מאת: אורי דרומי

משה ליפשיץ נכנס עם בוקר לחדר של נכדו, דוביק, ונענע ראשו במורת רוח. הנער שכב על המיטה לבוש בבגדיו. "אפילו את הנעליים הוא לא הוריד", רטן. על שולחן המחשב היו מפוזרים דפים באי סדר, כשעליהם צלחת ובה שיירי מזון. מאז שדוביק החליט לחזור מלוס אנג'לס, שם שירת אביו כקונסול כללי, ולגור אצל סבו, ניהל ליפשיץ מערכה אבודה בניסיון ללמדו פרק בהליכות נאות ובסדר וניקיון. אולם הוא אהב את הנער אהבה עזה, ובסך הכול, השניים הסתדרו ביניהם היטב.

ליפשיץ הושיט את ידו לקחת את הצלחת, ותוך כדי כך נגע בעכבר המחשב. מן הטקסט המבקיע אל המסך צדה עינו מילים מוכרות. הוא קרב ראשו אל המסך, קרא קמעה, ואז הניח את הצלחת בחזרה במקומה והתיישב. הוא הציץ בדוביק הישן, החזיר פניו אל המסך, ואחרי היסוס קל, גלל את הטקסט לתחילתו.




עבודת שורשים
דוביק פאר, בי"ס זיו, י' 2, ירושלים,

את עבודת השורשים שלי החלטתי לעשות על סבי, משה ליפשיץ, ניצול שואה ופקיד במשרד המסחר והתעשייה. כל משפחתו של סבי הושמדה בשואה, ולמעשה, הוא האחרון הנושא את השם ליפשיץ במשפחתו (ביתו, שהיא אמי מרים, התחתנה עם יוסי פאר, דיפלומט, ולכן אנחנו כבר לא נקראים ליפשיץ).

לפני שאתחיל בעבודה, עלי להעיר הערה חשובה. אמנם בעבודת שורשים זו השקעתי עבודה רבה, אבל היא הייתה יכולה להיות הרבה יותר טובה ומעניינת. אולי גם הרבה יותר מדויקת. הבעיה היא שסבא משה לא היה מוכן לשתף פעולה בהכנת עבודה זו. סבא מעולם לא דיבר על השואה, וגם אמי אמרה לי שאף פעם לא שמעה ממנו מילה על הימים ההם. רק עם הכנת עבודה זו, התברר לי שלמעשה, אני לא יודע דבר וחצי דבר על חייו של סבי בזמן המלחמה. את כל המקורות שלי מצאתי בעצמי, באמצעות האינטרנט או בספרים שגיליתי בספרייה הלאומית בירושלים וביד ושם (רשימה ביבליוגרפית נמצאת בסוף העבודה).

חייו של משה ליפשיץ

סבי, משה ליפשיץ, נולד ב-1930 (זאת למדתי מהצצה בתעודת הזהות שלו). תמיד חשבתי שהוא נולד בוורשה, אבל היום אני חושב שסבי נולד דווקא בעיר קאליש, שמדרום מערב לוורשה. אישור לכך קיבלתי מתום אוורבוך מטורונטו, שזוכר אותו במעומעם, אבל לעומת זאת הוא זוכר היטב את אחיו יעקב...

"ינקעל", מלמל ליפשיץ בקול.

אותו אוורבוך חושב שהייתה גם אחות גדולה יותר, אבל הוא לא בטוח.

"הייתה", לחש ליפשיץ.

העיר קאליש נחשבת לעיר העתיקה ביותר בפולין ויכולתי לספר עליה רבות, כי היו בה רבנים חשובים, כמו ר' ישראל בן נתן שפירא, ר' יהודה בן ר' ניסן ועוד, ובתקופות מאוחרות יותר – ר' עקיבא איגר ובמאה העשרים – רבי יחזקאל ליפשיץ (לא הצלחתי לברר האם לסבי היה קשר אליו).

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בקאליש כ-20 אלף יהודים, בערך מחצית מכלל האוכלוסייה. הגרמנים הגיעו אליה מהר מאד (כידוע, הצבא הפולני התמוטט מול הצבא הגרמני החזק). הם ריכזו את היהודים בבניין השוק החדש וגירשו אותם ברכבות לוורשה ולמקומות אחרים. את היהודים שנותרו, הגרמנים ריכזו בכמה בתים, ובהדרגה גירשו גם אותם או הרגו אותם.

מתי הגיע סבא לוורשה? כנראה בסתיו-חורף 1939. אמו שאת שמה אני לא יודע...

אנדה, נהם ליפשיץ בקול רם, במעין מחאה, שוכח את קיומו של דוביק מאחוריו.

...הייתה מנקה בתים ושני הבנים היו מבריחים מצרכים מן הצד הארי. כדי לתת מושג על האווירה הקשה בגטו באותו זמן, אצטט מ"דפים עלומים מיומנו של אברהם לוין", שמצאתי גם כן בספריית יד ושם (לצערי לא רשמתי מאיזה ספר לקחתי ציטוט זה).

