , יושבת כל היום בבית ולא עושה כלום, והבית מלוכלך, והילדים גם. היה ממש אובססי לדבר עליה. ככה אומרים? אובססי? שמעתי את המילה הזאתי ברדיו של האוטובוס. לא חשוב.
תאמיני לי, היום אני יודעת עליה יותר דברים ממה שהיא יודעת על עצמה.
בסוף נמאס לי לשמוע והייתי אומרת: "דוד אולי נלך לפאב לשתות משהו, דוד אולי נלך לקולנוע" אבל הוא היה מפחד שיראו אותנו ביחד . מי יראה, הסבתא של מזרחי? סתם זיבל לי במוח. בסוף היינו יושבים בבית והוא היה מדבר כל הזמן על אשתו, אבל זה היה אחר כך, אחרי שילנה החברה שלי, סיפרה לי שראתה אותו עם אשתו במשמרת שלה בסופר.
את שומעת, כשרק הכרתי אותו, היה בלי טבעת על האצבע. ולא ידעתי שהוא נשוי , כי אני בפרנציפ לא הולכת עם נשואים. בהתחלה היה מביא כל מיני מתנות, פעם קנה פרחים, פעם הביא בקבוק יין, אבל אף פעם לא הזמין אותי לבלות בחוץ.
באמת לא הבנתי למה אנחנו לא הולכים למסעדה, וחשבתי שהוא רוצה להיות רק איתי לבד , ולא עם עוד מיליונים בפאב או משהו כזה.
מה זה התעצבנתי כששמעתי מילנה שיש לו אישה. אמרתי לו שאני לא רוצה לראות אותו יותר ולא לשמוע עליו, ושהוא שקרן ורמאי, וגם קמצן, אבל הוא אמר שהסיפור שלו עם אשתו נגמר מזמן, וגם בכה.
באמת כשרק היכרנו, לא בדקתי עליו כמו שצריך . אני כבר מתה להתחתן, שיהיו לי ילדים, אבל אין לי זמן לתפוס בחור טוב , כי אני כל היום בסופר ליד הקופה, ובלילה אני גמורה מעייפות.
אמרתי לדוד שזה לא פייר שהוא מגיע אלי רק אחרי המריבות שלו עם אשתו, ואם כלכך רע לו, כמו שהוא אומר, אז שיזרוק את אשתו כיביני מאט.
ומה את חושבת שהוא עונה לי?
"את רוצה שהילדים שלי יגדלו בבית הרוס?"
אמרתי לו "אם אתה מדבר אלי ככה, אז אני לא רוצה לראות אותך יותר, כי אתה אף פעם לא תתגרש". אז הוא הלך וקנה לי את הצמיד ליום ההולדת, ואמר שהוא מת עלי, ושבסוף הוא יעזוב את הבית כי אשתו עולה לו על העצבים, והוא כבר לא יכול יותר.
ילנה, נו זאת שעובדת אתי בסופר, אומרת שאני צריכה להפסיק לחשוב עליו.
בחורה טובה ילנה, באה מרוסיה. היום היא לבד, עם שתי ילדים. הבעל שלה עזב את הארץ וחזר למוסקבה.
ילנה גם אומרת שאני לא צריכה לקחת ללב את הזבל הזה, ושיש הרבה דגים בים. אמרתי לה שיש גם הרבה דגים במקפיא של הסופר, אבל זה לא אומר שאני מוכנה לצאת איתם, והיא צחקה.
את שומעת, כשהלכתי עם לב שחור לעבודה, המנהל קרא לי ואמר שהלקוחות התלוננו ואמרו שאני עובדת לאט מדי. הוא אמר שאני צריכה לעבוד יותר מהר אחרת הוא יפטר אותי. בטח אשתו של דוד, הכלבה הזאת, הלכה והתלוננה עלי. ואני מה זה צריכה את העבודה הזאת.
ילנה ראתה שאין לי מצב רוח, ואמרה שנלך ביחד לפאב שהיא מכירה , כי יש שם המון בחורים, ואפשר למצוא מישהו נורמלי , ולשכוח קצת מהצרות.
בפאב היה רעש נוראי, בקושי שמעתי את ילנה. כל מיני טיפוסים הסתובבו שם. אחד עם עגיל באף, אפילו אמר לי שאני כוסית אמיתית, ושהוא גר לא רחוק, ואפשר לקפוץ אליו ולשמוע איך התוכי שלו יודע להגיד שלום, אבל הוא לא מצא חן בעיניי, אז אמרתי שאני צריכה לשירותים , ומשם טילפנתי לבית של דוד , אפילו שאני יודעת שהוא לא אוהב שאני מטלפנת אליו הבייתה.
