תאור:
מאת: חיה ארדי
הסיפור של מיכה
במגרות השידה שבחדר העבודה שלי אני שומרת אלבומים ישנים ואוסף שלא יסולא בפז של יומנים ומחברות שאספתי, רובן מכילות סיכומים של ימי השתלמות, רשמים מאירועים שונים ולקט סיפורים שסופרו בפגישות רֵעים על הדשא, בחניות לילה ובפיקניק משפחתי. היום הכול נשמר בתיקיות המחשב ואין עֵדות להתלבטות הכותב, שורות טיוטה שנמחקו ואפילו כלי כתיבה שונים ששמשו את הכותב או מצב רוחו של המתעד בזמן הכתיבה, הכול קַריא
אתמול נחה עלי הרוח ופתחתי את אחת המגרות בחיפוש מסמך ישן. חיטטתי, פישפשתי ונתקלתי בסיפורו של מיכה על ברֵכת המשושים, סיפור בן שני פרקים. טלפנתי אליו וביקשתי את רשותו לפרסם את הסיפור. הבחור נתן את הסכמתו ושלח לי באימייל את הפרק האחרון.
גיבורי הסיפור הם מיכה ובת זוגו נגה. שניהם טיילים בלתי נלאים ומאורגנים כפי שרק יוצאי צבא מאומנים יכולים להיות: נגה יוזמת ומתכננת את המסלול ומיכה ממונה על הלוגיסטיקה – מדהימים כל פעם מחדש. לנגה רעיונות יצירתיים ומיכה בעל תבונת הכפיים ויכולת האלתור מצליח לפתור כל תקלה, קטנה או גדולה שמתעוררת בדרך. "אני איש החוטים" (תרתי משמע: לקשור חפצים, לקשור רעיונות, קשרים אלחוטיים וקשרים בין אדם לרעהו.) הוא מעיד על עצמו אבל תנו בידיו פיסת חומר כלשהו והוא כבר ימצא לו שימוש. הציוד במצב מצוין, נכון לשימוש בכל עת (היי, אתם בצבא, לתשומת לבכם) וחשוב ביותר, שניהם יודעים לספר סיפורים. ההומור של מיכה מעורר חיוכים וצחוקים ונגה פוצחת בשיר המתאים לזמן ולמקום וסוחפת איתה את כל הקבוצה הנלווית. תאונות, פציעות ותקלות לא מרתיעות אותם – הם ישובו אל המסלול שנקטע וישלימו את המסע גם יהיה זה לאחר חודשים או שנים מספר. תמיד מבקשים קרובי משפחה ומכרים להימנות על קבוצת הנלווים, הם מובילים והחבורה איתם, מותנה באורכו של המסלול ודרגת הקושי, בארץ ובחו"ל. המצטרפים יודעים כי זכו ומצפים לחוויה ייחודית. רגלי הזוג המדובר כבשו משעולים בשלוש יבשות ותכניותיהם מרחיקות לכת, וילמדו הקנאים לקום ולעשות, אל יצמדו לחדרי הכושר, העולם גדול ופתוח וסיפור זה הוא רק טעימה של חוויה.
בריכת המשושים - סיפור בשלושה פרקים
פרק א'
היה זה קיץ חם כמו בכל שנה באוגוסט.
1981 אני (מיכה) שוחררתי משרות קבע זה מכבר, ונגה סרן באוגדה חלקה רכב ת"ש עם הרב. והרכב מסוג טנדר רום כרמל (שידרוג של הסוסיתא המיתולוגית) בעל ארגז מחופה ברזנט כיאה לרכב צבאי סגפני. ולמה זה חשוב? חכו ותקראו.
כבר בימים ההם נגה השקיעה ביחסים, ולקחה אותי לסוף שבוע בטבריה. לקחנו חדר במלון משפחתי בכביש הראשי היורד לכנרת. מיותר לציין שנוכח דלות התקציב לא מדובר במלון בוטיק ולהמחשה אפילו מזגן לא היה בחדר אלא "דזרט קולר" דפוק שפרט לרעש הצליח להפיק רק מעט רוח פושרת.
לאחר לילה מעוט שינה, קמנו בשבת בבוקר, ועפ"י הנהוג במחוזותינו יצאנו לטייל...
היעד שנבחר היה בריכת המשושים!