"יום חמישי, 2 ביולי 1942

"קשה לקחת עט ביד. משא כבד מעיק על הנשמה; קשה לנשום ולהחזיק מעמד באווירת סיוט כזאת. נראה שהגרמנים החלו במבצע השמדה בגטו ורשה. הם החלו לבצע רציחות המוניות. 'הכל' מספרים היום שהגרמנים ירו אתמול ב-110 יהודים, ב-100 אסירים מבית הסוהר היהודי ובעשרה שוטרים שנאסרו בשבוע שעבר".

שבוע אחר כך הוא כותב כך:

"יום רביעי, 8 ביולי 1942

"בגטו בינתיים שקט. אחרי ההריגה ההמונית מן השבוע שעבר נעצרו בינתיים ההריגות, אם כי ספרו לי שברחוב קרוכמלנה נורתה הלילה משפחה של שלושה אנשים: בעל, אישה וילד".

זה מה שנקרא שקט בגטו. לא פלא שאימא של סבא משה החליטה להציל לפחות את הילדים שלה. אבל איך?

כאן הייתה עבודתי עלולה להסתיים, לולא התמזל לי המזל. בעוד אני משוטט באתרי אינטרנט העוסקים בגטו ורשה, נתקלתי בארגון פולני שנקרא ז'גוטה, של פולנים שסייעו להציל ילדים יהודיים מידי הנאצים. הם שכנעו הורים למסור להם את הילדים שלהם, כדי להציל אותם מידי הנאצים. הם סדרו לילדים האלה ניירות מזויפים ומסרו אותם למשפחות נוצריות או למנזרים. עכשיו, נניח שאמא של סבא, בהנחה שעוד הייתה בחיים, הצליחה למסור את סבא משה ואת אחיו יעקב לארגון הזה....

"הצליחה", לאט ליפשיץ, ודמעה חמה נזלה במורד לחיו.

...הרי שהיא הצילה את חייהם. או לפחות את חייו של סבא היא הצילה, כי מה קרה לאחיו יעקב אינני יודע.

כאן באמת שיחק לי המזל בצורה בלתי רגילה. לפני זמן מה גיליתי שבעיר יוניון טאון שבקנזס, תלמידי בית ספר העלו מחזה על דמותה של אחת הגיבורות של ז'גוטה, אירנה סנדלר.

"פאני אירנה", אמר ליפשיץ כמעט בלי קול.

אישה אמיצה זו, שהייתה עובדת סוציאלית בוורשה, התמנתה בסוף 1942 לעמוד בראש מחלקת הילדים של ז'גוטה, והצילה בערך 2500 ילדים יהודיים. הנאצים עלו על עקבותיה, תפסו אותה ועינו אותה בעינויים קשים, ואפילו עמדו להוציא אותה להורג, אך המחתרת הפולנית חילצה אותה.

בקיצור, אחרי שהתלמידים הללו באמריקה העלו את המחזה שלהם, התברר להם שאירנה סנדלר עדיין בחיים, היא חיה בפולין והיא כמעט בת מאה! הם נסעו לבקר אותה בוורשה, והייתה שם התרגשות גדולה מאד. אז הסתבר לי שקיים ארגון של ילדים ניצולי השואה בפולין. כתבתי להם ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה: בינואר 1943 אירנה סנדלר באמת הוציאה את יעקב ומשה ליפשיץ מהגיטו! היא סידרה תעודות מזויפות על שם יאן ופטר מוריק, יתומים פולניים ושלחה אותם למנזר האחיות של מרי של "ההריון בקדושה" בטורקוביצה, שבמזרח פולין, במחוז לובלין.

ראשו של ליפשיץ צנח בכבדות אל תוך כפות ידיו. אחרי זמן מה הזדקף והמשיך לקרוא.

כאן כבר מלאכתי נעשתה יותר קלה, מפני שביד ושם מצאתי ספר על המנזר הזה: "יונה קטנה בגן שומם", המספר את סיפורה של נערה יהודייה שבילתה בו את שנות המלחמה. אני יודע שיש עוד ספר אחד, "העונות השחורות", של אחד בשם גליבינסקי, שגם הסתתר במנזר ההוא...
ליפשיץ לא התאפק. הוא נגע בעכבר, הסיע את המציין אל המקום הנכון, ותיקן לגלובינסקי.

את "יונה קטנה בגן שומם" קראתי ביום אחד, ואני ממליץ גם לאחרים לקרוא אותו. מהספר הזה ומהמקורות האחרים, ביניהם ספר שכתב נחום בוגנר, בשם "בחסדי זרים", אני חושב שיכולתי לשחזר, פחות או יותר, את החיים של סבא ושל אחיו יעקב במנזר (כאמור, אינני יודע דבר על גורלו של יעקב: האם מת במנזר? האם הנאצים גילו אותו?).

