תאור:
מאת: דנה פרנקל דרילינגס
לו הייתי אי ירוק בים, היא לא מפסיקה לזמזם. משהו לא בסדר איתה הוא חושב. השיר לא מזכיר לו שום דבר, לא עבר, לא ילדות, לא ערבי חבר'ה בתנועה עם גיטרה. הוא כבר לא יכול לשמוע אותו שוב ושוב. לעמליה הוא מזכיר את ה'קריוקי מחאה' שהמציאה דפנה. שם בתוך הניאונים, הקדמה והגועל נפש, דפנה ארגנה את זה. פעם בשבוע רק הן. עם יעל שומרון מגבת ושירה הקטנה מגבעתיים, זאת שאבא שלה הגיע אחרי חודשיים להחזיר אותה באוזן הביתה. מעניין מה איתה? דפנה אמרה, נשיר שירי ארץ ישראל היפה, לא את הקריוקי אמריקאי תחת הזה שהם אוהבים ולא את השירים של ABBA, שאני כבר לא יכולה לשמוע, רק ארץ ישראל היפה. הו דפנה, היו רגעים שממש חשבה שהתאהבה בה, היא אומרת את זה לעצמה? באמת? מכה על הראש, אז לא העיזה, רק הגוף דיבר. היא יושבת בשירותים כבר שעה ומפזמת. צאי כבר הוא קורא לה, הוא רוצה רק אותך אני לא יודע מה לעשות אתו. אבל היא לא שומעת. ברוך הבא לנוח על חופי, היא צוחקת למישהו שהוא לא אבא של אמירי. יפן, יפן יפן. למה היא חוזרת אליה בזמן האחרון? לא למועדון הדפוק וליפנים הזקנים. גם לא לטיול אחר-כך. יפנים זה פריחת דובדבן עאלק. דווקא הבנות כל הזמן צצות לה בראש, חלק מהן, היו גם מגעילות. אבל דפנה ויעל מגבת ושירה הקטנה, הן היו סוג של בית. הן קראו לה חיפה עם פתח. יעל שומרון המציאה את זה. בהתחלה נעלבה, חשבה שהן מתנשאות עליה, הקיבוצניקית והנכדה של העלייה השנייה מהעיר האדומה, אחר-כך למדה שזה בחיבה, שהן אוהבות אותה ולא מתנשאות בכלל, טוב אולי קצת. והיא ענתה להן בחיוך שקט קריית-ים, אבל זה לא עזר, מבחינתן היא הייתה חיפה, מקום שנוסעים אליו ברכבת לפסטיבל הסרטים. איך אף פעם לא היית שם? זה ממש מגניב הן אמרו במקהלה, או שאולי הייתה זו רק דפנה או שירה הקטנה. גם לא בפסטיבל עכו? שאלה יעל שומרון. מה יש לכן מפסטיבלים? היא צחקה. אני הייתי בפסטיבל הספונג'ה, חשבה לעצמה ולא אמרה.