דרך הגישה לאתר היתה דרך עפר רחבה שתחילתה כמה מאות מטרים אחרי צומת "בית צידה" במעלה הכביש לכיוון צומת יהודיה וקצרין.
הדרך בתחילתה היתה סבירה אולם בהמשך נזקקה לגיהוץ מסיבי.
כאמור עזבנו את המלון וטבריה מאחורינו חלפנו באיטיות על גשר אריק ופנינו שמאלה לדרך הנ"ל.
אחרי כמה מאות מטרים כשהדרך מתחילה להשתבש ראינו רכב חונה במרכז הדרך, ולא סתם, אלא מכונית סוברו לבנה חדשה ונוצצת. חלפנו על פניה תוך שאנו, נגה ואנכי מעירים "בטח השתפנו על הרכב החדש" והנה מאחורי העיקול צועדים להם זוג הורים בינהם ילדון קטן ובידם קל-קר של מים.
לבקשתם נתנו להם טרמפ תוך שנגה נוהגת בעדינות כמיטב יכולתה על מנת שלא לפרק את האוטו ובעיקר את עצמותינו בדרך החתחתים הזו, כמו גם להימנע מלחנוק באבק את הטרמפיסטים היושבים ומקפצים להם מאחור.
בשעה מוצלחת הגענו ל"רחבת החניה" שבתחילת השביל היורד אל הבריכה. ולמה המרכאות כיון שהרחבה היתה לא יותר מאשר קטע רחב מעט יותר של השביל ובמרכזו "צפרדע" של אשפה.
ירדנו לבריכה ואכן מקום נחמד (למעט הברחשים) קריר יחסית לחום המעיק בשביל ובדרך.
משפחת סוברו, כך קראנו להם, נכנסו וטבלו במים ובמפל. ואנחנו סתם יושבים מסתכלים ונהנים.
ולפתע!
אבא סוברו ששהה במים הרדודים עם ילד סוברו זינק לבריכה ובשחיה מהירה הגיע לאמא סוברו שכנראה היתה במצוקה כלשהי באזור המפל.
ילד סוברו, שנשאר מאחור, התחיל ליבב בשקט אבא אבא...
לאחר כדקה עד שלוש יצאו אמא ואבא סוברו מהמים חיבקו את ילד סוברו ואמא סוברו מבוהלת וחיוורת התיישבה לה באפיסת כוחות.
התברר שמסיבה לא מובנת אמא סוברו החלה לטבוע ואבא סוברו ראה זאת וזינק להצילה.
לנו נמאס והחלטנו להתחיל ולטפס חזרה לחניון, אמרנו למשפחת סוברו שאם הם מעוניינים נחכה להם ושיעלו בקצב שלהם.
הגענו בתום הטיפוס בשביל, לטנדר, פתחנו את הדלתות על מנת שיתאוורר מעט, כאן המקום להדגיש שהמיזוג היחידי ברכב היו החלונות הפתוחים שבנסיעה הכניסו רוח לוהטת שייבשה את הזיעה.
לאחר חיכיון של למעלה מחצי שעה התחלנו לאבד את הסבלנות ויותר מכך לא הבנו מה קרה למשפחת סוברו?
אחרי פרק זמן נוסף חזינו באבא סוברו נעול בכפכף אחד, נושא על-ידיו את ילד סוברו ולידו אמא סוברו נעולה גם היא בכפכף אחד.
מסתבר שבמהלך בהלת הטביעה אבדו כפכפי אמא סוברו ולכן כל אחד פוסע עם רגל אחת נעולה ואחת יחפה. ומדוע לקח כל כך הרבה זמן לטפס? גם פה אשמה הבריכה. במהלך החילוץ או בהמשך נעלם צרור המפתחות (של הסוברו), והחיפושים אחריו ארכו לא מעט אך ללא הועיל.
משפחת סוברו בפנים נפולות עלתה לאחורי הטנדר ונגה בנסיעה איטית, מהטעמים שפורטו קודם, וגם כדי להסתכל אולי המפתחות נפלו בדרך, הביאה אותנו בביטחה לסוברו הנוצצת.
אמא סוברו סיפרה שהם חברי קיבוץ אשדות יעקב (אני לא זוכר אם איחוד או מאוחד) שההורים של אבא סוברו קנו רכב חדש ומכיון שנסעו לטיול בחו"ל השאירו את רכבם למשפחה הצעירה.