קודם כל, איך הגיע סבא למנזר טורקוביצה? ובכן, מז'גוטה היו מתקשרים למנזר כדי להודיע שיש להם "משלוח" ואז מטורקוביצה הייתה יוצאת לוורשה הנזירה אירנה (ששמה האמיתי היה אנטונינה מאנאשצ'וק), או הנזירה הרמנה (ששמה האמיתי היה יוזפה רומנשביץ), והייתה מביאה את הילדים. את זה למדתי מהרשימות של חסידי אומות העולם, שמצאתי ביד ושם, כי הנזירות קיבלו את האות הזה (בצדק רב, לדעתי). כמובן שאינני יודע מי מהשתיים הביאה את סבא ואת אחיו.

"הרמנה", מלמל ליפשיץ.

איפה נפרדו שני האחים מאימם? בבית? או בתחנת הרכבת? היכן שלא יהיה, היא בוודאי נתנה להם הוראות, איך להסתיר את יהדותם, לא לדבר יידיש ועוד. קראתי סיפור מעניין על ילדה שקראו לה תמר, אך לפני שנשלחה למנזר או לבית של נוצרים, אימא שלה שינתה לה את השם למרטה. היא חזרה על השם הזה, מרטה, במהירות פעמים רבות, ויצא לה תמר. כנראה שהאימא חשבה על כך מראש, איך לתת לבת שם נוצרי, וגם להזכיר לה את השם הקודם, היהודי.

דרך אגב, קראתי שהיו ויכוחים גדולים בקהילה היהודית, האם מותר למסור את הילדים לנוצרים, ובמיוחד למנזרים, משום שחששו שהם יתנצרו. היו אפילו כאלה שאמרו שכמו בזמן מסעי הצלב, צריך להרוג את הילדים ובלבד שלא יצאו לשמד. בהתחלה חשבתי שזאת חוצפה גדולה, הרי החיים יותר חשובים מכל דבר אחר. אבל ככל שקראתי יותר, וגם בעקבות מצעד החיים, הגעתי למסקנה שאני לא יכול לשפוט, כי מי יודע איך אני הייתי מתנהג במצבים כאלה.

אז סבא ויעקב יצאו לדרך. הנסיעות האלה עם הילדים היו מסוכנות עד מאד. קודם כל, הילדים היו מבוהלים, חיפשו את ההורים שלהם וצעקו ביידיש, דבר שהיה עלול לעורר חשד. ניסיתי לתאר לעצמי את סבא ואחיו יעקב יושבים ברכבת, מוקפים בפולנים ואולי גם בגרמנים, מחזיקים ידיים וחושבים על אימא ועל אבא שלהם, ועל האחות (אם הייתה), והדבר מילא אותי עצב גדול (סליחה על ההשתפכות).

אחרי נסיעה ארוכה, ברכבות ולבסוף בעגלה רתומה לסוס, הם הגיעו למנזר, ששכן לא רחוק מהגבול עם אוקראינה. זה היה בנין גדול, בלב היער, עם גג אדום (בספר "יונה קטנה בגן שומם" ישנה תמונה, ואני מביא אותה בסוף העבודה). אני מניח שאחרי הגהנום בגטו ורשה, עבור שני האחים המנזר הזה היה שיא השלווה.
כאשר הגיע הצבא האדום ושחרר את האזור, ואחר כך את שאר פולין, התחילה התארגנות להוציא את הילדים היהודיים מבתים של נוצרים וממנזרים. להתארגנות הזאת קראו "הקואורדינציה". זה היה דבר מסובך מאד, מפני שחלק מהילדים התקשרו למשפחות או למקום, ולא רצו לעזוב. היו גם משפטים על זה, ולא תמיד זה נגמר טוב.
אני לא יודע איך יצאו משם סבא משה ואחיו יעקב, וכפי שציינתי מקודם, אני לא יודע מה קרה לאח. סבא עצמו ישב במחנה המעפילים בקפריסין, והגיע לארץ רק אחרי מלחמת העצמאות. אני יודע שסבא השתתף במלחמת סיני, והגיע עד לשרם א שיח. ראיתי מכתב הוקרה שהוא קיבל ממפקד החטיבה, אברהם יפה. בחיים האזרחיים הוא היה פקיד במשרד המסחר והתעשייה, וראיתי מכתב יפה שכתב לו מישהו מהמשרד כשהוא פרש, לפני בערך עשר שנים.
מאז שסבא פרש, יש לו תחביב: הוא אוסף ציטטות. יש לו איזו מחברת ישנה, שהוא לא מוציא אותה מהיד, והבית מלא כרטיסיות שבהן הוא רושם את הציטטות, וכמובן שכל הקירות מתפוצצים מספרים. בסך הכול, נראה לי שזה מאד חשוב לו, וטוב שזה כך, כי לא טוב שבן אדם שעבר כל כך הרבה בחיים, פתאום ימצא את עצמו בלי תעסוקה.