הכי כייף בשירותים, עם הטלפון. עוברת שוב ושוב על אנשי הקשר, לא קנדי קראש לא ספיד טריוויה, גם לא ווטסאפים לאף אחד, רק סופרת אנשי קשר. כמה אנשים ברשימה הזאת היא כבר לא בקשר איתם זה לא יאומן וכמו סתומה היא גוררת אותם מטלפון לטלפון בשביל מה? נגיד בצ', חגי צוקרמן, פקיד קבלה בשרתון, איזה בחור חמוד, כמה רצתה אותו, ככה לא הסתכל עליה. תעשי לי טובה, איזה מותק את, באנה את זריזה כמו שד. זה כן. אבל בואי נלך לאיזה סרט, בא לך קפה אחרי המשמרת, מה פתאום, זה היה שמור לנועה אחת מלימודי קולנוע, לא לה. שמואל צורף, מי זה שמואל צורף? לא מצליחה להיזכר, למחוק אותו? לא היא תסתכל בהודעות אולי תיזכר, אה בטח, איך שכחה, שמואל צורף זה החבר של אבא שלה, מרמת-גן, היה אתו בצבא או משהו, זה שניסה לסדר לה עבודה להיות אופר אצל בת אחותו בלונדון, בסוף היא לקחה מישהי לא ישראלית רצתה שהילדים ידברו איתה אנגלית, כמה הצטערה אז, חלמה להיות בלונדון. זה היה לפני כמה זמן? אולי ארבע שנים, איך זה נמחק לה לגמרי. כבר עמדה להזמין כרטיס טיסה האריכה את הדרכון, אחרי יום שלם במשרד הפנים, כבר קנתה קצת בגדים חמים ללונדון וחלמה על הקובנט גרדן, והלונדון ברידג' וארמון המלכה ואוקספורד סטריט ופיקדילי ופורטובלו. עשתה רשימות מפורטות לאן תלך ומה תעשה שם וגם הצגה אחת תראה, אפילו לבד. במלון עזרו לה, פתאום התגייסו בשבילה כל מי שהיו בלונדון אי פעם ונתנו לה שמות ומקומות וטיפים והמלצות והיא מלאה פנקס כדי לא לפספס שום דבר, עובדה שעד עכשיו היא זוכרת ועמליה לא ממש חזקה בשמות. אבל היא עשתה אז עבודה, ובסוף אמרו לה מצטערים, כמה בכתה. כאילו מישהו באמת חיכה לה שם, כאילו ביטלו לה חתונה, כאילו אם הייתה נוסעת ללונדון משהו באמת היה משתנה, מהיסוד. פתאום היא בלונדון, יורדת אליה מלמעלה כמו מרי פופינס רק בלי מטריה. לונדון צצה לה מתוך עננות כבדה והיא צפה, כאילו לונדון כולה טבעה בתוך ים ענק והיא מציצה עליה מתוך המים. אבל לונדון היא רק ציור של לונדון, היא רק עקבות של איור מספרי מסעות, עם כל הסמלים הידועים, אבל עם רחובות יפנים ועם ניצת דובדבן, הנה פסטיבל שדווקא כן הייתה בו, לובן רך וחלומי ותוך כמה ימים פג הקסם. והיא שוב עם עקבים, אחרי שנים של נעלי התעמלות וקרוקס. ויש לה ריח ללונדון, של תה יפני וביסקוויטים עם ג'ינג'ר ובאוקספורד היא מסתובבת לקניות עם דפנה ושירה הקטנה ויעל שומרון, והן קופצות ממקום למקום כאילו יש להן טרמפולינה מתחת לרגליים, קונות תיק בזארה וצעיף ב- H&M, ומכנסיים במנגו ומגפיים בקלרק'ס. ואפילו אמירי כבר קיים איפשהו והיא מפוצצת עליו שטרלינגים בהמלי'ס. והכל מהפנקס, איך היא זוכרת, זה לא יאומן. ואז הן עוצרות לסושי, בא להן סושי עם ספייסי טונה וסלמון, איך היא שונאת סושי, מאכל מטומטם, אוכל צריך להיות חם ומשביע.
-------
למה קראתם לה עמליה? מאיפה זה בא? לאחים שלה סיגי ומירב ודודו, שמות נורמליים, מאיפה הבאתם עמליה, זה היה רמז לבאות? וגם אם התכוונתם לעבודת אלוהים, זה די ברור שעבר לכם בראש לתת לה מסר לחיים, עמל, מותק, עבודה קשה, לא באת לכאן בשביל להתפנק. כל החיים אתם חושבים שהיא מטומטמת, רק כי לא ממש הצליחה בבית ספר, אבל היא לא, גם איציק חושב ככה, חושב שהיא לא יכולה לעשות כלום בלעדיו, באמת, מה עשתה שלושים שנה עד שהגיע? תמיד הסתדרה לבד.