אבא סוברו זכר שראה מפתח כלשהו בתא הכפפות. המשימה היתה לפתוח את הרכב הנעול.
במאמץ ובנחישות הצלחתי להוריד את חלון הנהג בסנטימטר או שניים לערך. תלשתי גבעול ארוך ויבש של קוץ מצידי הדרך, דחקתי אותו בסדק שבין החלון למסגרת ובלחיצה הצלחתי לפתוח את הנעילה של הדלת הנגדית .
אנחת רווחה קלה נשמעה משנפתחו הדלתות אך כגודל הצפייה כן גודל האכזבה שכן המפתח הרזרבי שבתא הכפפות התאים לדלתות אך לא לסוויץ' (מתג ההתנעה, בעברית).
אובדת עצות התיישבה אמא סוברו במושב שע"י הנהג ובחום הכבד בשעת צהרים כשהשמש קופחת הציתה לעצמה סיגריה. עוד היא אוחזת בסיגריה בידה, טראח... ילד סוברו מעד/רץ לעברה ונתקל בסיגריה הבוערת בסמוך לעינו. ברור שהחל בכי והמורל שגם כך היה שפוף הפך ליאוש.
טוב, ברור שאני לא אוותר על לשבת באוטו חדש, וכך בעודי ממשש את ההגה ונהנה מלשחק בנדמה-לי אני רואה לצד מושב הנהג קופסא שחורה מעט יותר דקה מקופסת גפרורים ועליה כיתוב באנגלית.
פתחתי אותה והינה מפתח, ולא סתם, מפתח לסוויץ'. דרך אגב אחרי השמחה והגיל שהיו מנת חלקנו שמנו לב שעל הקופסא היה רשום SPARE KEY כנראה שגם אז לא הצטיינתי באנגלית.
סוף טוב הכל טוב משפחת סוברו הודתה לנו ונגה ואני חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים.
פרק ב'
הזמן אינו עוצר, מאורעות כבירים עוברים במחוזותינו כמו מלחמת שלום הגליל (שלימים תהפוך למלחמת לבנון הראשונה). נגה סיימה את תפקידה באוגדה ועתה היא מפקדת יחידת מורות מרכז.
פטור בלא כלום הרי אי אפשר ואם ניזכר הרי איזכרנו את השותף לרכב הת"ש, את הרב האוגדתי, ולא לחינם. הנ"ל התבקש, בשל הכרותנו רבת התיאומים ואחוות המפקדים, להשיא אותנו, אולם התחייבויות אחרות גרמו לו לשלוח רב צבאי אחר לטכס הכלולות.
וכך חלפו להן השנים, ההריונות, העבודות, התפקידים, והטיולים והנה אנו בשנות התשעים.
אוקטובר 1992 חול המועד סוכות, אנחנו חמישה, נגה כבר סא"ל מפקדת יחידת מורות ארצית. ולמה זה חשוב? מייד!
סוף סוף יש רכב צמוד (סא"ל) פיז'ו 205 חדש! עם מזגן-ימות המשיח כמעט. בהסתייגות אחת, לי מיכה עדיין אסור לנהוג ברכב צבאי, רכבי ליסינג עדיין היו מושג אמריקאי טהור שטרם עשה עליה.
טיול משפחתי ראשון ארוך טווח, והפעם למרבה הפלא, שוב, למרות החום (מוטיב שחוזר לא פעם בסיפור ויש לשים אליו לב!) החלטנו שנבקר את בריכת המשושים.
אלא שהפעם נגה החליטה לתקוף מהכיוון השני כלומר, עלינו לרמת הגולן דרך מחניים עד צומת בית המכס (העליון) פנינו ימינה ואחרי כקילומטר הגענו לדרך עפר שבסופה מחסום בולדרים, "גזלן" ומכוניות חונות.
ארזנו מטלטלינו וילדינו, עמר בן 8 שרון בת 4 ואביב התינוק בן שנה וקצת על הכתפיים, והתחלנו לצעוד בשביל הג'יפים שכולו אבנים בורות ושאר מכשולים.
להשכלה הכללית ג'יפים היו אז כשמם כן הם קרי ג'יפים ולא כל מיני 4X4 יאפים נינוחים ממוזגים ומיופיפים. ג'יפים היו בחזקת צה"ל או החברה להגנת הטבע או לכמה ממתיישבי הגולן שהחלו אז בטרנד שנקרא "טיולי ג'יפים".