עד כאן עבודת השורשים שלי על סבי משה. הייתי רוצה לכתוב אותה בצורה אחרת, כלומר מפיו של סבא, כמו שתלמידים אחרים בשכבה עושים, אבל סבא לא משתף פעולה.


ליפשיץ העביר את אצבעו ברכות על פני המסך, נוגע לא נוגע בתמונת המנזר עם הגגות האדומים. אחר כך קם ויצא בצעדים כבדים מן החדר.

***

ימים רבים התהלך ליפשיץ בפנים קודרות, ובקושי החליף מילה עם נכדו. דוביק החליט לעשות מעשה. הוא הציע לו שיסייע בידו להעלות את כל הכרטיסיות הללו על המחשב. "תאר לך שתהיה שריפה וכל העבודה הזאת תלך לעזאזל", אמר.

בתחילה השמיע ליפשיץ רטינות של סירוב, אך בהדרגה התרצה. דוביק התקין עבורו תכנה פשוטה, וכל שליפשיץ היה צריך לעשות הוא להקליד – באצבע אחת – את הציטטות. בהתחלה היו בעיות, ופעם מחק ליפשיץ את הטקסט שהקליד בקושי רב, ועמל של יום שלם ירד לטמיון. אבל בהדרגה החל ליפשיץ להתלהב, וכבר היה מעיר את דוביק ומזרזו ללכת לבית הספר, על מנת שיוכל להקדיש את הבוקר למלאכה החשובה.

באחד הערבים, רוחו של ליפשיץ הייתה טובה מתמיד.

"מה אמר טרומפלדור לפני שנפל ומת בתל חי?" זרק בהתגרות אל דוביק בעת ארוחת הערב.

"מי לא יודע. טוב למות בעד ארצנו," השיב דוביק קצרות. "סבא..."

"לא קללה רוסית?" התגרה בו ליפשיץ. "יופטפויומאט, או משהו כזה? ובכן בחור צעיר, הסכת ושמע. היה זה לא אחר מאשר הוראציוס, המשורר הרומאי מהמאה הראשונה לפני הספירה. לא שמעת עליו בוודאי, כי מה כבר מלמדים היום בבית הספר. אבל כך אמר הוראציוס, כמעט אלפיים שנה לפני טרומפלדור: דולצ'ה אט דקורום אסט פרו פאטריה מורי, מתוק הוא ואף מכובד למות בעד המולדת."

"סבא, יש איזה עניין..."

"אבל", התלהב ליפשיץ, יש גם גירסה אחרת: אולי מתוק ואף מכובד הוא למות בעד המולדת, לחיות בעד המולדת למתוק מזה אחשובה. ויוורה פרו פאטריה דולצ'יוס אסה פוטו. ג'ון אואן, (1563 – 1622)".

"סבא, תקשיב, יש בעיה גדולה".

"איזו בעיה?" שאל ליפשיץ. "גמרת את הכסף?"

"סבא," דוביק התנשם עמוקות, "סבא, לקחו את הציטטות".

ליפשיץ נרתע לאחור בכסאו.

"לקחו? על מה אתה מדבר? הנה הכרטיסיות, אני רואה אותן מכאן, ומה שבמחשב, אמרת לי שאין מה לדאוג".

"זאת בדיוק הבעיה," דוביק דיבר בבהילות, "לקחו את זה מהמחשב".

"מה זאת אומרת לקחו מהמחשב", הצטעק ליפשיץ. "מה, מישהו פרץ הנה ופתח את המחשב וגנב? אבל אף אחד לא נכנס הנה, ואני הייתי כל הזמן בבית. וחוץ מזה", הוא זינק אל עבר המחשב, טלטל את העכבר בעצבנות עד שהופיע הטקסט על המסך, "הנה זה. מה אתה מבלבל את המוח!"

דוביק כבש את פניו בידיו. אחר כך קם וניגש בעצמו אל המחשב והתיישב על הכסא שמולו.

"סבא", הפציר, "שב פה על ידי, אני חייב להראות לך משהו", אמר ופצח בהקלדה זריזה. ליפשיץ התעקש לעמוד לידו, סר וזעף.

"יש אתר אינטרנט שנקרא כיכר השוק", התחיל דוביק להסביר. "הנה הוא".

"מה זה מעניין אותי?" נהם ליפשיץ, ודוביק בלע את רוקו.

"העניין הוא, שזה אתר חופשי, ציבורי, שטוען שהוא מציג כל דבר שנחשב לרכוש הציבור, משהו כזה, דמוקרטי, אתה יודע".

"מה זה קשור אלי ואל הציטטות?" תבע ליפשיץ לדעת, גוחן מעל לכתפו של דוביק, נשימתו כבדה.