עכשיו הוא אומר לה מה כן ומה לא לעשות, כמה להישאר בבית, מתי לחזור לעבוד, נותן לה כסף כל כמה ימים, הוא אוהב לתת מזומן, למרות שיש לה כרטיס אשראי, מצחיק. אבל בילד הוא לא מתערב לה, שם הוא סומך עליה והיא חופשיה, עם אמירי היא יודעת בדיוק מה צריך לעשות. הוא קצת חלש הילד הזה, הכל לאט, עד שהתהפך, עד שהתחיל לזחול, ללכת עוד ייקח זמן, אבל הוא מלאך קטן, מסתכל בעיניים עם מבט מכיר תודה ובא לה לטרוף אותו. גם היא הייתה קצת איטית לקח לה זמן אז מה, איציק לא מבין, כל הזמן משווה, כל הזמן אומר תשאלי שם בטיפת חלב, תשאלי את הרופא, תראי מה עם הילד, תראי עם הוא מתפתח בסדר, הוא לא נותן לה שקט עם הדבר הזה, למרות שבפנים יש לה שקט, היא יודעת שאמירי בסדר גמור, אבל זה מנקר כל הזמן באוזן, תראי, תבדקי, תשאלי.
היא אוהבת את השעות האלה, את שנת הבוקר, כולם אומרים, איך שהוא נרדם תלכי גם את לישון, אבל היא לא רצה לישון, קודם כל כי הוא ישן ממש בסדר בלילה אז היא לא עייפה וחוץ מזה בבוקר זו שעה של שקט, בצהריים כשאמירי נרדם בשתיים-שלוש אז לפעמים איציק נכנס בין עבודות, תחממי לי ושבי רגע במילא הילד ישן, והיא אומרת איציק, יש מכונה לתלות, וצריך לשטוף את המטבח, הוא שפך פה את כל המרק לפני שנרדם. את נותנת לו יותר מדי לאכול לבד והוא הופך את כל הבית, הוא מעיר. ככה הוא יתפתח הכי טוב, היא סותמת לו את כל הטיעונים.
אבל בבוקר זה תמיד נמשך בין חמישים דקות לשעה ורבע, היא כבר יודעת, ואז מתיישבת במטבח שמה שירים ברדיו, או סתם "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, אם לא בא לה מוסיקה, אבל בד"כ מוסיקה. עושה קפה ומוציאה חבילת עוגיות, לא יבשות עם קינמון, שוקולד צ'יפס, שכבה כפולה של מילקה, או אוסם לא זוכרת. ואז היא מוציאה שלוש כדי לא להגזים ומחזירה לארון, וחוזרת ולוקחת עוד שתיים כי אומרת לעצמה שאם יהיו חמש אז היא לא תקום עוד פעם, ועד שהקפה נגמר בד"כ שמונה עוגיות נעלמות ובערב איציק אומר ראיתי שיש עוגיות תביאי כמה לקפה, והיא מוציאה את החבילה לאט מבוישת, מביאה לו שתיים ואומרת זה מה שנשאר, איך? הוא שואל, בבוקר זה היה סגור לא? והיא לא עונה, ככה שיחשוב מה שהוא רוצה. והיא יודעת מה הוא חושב, אבל הוא לא אומר, רק מסתכל לה ככה במבט אלכסוני על הבטן והמתנים וטובל את העוגיות בקפה.
בשעה הזו בבוקר אף אחד לא צריך ממנה כלום, היא מתופפת עם האצבע על הדלפק, הוא נורא רצה דלפק כזה גבוה עם כסאות בר, אמרה לו איציק, זה לא פרקטי וזה מסוכן לילדים קטנים, והכיסאות האלה צריך לטפס בשביל לשבת עליהם, אבל הוא התעקש, רצה כסאות בר אדומים ודלפק לבן גבוה. לא עזר שאמרה שזה נראה כמו איזה מועדון חשפנות עם הלבן והאדום הזה, הוא נעלב ואמר לה שזה נורא יוקרתי ושהיא לא מבינה בזה כלום.