ונחזור לסיפור. ההליכה בחום לא היתה נינוחה, בלשון המעטה, והיא התמשכה ללא סוף נראה לעין (כך לפחות חשתי/נו אז) וגרוע מכך עוד נצטרך לחזור את כל הדרך שלא לדבר על הירידה והעליה אל ומהבריכה.
ברגע של יאוש נטשתי בהסכמה (את נגה והנגררים) וחזרתי בריצה ל"חניה".
לא חשבתי אז על אשתו של תא"ל פארס או בנו של תא"ל צ'יקו תמיר, התנעתי את הרכב ובנסיעה איטית ורבת וירטואוזיות נסעתי בדרך הנ"ל תוך שאני אוסף בדרך את יקירי ומגיע לחנייה ההיא מהפרק הקודם עם (נדמה לי) אותה "צפרדע" לאשפה.
מלאי סיפוק מהמבצע חשנו במורד השביל לצל שלשפת בריכת המשושים.
חול המועד, עם רב מטייל לו ואכן צפוף במקום, דבר שלא הפריע להמוני הברחשים להציק, אבל מה חדש?
שתינו אכלנו נעקצנו וטיפסנו חזרה בשביל בואך הפיז'ו.
התרווחנו כל אחד במושבו, אביב בכסא הבטיחות במרכז המושב האחורי עמר מימין שרון משמאל נגה לצידי ואני שימו לב! במושב הנהג. לא לדאוג לדעתי חלה כבר התיישנות על העברה.
עוד אנחנו מתמרנים בין המהמורות ובין המוני ישראל הנעים רגלית התבקשנו ע"י אישה לא קלת משקל במיוחד וגם לא צעירה במיוחד (בטח בת 50) שהתקשתה ללכת לתת לה טרמפ.
בעת צרה ישראל ערבים זה לזה ולכן התכווצו יושבי המושב האחורי לפנות מקום לגברת.
ההמשך לא היה מרנין, בעוד אנו מגששים דרכנו החוצה במרחק של כ 200 מטר מ"הגזלן" כבה המנוע.
מייד פתחתי בשגרת חירום, כיביתי את המזגן (אולי עומס החום כמו גם כובד המשימה והנוסעים גרמו למי יודע מה) פתחתי חלונות, ניסיתי פעם או פעמיים להתניע אך לשוא.
ראשונה נחלצה הגברת, למראה סוף הדרך התמלאה עזוז ונעלמה.
עקב עומס החום והבאסה נטלה נגה את עמר ושרון ושמו פעמיהם לכיוון הארטיקים. ואני, נשארתי עם אביב הישן לו בכסאו, עובד עצות, אך לא לאורך זמן.
במקביל לחישובים איך ומאיפה ניתן להזמין גרר, מה יהיו ההשלכות והבושה של התקעות עם רכב (ועוד חדש) בחור שכזה, ובכלל מאיפה מתקשרים, להזכירכם מדובר על תקופה בלתי מובנת בהיסטוריה האנושית בטרם תקשורת סלולרית, בצעתי הערכת מצב והגעתי למסקנה שלא מגיע דלק למנוע.
גחנתי מתחת לרכב ואכן אורו וחשכו עיני במקביל.
אורו כיון שהתקלה נמצאה, צינור פלסטי דק הצמוד לתחתית הרכב והמוביל דלק מהמיכל למנוע מרוטש וקרוע כנראה מהתחככות אחת מיותרת של תחתית הרכב עם בליטת סלע, וחשכו- איך מתקנים?
לא מעט מטיילים דאגו להביע את דעתם כשחלפו על פני "נו בטח רכב צבאי, שלו? מה אכפת לו".
ההמשך בהחלט היה מעודד.
נהג טרקטורון השאיל לי אולר שאיתו חתכתי את שני קצות הצינורית הפגועה בעזרת עט הרחבתי מעט צד אחד ואת הצד השני דחפתי לתוכו.
אחרי מספר נסיונות הרכב, למרבה השמחה הניע, ועוד בטרם התעורר אביב ועמר ושרון סיימו את הארטיקים נחלצנו בחזרה לדרך מוטורית ראויה.
החלטנו להמר על התיקון הזמני ולנסות להגיע הביתה.