"אז ככה, אם אתה נכנס פה ל'ידע כללי', אבל סבא, תבטיח לי שלא תעשה סצנה, הנה אתה מגיע ל'חוכמת זקני השבט', ככה הם קוראים לזה, ועכשיו, אבל סבא, טייק איט איזי, זה מה שהולך היום, אנשים ברשת פחות היסטריים לגבי מה שלי ומה שלך..."

ליפשיץ פתח את פיו כדי לומר משהו, אך נאלם דום. הוא בהה במחשב ואחר התיישב בכבדות.

"הציטטות", אמר כלא מאמין.

"סבא," ניסה דוביק להסביר, אך ליפשיץ השתיקו בהרמת יד קלה.

"הציטטות", אמר שוב, בקול חלול. אחרי זמן מה שלח ידו אל המקלדת וגלל את הטקסט כמה שורות למטה.

" סופוקלס, סנקה, פריקלס, שיקספיר, כולם", מלמל ליפשיץ. לפתע התנער. "אבל איך זה קרה? מתי הם עשו את זה?" בן רגע התמלא חשד: "אלה החברים שלך. אתה נתת להם להיכנס והם העתיקו את זה."

"סבא, זה לא הולך ככה. היום אפשר לקחת תכנים ממחשב בלי להיכנס הביתה".

"מה אתה מדבר שטויות", גער בו ליפשיץ ופתאום נתקף בחמת זעם וקם: "גנבים! מחר בבוקר אני הולך למשטרה וכולם ייכנסו לבית הסוהר".

כשנרגע, הסכים לשמוע בפיזור נפש את הסבריו הקדחתניים של דוביק, על אינטרנט, וירוסים, עכבישים הזוחלים ברשת ומחפשים תכנים מסוימים ותכנות שבאמצעותן אפשר להחליף קבצים בין עמיתים, ואיך כולם מורידים קבצי מוסיקה, ועוד ועוד. בשלב מסוים איבד ליפשיץ את סבלנותו, קם בשאט נפש והלך לחדרו.

למחרת היום הלך ליפשיץ אל תחנת המשטרה לדווח על הגנבה. ואף הגיש תביעה לבית המשפט. אז הגיע אליו כתב ההגנה, שטען כי התובע (ליפשיץ) לא חיבר את הציטטות הללו אלא רק אסף אותן, וכי "השתמש לרעה בזכויות היוצרים להשגת זכות מונופוליסטית מעבר לזכויות המיוחדות המוענקות על פי דין" ועוד פלפולים שכאלה, שליפשיץ גמר אומר לעשותם לעפר ואפר בבית המשפט.
היום הגדול הגיע. ליפשיץ השכים קום, התרחץ, התגלח למשעי, הוציא את חליפתו הבהירה, אותה לבש בפעם האחרונה בחתונתה של ביתו, והעיר את דוביק. אחר שעה קלה יצאו השניים לדרך, כשדוביק משתרך אחרי סבו בחוסר חשק בולט.


בבית המשפט, תר ליפשיץ במבטו אחר אויבו, וזה התגלה כנער ביישן, שהיה גדול אך במעט מדוביק, ושהוקף בבני משפחתו ובעורך דין שהחזיר לליפשיץ מבט יהיר.

הכול קמו על רגליהם כשנכנס השופט הקדורני אל האולם. הוא סימן לנוכחים לשבת ופתח את התיק שלפניו. אחרי עיון קצר שאל: "מי זה ליפשיץ משה?"

ליפשיץ קם על רגליו.

"בבקשה", אמר השופט ונשען לאחור בכיסאו.

משה ליפשיץ העיף מבטו מסביב, התעכב על פניו המיוסרים של דוביק, קרץ לו קלות והחל נושא את נאומו.

"כבוד השופט", פתח ואמר, "נעשתה נבלה בישראל".

עורך הדין של הנער זינק על רגליו. "כבודו, אני מבקש..." השופט סימן לו לשבת.

"מר ליפשיץ", אמר השופט בנימה חינוכית, "מטרתנו כאן היא לדון בעניין מאד קונקרטי, זאת אומרת בתביעתך כנגד מר..." הוא הציץ בתיק, "חרמון. תואיל להתמקד בזה".

"בהחלט כבודו," הזדרז ליפשיץ להשיב, אך רוחו נפלה בשל השתבשות העניינים כבר בפתיחה.

"בבקשה", סימן השופט בידו.

"אם כן", פתח ליפשיץ בשנית, "אנו שואלים עצמנו כאן, היום, בבית משפט נכבד זה, האם נכסיו הרוחניים של אדם הם טרף לכל חמסן?"

השופט חמור הסבר הפסיק אותו בקוצר רוח.

"אדוני מבזבז את זמנו של בית המשפט. ייגש בבקשה לעניין".