היא מסתובבת לצד ימין ולצד שמאל כמו ילדה קטנה בגן משחקים, על הכסא בר האדום מפלסטיק, אם הייתה קצת יותר רזה אפשר היה לעשות אפילו סיבוב שלם. בוא נראה אותך כסא יוקרתי מחזיק מעמד עם התחת שלי היא צוחקת וחושבת שאם איציק היה נכנס עכשיו הביתה הוא בטח היה מאשפז אותה. אחר-כך הקפה מתקרר קצת והיא לוגמת בשלוקים עם רעש, בכוונה כאילו מישהו מצלם אותה עכשיו לאיזו תוכנית ריאליטי על הבוקר שלה במטבח, ואז היא לוקחת את הפתקים של ההודעות, אלה שהיא מכינה לו בהם רשימות לסופר, ועם העט שתקועה במתקן ליד הטלפון היא מתחילה לצייר קוים, קוים ישרים וקוים עם שפיצים וקוים שמקבילים כל הזמן אחד לשני בלי לגעת, וכל הזמן הצורות משתנות והקווים מתעגלים קצת ומקבלים בטן ולפעמים צורה של שיניים וכל קו חדש מושפע מהקודם, ובערך בפתק החמישי, כי אף פעם אין לה מספיק מקום רק בפתק אחד או שניים, היא שומעת את אמירי מהחדר. לא שהוא בוכה, הוא אף פעם לא מתעורר בבכי, רק אם הוא נורא רעב או שחלם משהו רע, בדרך כלל, שומעים מלמולים כאלה שקטים, הוא מדבר עם התוכי שלו על המובייל, והיא לא רצה מיד, היא מפסיקה לצייר ומקשיבה לו, אולי שתי דקות, אולי חמש, וכשהמלמולים מתגברים היא יודעת שהוא כבר לא מדבר עם התוכי, עכשיו הוא קורא לה ואז היא קמה וכבר מהמטבח קוראת אמירי, אמירי מתוק שלי, אמא באה אליך, אמא כבר איתך. והוא עונה החכם הקטן שלה, הוא שמח, וכשהיא מגיעה למיטה שלו, הוא בועט ברגליים משמחה ונאחז בסורגים של המיטה כדי להתיישב, ואחר-כך כדי לעמוד. לפעמים הוא נופל אחורה מקבל מכה ובוכה, אבל בזמן האחרון הוא כבר מצליח לעמוד די יציב ואיציק אומר את רואה למה אני מתכוון? הבן של אחותי כבר הולך וזה לעמוד בלי להחזיק לא יכול. היא שונאת אותו כשהוא אומר את זה.
---------
ביום שעמליה תצא סוף סוף לקוסמטיקאית ואחר-כך לקנות בגדים עם סיגי, כי מה שיש בארון כבר לא נסגר או לא מחמיא לה, חוץ מבגדי היריון איומים, היא תשאיר את אמירי עם אמא של איציק. את בטוחה שתסתדרי, תהסס, אני יכולה לקחת אותו איתי, הוא לא מפריע. תלכי תלכי כבר, תענה לה זו בחיוך מתוק. תהיי יפה, תשתי קפה עם אחותך, לא יצאת בלעדיו מאז הלידה, תנוחי קצת, מה את דואגת.
היא תשאיר לה הוראות מדויקות, מה הוא אוהב לראות בטלוויזיה, וכמה זמן על הבטן , לא לתת לו לבכות, ומתי פירות ומתי מרק, וכמה חלב בבקבוק, ואמא של איציק תגיד לה שהיא גידלה ילד או שניים, ושהיא יכולה להיות רגועה ועמליה, תגיד תודה, לא באמת תודה. לא יזיק לי קצת חופש.