ברגע שהרים את הטלפון שמעתי את אישתו שואלת מי זה, והוא אמר "אף אחד" וסגר לי את הטלפון בפנים. זה שבר לי את כל המצב רוח. איזה מניאק, אחרי כל המילים היפות שאמר לי , שהוא אוהב אותי ורוצה להתחתן אתי וכל זה, וככה לסגור לי את הטלפון בפרצוף, כאילו אני סתם מישהי.
כל הלילה בכיתי.
אתמול הלכתי לבוטיק "מימי" לקנות שמלה שתעשה לי קצת שמח בלב.
המוכרת אמרה שהשמלה מה זה מהממת עלי, ושאני נראית בה כמו דוגמנית. אז קניתי.
כשמדדתי אותה בבית, כבר ראיתי שהיא לא משהו , וגם נורא משמינה אותי, אז חזרתי לחנות ובקשתי את הכסף חזרה, אבל היא לא רצתה לתת לי.
אז אמרתי לה שאני לא הולכת מפה עד שהיא מחזירה לי את מה ששילמתי, והיו צעקות, ודחיפות, והיא אמרה שכמו שאני נראית, כבר שום שמלה לא תעזור.
מרוב שהיה לי רע על הנשמה, הפכתי לה את הקרוסלה עם החולצות וגם דרכתי עליהן. את מכירה אותי ויודעת שאני אף פעם לא כזאתי, אבל הרגשתי כל כך חרה , שרק רציתי לזרוק הכל ולצעוק עליה "שרמוטה" , דברים כאלה.
היה שם מה זה בלגן. היא רצתה לקרוא למשטרה, אז טלפנתי לשלמה , הדוד שלי , שיבוא ויסדר את העניינים. נו שלמה, זה שעובד בעירייה, ובאמת הוא הגיע ודיבר בצד עם המוכרת , וגם דחף ליד שלה כמה שטרות, ואז אמר לי שזו הפעם האחרונה שהוא שומע עלי דברים כאלה, ושהוא ממהר לחזור לעבודה, ו...
מה, את צריכה לסגור? אה, את צריכה לקבל שיחה בשעה חמש, את מחכה לטלפון מההוא שספרת לי עליו, הגבר הזה, שאת מחכה לשיחה שלו כבר חודש. ולרגע חשבתי שאני המטומטמת בין שתינו.
נו טוב, נדבר מחר .
קול ב'
נקבע שבשעה חמש הוא יצלצל .
חמש זו שעה טובה. שעה ארבע עמוסה מדי, השעה שש כבר פוזלת לעברו של הלילה, לכן הוחלט שחמש תהייה השעה.
ולא בקלות נקבעה שעה זו , שהרי קיים שוני בין השעה חמש של אמצע החורף לבין חמש של אמצע הקיץ. חמש של אמצע החורף היא שעת המעבר בין אור לחושך, בין יום ולילה, חמש של אמצע הקיץ, זו סתם שעה , אחת מני רבות, כמו ארבע ושש , היא דחוקה בין שאר השעות , ובדרך כלל חולפת בלי משים, ובלי להשאיר עקבות.
כך או כך, הוחלט שבראשון לכל חודש , בשעה חמש הוא יצלצל.
עכשיו אמצע החורף, ראשון לינואר, עשרים דקות לחמש.
על איזה שעון להסתכל, על זה הענוד בשרשרת זהב לפרק כף היד? הוא אמנם ממהר בשלוש דקות, אבל הוא זמין, והוא חלק מהגוף הנושא אותו.
אולי להיצמד לשעון הסלולרי? הוא ממש מדויק. הוא לא משאיר מקום להתמקחות עם הדקות , לדיונים פנימיים, , או להרהורים נוגים על משמעות הגעגוע .
ההחלטה נפלה: שעון הקיר; הוא בגובה העיניים, יש בו מחוגי שניות, דקות, שעות, הוא ידידותי לסביבה, והסוללה ממש טרייה.
או, או שניתן לעצום את העיניים ולחכות . וכאן עולה השאלה היכן לחכות, על הכורסה שבסלון? במטבח ליד הרדיו? או ליד המכשיר העומד על השידה?
הוסכם שהוא יחייג את המספר של הטלפון הביתי, זה שצבעו לבן, ויש לו חוגה ומספרים שחורים. עכשיו כמעט שלא משתמשים בו, הוא יותר בקטע של וינטג'. מובטל משיחות ומשועמם, הוא עומד על שידה עתיקת ימים, ושניהם מחליפים זיכרונות על זמנים טובים יותר.