"אבל זהו העניין, כבודו", ענה ליפשיץ בפליאה, "אם יורשה לי, אוכל לשטוח במלואה את טענתי כי נגזלו ביד גסה..."

עורך הדין שוב קם על רגליו, ושוב הורה לו השופט לשבת.

"מר ליפשיץ, בוא נעשה את זה ביחד. אתה טוען כאן בתיק שלפני, שהנתבע לקח מהמחשב שלך, ללא רשותך, אוסף של ציטטות והציג אותן באתר האינטרנט שלו, שוב, ללא רשותך. על השאלה האם אופן הלקיחה היה חוקי, נדון בהמשך. הנתבע, לעומת זאת, טוען שזוהי לא יצירה מקורית, משום שהציטטות הללו ידועות לכול. דרך אגב, לו היה הנתבע מבקש את רשותך, היית מאשר לו?"

ליפשיץ בהה בשופט, ואחר כך השיב כמי שכפאו שד. "כבוד השופט, אפילו אם רציתי, לא הייתי יכול".

"מדוע?" הקשה השופט.

ליפשיץ שלח ידו אל גרונו, נאבק בקדחתנות עם עניבתו והתיר אותה לבסוף. אז דיבר בקול כבוש.

"כי זה לא שלי".

"לא שלך?" שאל השופט בתימהון, מהסה בתנועת יד את עורך הדין שפעם נוספת החל להתרומם, הפעם בחיוך מדושן עונג.

עכשיו היה ליפשיץ ספוג זיעה. הוא הוציא את הממחטה מכיס הז'קט שלו וניגב את מצחו. "כבוד השופט", ניסה בקול מרגיע, "זה שלי, כלומר, לא בדיוק, זאת אומרת, אני יכול להסביר. זה שלי, אבל לא רק שלי".

השופט נשען לאחור, ונעץ בליפשיץ מבט נוקב. באוזני דוביק, הדממה באולם בית המשפט הייתה מחרישת אוזניים.

"מר ליפשיץ", אמר השופט לבסוף, "אתה גררת את בית המשפט ואת האדונים האלה לדיון סרק. אתה..."

כאן ארע דבר שלא היה כדוגמתו בבית המשפט, דבר הזוי לחלוטין. ליפשיץ פסע בצעדים כושלים אל מול דוכן השיפוט, כרע על ברכיו, ולנגד עיניו הקמות של השופט, הצטלב.

"מה זה, השתבשה עליך דעתך"? קרא השופט הנדהם, בעוד המילים בוקעות משפתיו הסדוקות של ליפשיץ.

"פאטר נוסטר, קווי אס אין קואליס..."

דוביק זינק אליו ונענע אותו בזרועו. "סבא, סבא."

"סנקטיפיקטור נומן טואום..."

"תוציאו אותו מכאן", צעק השופט, והשוטר שישב ליד הדלת קם על רגליו, ניגש במהירות אל ליפשיץ ומשך אותו בזרועו השנייה. ליפשיץ נפנה אליו בבהלה, ולפתע הביט סביבו כמחפש נואשות אחר מישהו, צעק בקול גדול "ינקעל" והתמוטט ללא הכרה.

***

דוביק חצה את המסדרון במהירות ונכנס אל החדר בו שכב סבו. ליפשיץ שכב עם עיניים פקוחות, צינור חמצן מפוצל תחוב בנחיריו.

"מה העניינים, סבא", אמר דוביק, בקול של עניינים כרגיל. ליפשיץ הפנה אליו את ראשו.

"דוביק", חרחר, "דוביק".

"הודעתי לאמא", אמר דוביק, "והיא לוקחת את המטוס הראשון. היא תהייה פה מחר לפנות ערב".

"לא היית צריך", אמר ליפשיץ בקול חלוש.

"להביא לך משהו, סבא? עיתון? משהו לשתות?"

ליפשיץ נענע בראשו לשלילה ובהה בתקרה.

דוביק ישב עוד קצת בדממה. אחר כך קם. "אני אקפוץ מחר בבוקר, לפני הלימודים".

האיש במיטת החולים לא הגיב.

"אז להתראות, סבא", אמר דוביק ופנה לצאת. ליד הדלת הוא שמע את סבו ממלמל משהו, ונעצר.

"שב אתי עוד קצת", ביקש ליפשיץ והנער נעתר. הם שתקו, ורק קולה הרך של אחות הלילה המדברת בטלפון נשמע במעומעם.

"תן לי את היד שלך", לחש ליפשיץ, ודוביק המופתע הושיט את ידו בהיסוס. ליפשיץ אחז בכף ידו של נכדו בחוזקה. הוא הביט בעיניו והמילים החלו לזרום מפיו, מתחבטות זו בזו במרוצן.

"הם הגיעו מוקדם בבוקר. אבא בדיוק יצא עם חנה'לה, ללוות אותה לתחנת הרכבת. היא הייתה צריכה להגיע לוורשה".