סוף דבר, עשינו זאת, ולמרות הפצרותי שנגה תבקש מהמוסך לבצע תיקון קבוע באחד מטיפולי הרכב התקופתיים, לשוא! הפז'ו עם האילתור של תיקון צינורית הדלק נסע מאות אלפי קילומטרים ואם הרכב עדיין על הכביש סביר להניח שהתיקון עדיין מחזיק מעמד מה שמוכיח שאין דבר יותר קבוע מזמני...
פרק ג' הקצר שבפרקים
מאי 2010 שוב כמה מפתיע חם.
כפי שזה נראה הזמן אינו עוצר מלכת או יותר נכון מלרוץ.
נגה כבר מזמן פשטה את המדים, עמר סיים את שרותו הצבאי, שרון בקבע ואביב החייל סובל במדים בשקט ולפעמים גם לא..
נגה עדיין מעוניינת בטיולים ובגלל זה כולנו רתומים לעשייה, בהבדל אחד עברנו מטיולים רכובים למסעות רגליים (בגלל, כנראה, שנהיינו צעירים וקלי רגליים יותר עם השנים? אבל לא נחקור במופלא..). הרכבים השתדרגו, ממוזגים, הילוכים אוטומטיים, חלקם רכבי ליסינג עם דלקן ע"ח המפעל,
פסקל לכביש 6 והתקשורת חבל"ז.
אבל כאמור חייבים לטייל ולכן כשעלתה ההצעה ללכת את נחל צאלים קפצנו על הרעיון.
תחזית מזג האויר בישרה שרב, אבל החום הקרב לא ימנע מאיתנו את החויה "לגלות את שבילי ארצנו במו רגלינו",ולכן עם חשש קל החליטו המארגנים להעתיק את המאמץ לפיקוד צפון ולבצע את נחל זויתן תחתון (עד כאן מתקבל) פלוס בריכת המשושים!
כאן התעורר בירכתי מוחי חשש מובן לאור נסיון העבר. אמנם עד היום נחלצנו איכשהו מהבריכה אבל האם חייבים לשחק עם הגורל?
ואכן בלב כבד, מדאגה, יצאנו אל הבלתי נודע.
כדי לא להרחיב יתר על המידה אספר שלמעט החום (מעניין למה נוסעים לבריכת המשושים כשחם, או לחילופין האם באופן קוסמי מכוון תמיד כשעולה הבריכה בתור אתר טיולים מזג האויר מתלהט?) הדרך בזויתן היתה נחמדה, הבריכות משובבות ומשיבות נפש ואפילו הטיפוס מקרקעית הנחל לרמה היה קשה אך לא נורא, שרדנו.
או אז התחלנו לרדת לתוך הקניון שבו מתחתר נחל משושים ולמרבה האושר הגענו לבריכה והברחשים עדיין רחשו ועקצו כאילו לא עברו השנים.
לאחר שנחנו מעט ושותפינו לטיול טבלו במי הבריכה והמפל הקרים התחלנו לטפס בשביל המוכר.
שוב, פטור בלא כלום הרי אי אפשר ולכן הכינה לנו הבריכה הפתעה קטנטנה בסיום (שלא נחשוב שהיא פריירית).
מסתבר שבמהלך השנים השתלטה רשות שמורות הטבע והגנים על המקום.
במקום גזלן יש קיוסק מסודר, החניה מרווחת ומסודרת, ברזי מים, מחסום, שערים, ספסלים ופקחים (כל הנ"ל במחיר 20 ש"ח לאדם) אלא שאליה וקוץ בה, כדי להגיע אל המנוחה והנחלה קרי האוטו עליך לטפס עוד כברת דרך ביחס ל"צפרדע" ההיא.
חזרנו הביתה בריאים ושלמים, רצוצים ומרוצים.
לסיכום מספר מסקנות תובנות ולקחים:
עד לרגע זה הגענו לבריכת המשושים בכל ציר קרקעי אפשרי, למעט גלישה במורד הזרם-סתתתם.
בריכת המשושים הינה תמיד אטרקציה טיולית מהנה
החום והברחשים זו עסקת חבילה בטיול לבריכה הנ"ל
תקלות והפתעות בטיול כמו גם החברה עושים כל טיול לחויה שונה.
עד כאן סיפורו של מיכה ואתם תודו שזו טעימה בלבד.
הביאה לדפוס חיה ארדי