ואיך תתחיל השיחה? האם ישאל :" היי, מה נשמע?" או ידבר בצורה רשמית יותר "שלום, זה אני" , ואולי יאמר משפט חמים ורך כמו "נורא התגעגעתי אליך...".
והיא? היא תשתוק לרגע , ואחר כך תאמר משהו מתוחכם שישמע קליל ולא מתאמץ כמו: " יו איך הזמן רץ, כאילו נפגשנו אתמול, ולא לפני חודש" או שתפלוט משהו סתמי : "היי אז מה העניינים?" .
האם יצלצל בדיוק בחמש? קצת לפני? אחרי? ואולי ישכח ולא יטלפן? , לא מתאים לו, הוא תמיד מטלפן.
המתח הורג אותה, הוא חודר לתוך הגוף , מתמקם בשרירים , מאיץ את דפיקות הלב , מוציא מבלוטות הרוק פקעיות צמיגות, והמעבר מדקה לדקה נעשה ארוך יותר עם כל רגע שעובר.
היא מסתכלת על השעון הסלולרי. העיניים עוברות ממנו לשעון הקיר , ולבסוף מתמקדות בטלפון הוותיק עם החוגה המיושנת, היושב דומם על השידה, ומחריש.
היא כבר לא כל כך בטוחה, האם באמת הוחלט שבשעה חמש , ראשון לחודש, הטלפון בבית יצלצל?.
השעה חמש ועשרה. שום צליל אינו קוטע את הדממה המתוחה.
משהו כאן לא תקין . אולי נפלה טעות בקביעת תאריך? אולי הוא התבלבל ?
הוא תמיד זוכר לטלפן. מה קרה הפעם? היא יודעת שאסור לטלפן אליו, שהרי כך סוכם ביניהם. היא אפילו לא מכירה את מספר הטלפון שלו, המספר חסוי.
היא מנסה להירגע, רק חמש ועשרים, עדיין לא מאוחר. אולי בדיוק בחמש קיבל שיחה חשובה מחו"ל והוא לא יכול לנתק באמצע, או שהוא באמצע ישיבה, או שקשה לו לדבר כי חטף שפעת והגרון כואב, צריך להיעזר בסבלנות, הצלצול ודאי יגיע.
אט אט מתחיל הייאוש לתפוס את מקומו של המתח. בחילה מסתמנת בקצה הגרון, הלסתות נסגרות בנוקשות , כאב עמום מטפס במעלה הגוף, ממלא את הראש , ומייבש את הפה .
היא מתקפלת ומחזיקה את הראש בין הברכיים.
השעה חמש ארבעים ושלוש.
התקווה לשמוע את צלצול הטלפון הולכת ומתפוגגת. נשאר איזה ניצוץ של "אולי", היד עדיין דרוכה, מוכנה להרים במהירות את השפופרת , אבל הידיעה שהוא לא יצלצל מתחילה להשתלט על המוח, ומשאירה את הגוף במצב של תשישות מוחלטת.
היא מסתכלת במבט כבוי במכשיר הטלפון שעל השידה.
קרני השמש החורפית מאירות בדרכן החוצה את מספרי החוגה.
הנסיגה של האור החלה .
הווילון האוורירי שעוטף את החלון, מחבק את שרידי האור, מסרב להיפרד מהקרניים הזהובות שעוברות דרכו . האופל האורב בחוץ, אינו מוותר, וממשיך לטרוף קרן אחר קרן.
רגלי המכשיר הלבן נבלעות בחשכה , הגוף צף על פני האור שנותר, מחפש אחיזה בחלל השחור שנפער תחתיו.
השעה שש וארבע דקות.
האופל מכסה בלשון שחורה את בטנו הבהירה של הטלפון, מטפס במעלה הצוואר, וצובע גם אותו. עתה הוא נוגס במספרי החוגה .הגוון משתנה : צבע השנהב הופך לחום כהה, ואחר כך לחום שחור.
האור נוטש בעווית אחרונה של חלוף את המכשיר .
הגוף, החוגה, השפופרת , כולם נבלעים בעלטה.
השעה שש עשרים ושתיים.
השידה הכהה מחכה בסבלנות למספרים שישחירו כולם . עכשיו היא יכולה ללכוד את המכשיר הדומם , ולהפוך אותו לחלק ממנה.
האופל ממלא את כל החדר. האור שנמוג לא משאיר אחריו שריד.
השקט השחור שולט בכל.
השעה שבע .