דוביק הביט בו בבהלה, לבו הולם בחוזקה.

"שמענו יריות ורצנו לחלון. אימא ניסתה לסלק אותנו, אבל יאנקעל ראה וצעק אבא. אימא התעלפה ושטרן השכן בא אחר כך ואמר שאבא מת. את הגופה של חנה'לה מצאו אחר כך במחסן של שלוימה פריש, ערומה וכולה מלאה דם.

"ככה זה התחיל. מכה בראש. בלי שום הכנה. יום אחד פשוט זרקו אותנו מהבית, ישר לשוק חדש, על יד הפלאנטי, הפארק. שם החזיקו אותנו כמו בהמות, ובסוף גירשו ברכבת לוורשה.

"גטו ורשה, זה היה מלחמה כל יום. מלחמה על החיים, אני מתכוון. מי שלא נלחם – מת. או מרעב, או שהיודנראט או הגרמנים תפסו אותו. יום אחד ינקעל חזר כולו מלא דם. הסחטנים תפסו אותו, אבל את האוכל לא נתן. אז אימא החליטה למסור אותנו. למנזר, למשפחה נוצרית, למי שלא יהיה. באמת ז'גוטה סידרו את זה, כמו שכתבת בעבודה".

דוביק השפיל את עיניו.

"יום אחד אימא לקחה אותנו לאיזה מקום, ושם הנזירה פגשה אותנו. שתי נשיקות, קצת בכי וגמרנו. היא נעלמה. מישהו אמר שהיא מתה עוד לפני המרד, אבל אף אחד לא באמת יודע. ופתאום לינקעל ולי יש שמות חדשים, והנזירה הרמנה תולה לנו שרשראות עם צלבים על הצוואר, וכל הדרך, ברכבות, היא מתפללת ועושה לנו סימנים בעיניים להתפלל יחד איתה, רק שאין לנו מושג איך.

"ובטורקוביצה – פתאום שקט, ואף אחד לא רודף אחריך. אבל זה רק בהתחלה. מסתבר שגם שם יש מנוולים, אפילו בין הילדים. במיוחד שני האחים הפולניים, שתמיד איימו עלינו שיגלו שאנחנו יהודים, ותמיד ניסו להציץ לנו כשעשינו אמבטיה, לדעת אם עשו לנו ברית מילה.
"אבל הכי קשה היה העניין הנוצרי. מוקדם בבוקר אתה קם וחייב להתפלל. ואחר כך התפילות ביחד בקאפליצה, הכנסיה, והשירה של הנזירות, אין מה להגיד, שירה יפה, זה מושך אותך. לאט לאט, אתה שוכח שהיית יהודי, וערב שבת בבית בקאליש הופך להיות משהו רחוק, שאולי לא היה.
"יום אחד, בזמן שעבדנו בגינה, היו שם כל מיני ירקות, ינקעל ואני דיברנו בשקט, שאף אחד לא ישמע, על אבא, ואמא, וחנה'לה, ופתאום לינקעל היה רעיון. כשהיינו ילדים קטנים, אבא היה קורא באוזנינו כל ערב, לפני השינה, ציטטות שהיה אוסף מכל מיני מקומות. היו מביאים לו ספרים כאלה מוורשה, ואפילו מאמריקה שלחו. הוא ידע בעל פה אלפי ציטטות, וכל פעם היה יושב בחדר על כיסא, בין שתי המיטות שלנו, כשכבר כיבינו את האור, ומספר.
"אז ינקעל אמר, למה שלא ננסה לשחזר את הציטטות? בו במקום עשינו ניסיון. הוא נזכר ב"מאנוס מאנום לאבאט", שזה בלטינית, כי אבא אהב לצטט בלטינית, ובעברית זה "יד רוחצת יד", או "אני לדודי ודודי לי", או "אין סכין מתחדדת בירך של חברתה", אבל אז לא ידענו את כל זה. אני נזכרתי ב"או טמפורה! או מורס!", שזה "הו זמנים! הו מנהגים!", ואפילו נזכרתי שקיקרו אמר את זה. וככה עמדנו שם, מלאים פתאום בהתלהבות, ואפילו בכינו קצת, בפעם הראשונה מאז שהגענו לטורקוביצה. בעצם בכינו די הרבה.

"בו ביום יאנקעל הלך לאם המנזר, הנזירה סטניסלבה, וביקש מחברת. וכך ישבנו יום יום זה לצד זה, מדברים בשקט, מעלים מן השיכחה את הציטטות של אבא שלנו, והוא רושם במחברת רק מילה אחת מתוך הציטטה, כסימן היכר, כך שאם מישהו יציץ במחברת, הוא לא יבין במה אנחנו מתעסקים. דרך דברי החוכמה האלה החזקנו בידיים של אבא ולא נתנו לו ליפול אל תוך השכחה, ובמילים הללו חיזקנו את הדיוקן המטושטש של אמא, שתמיד הקשיבה בחיוך, וכשנכנסנו זה לדברי זה, חסר הצחוק המתגלגל של חנה'לה, אבל בעת ובעונה אחת הוא גם היה שם. אתה מבין?".

ליפשיץ נתן בדוביק מבט ארוך, וזה, מכווץ בכיסאו, הנהן בראשו.

"אז זה מה שאתה עושה", אמר דוביק לאחר זמן מה, "מפענח את המחברת".

ליפשיץ הגיב במנוד ראש קל.

פתאום עלתה מחשבה בראשו של דוביק. "להביא לך אותה?"

"לא צריך", מלמל ליפשיץ. "אני גמרתי איתה". הוא נאנח והטה קלות את גופו אל הקיר, בניסיון למצוא תנוחה טובה יותר ואחר כך עצם את עיניו. דוביק נגע בכתפו בעדינות.

"סבא, מה קרה לינקעל?"

ליפשיץ הפנה בבת אחת את ראשו אל הקיר, ושילח לחלל החדר יבבה חנוקה..

"הם שאלו מי רוצה לצאת אל הכפר עם הנזירה לונגינה. ינקעל ואני ועוד שישה, כולם פולנים, יצאנו איתה. כבר מחוץ לשער הרגשתי משהו מוזר באוויר. ואז הם התנפלו. אפילו לא שמתי לב מאיפה הם הגיעו. במקלות, רובים, סכינים. את הנזירה לקחו הצידה, ואחר כך הרגו. אותנו סחבו ליער, והתחילו לשחוט ולירות. ינקעל נלחם איתם כמו אריה, אבל מישהו דקר אותו בבטן. אחר כך אחד מהם התנפל עלי עם מקל, ויאנקעל, בכוחות האחרונים, הצליח לזחול ולשכב עלי, ולספוג בעצמו את מכת המוות. אני עוד מרגיש, אני עוד שומע, אוי, ינקעל, ינקעל..."

***

כשחזר ליפשיץ לביתו, הוא היה אדם אחר, כבוי לחלוטין. דוביק דחק בו להמשיך במלאכת הציטטות, אך ליפשיץ משך בכתפיו, ושוב אמר ש"זה גמור". דוביק ניסה לעודד את רוחו, ואפילו גרר אותו אל חברו איתי, האקר מחשבים ידוע, שאמר כי יוכל לגרום לכך שכל מי שייכנס לאתר של חרמון יקבל כרזה שלא ניתן יהיה להורידה, שבה ייאמר כי הציטטות הללו נגנבו ממשה ליפשיץ. אבל ליפשיץ לא גילה עניין. דוביק טלפן לאימו, שכבר הספיקה לחזור ללוס אנג'לס, והיא אמרה שתקדים את חופשת המולדת שתכננה לקחת בחגים.

יומיים אחר כך, כשיצא דוביק מבית הספר, הוא שם לב למהומה בשדרות הרצל. אוטובוס עמד באמצע הכביש, סביבו קהל סקרנים, וסירנה של אמבולנס כבר ניסרה מרחוק. פיגוע? הוא רץ עם חברו שימי אזולאי אל עבר האוטובוס. אישה אחת צעקה בהיסטריה: "הוא הלך כמו מסומם, ישר לתוך הכביש". אדם אחד, כנראה נהג האוטובוס, ישב על המדרכה, מזדעק מדי פעם, "אבל אני צפצפתי לו". דוביק התקרב וראה את האיש השוכב על בטנו בתוך שלולית דם. הוא הכיר היטב את הז'קט המפוספס הזה, ויותר מכך, הוא הכיר את המחברת השחורה הישנה שרבצה מיותמת על הכביש.
***
דוביק חזר אל הבית. בעלותו במדרגות החל לבכות, תחילה בהתייפחויות חרישיות ואחר כך בקול רם. בתוך הדירה, צילצל הטלפון הישן של סבו, והוא ענה. איש משרד החוץ אמר לו שהכול בשליטה, שיירגע, שאימו בדרך הביתה, ושעוד מעט יבוא מישהו ויטפל בו. הוא הניח את השפופרת ושוב געה בבכי. אחר כך הלך אל חדרו, השתרע על המיטה ושוב בכה. לבסוף נרדם וישן שינה קצרה וטרופה. כשהתעורר ישב ובהה במחשב.

אבל כיביתי אותו אתמול בלילה, הרהר למראה המחשב הפועל. הוא נגע בעכבר והמסך ניעור לחיים. זה היה אוסף הציטטות, אלא שבסיום הטקסט המוכר, בו הציץ בלילה הקודם, נוספה ציטטה חדשה:

"ברח, מוישלה, ברח".
יעקב ליפשיץ, (1928 – 1944).