היא רק לא תדע ששעה אחרי שתצא מהבית, המנוולים האלה שתכננו לעשות עליה אמבוש, ילבישו את אמירי ויכניסו אותו לסל קל, ואיציק יסחוב את הסל קל לאוטו ואמא שלו תיקח את התיק שהכינה עם הפירות והחלב וככה הם ירדו כמו גנבים במעלית וייסעו לאיזה דוקטור שדודה של איציק סידרה, כדי לראות מה לא בסדר עם הילד. כי על עמליה אי אפשר לסמוך, היא לא שואלת ולא מבררת, כלום. וכשעמליה תחזור הביתה, מחייכת, מטופחת, מאופרת, עם פנים צוחקות, כי ככה זה אחרי כמה שעות עם סיגי, ועם שקיות ביד עם שני זוגות נעליים אחד ליציאה ואחד ליומיום, ושמלה חדשה ואפילו טייטס, כי חייבים לעשות קצת ספורט עם כל העוגיות האלה. היא תכנס הביתה, ותרגיש שמשהו לא בסדר, איציק ואמא שלו יישבו במקום הקבוע שלה במטבח, הוא ישתה קפה ולה יהיו דמעות בעיניים וטישו ביד, ואיציק יגיד לה, עמליה בואי תשבי רגע, תעזבי עכשיו סדר ועניינים, והיא תעזוב הכל ותתיישב מבוהלת ותחשוב שבטח יש לו מישהי אחרת ועכשיו הכל עליה והיא תצטרך לחזור לעבוד שזה דווקא נחמד אבל מי יישאר עם אמירי? ואז הוא יספר לה שהם היו אצל איזה דוקטור מומחה מספר אחת להתפתחות הילד, שאת השם שלו היא לא מצליחה בשום אופן לזכור, והדוקטור אמר שזה מוקדם לקבוע בוודאות, אבל יש לו חשש שהילד סובל, סובל? הילד שלה סובל? מאיזה שהוא סוג של עיכוב התפתחותי שהמרפס שלו, ככה הוא אמר, נסגר מוקדם מדי, ושלקחו בדיקות דם והכל ויהיו תוצאות עוד כמה ימים, אבל יש מקום לחשש, כי מהבדיקה שהם ערכו התגובות שלו וההתפתחות הפיסית לא ממש לפי הגיל, והיא לא זוכרת בדיוק אם זה היה עיכוב התפתחותי או פיגור, המלים האלה לא ממש מתיישבות אצלה עכשיו.
ואז היא תשתוק רגע ותשלח מבט לאמירי ששוכב שם עם פני המלאך שלו על השטיח, ופתאום תקום ותתחיל לצרוח כמו משוגעת על אמא של איציק שהיא שקרנית ובוגדת, ועל איציק שהוא פשוט בן אדם דפוק, ושהם אנשים עלובים ומתנהגים כמו גנבים מאחורי הגב שלה, ושיעופו משם עכשיו ושהיא לא מאמינה שהם עשו דבר כזה לה ולאמירי. ואמא של איציק תצא משם מהר בוכה, ואיציק יילווה אותה ויצא לעשן סיגריה ואחר כך לסיבוב ברחוב ויחזור בערב, והיא תעשה הכל כרגיל, תרחץ את אמירי ותאכיל אותו, ותשיר לו ותשכיב אותו לישון ותדבר אליו ותאמר לו שהוא ילד מלאך של אמא ושאמא תשמור עליו מכל הרעים שלא ידאג בכלל. וכשאיציק יחזור הם לא יחליפו ביניהם מילה הוא יאכל משהו יתקלח, והם ילכו לישון, שומרים טוב טוב על מרווח בטוח ורחב במיטה שלהם, ככה גב לגב, כשהיא מקפידה להתכווץ. בבוקר איציק יקום והיא תשב שם כבר עם אמירי על הידיים ותאכיל אותו והיא עדיין לא תדבר אתו מילה והוא יכין לו קפה בכוס חד פעמית ויסתלק משם.
הוא יודע שהיא כועסת כמו שהוא רגיל שהיא כועסת, הוא רק לא יודע שהפעם היא תכעס אחרת, כל-כך אחרת עד שהיא תשאיר אותו בחוץ, ולא רק שהיא תנעל את הדלת עם המפתח בפנים, זה לא מספיק. היא תזמין פורץ מהאינטרנט בזמן שהוא יהיה בעבודה ותספר לאיש כמה היא מפחדת מאז הפריצה האחרונה, שלא הייתה ולא נבראה כמובן, ושהוא חייב, פשוט חייב להחליף לה מנעול, ולא בצהריים, עכשיו דחוף, כי היא עם הילד לבד ואם יקרה משהו, זה על המצפון שלו.
והפורץ יגיע תוך שעה, ויגיד לה גברת, אין כאן סימני פריצה, והיא תספר לו סיפור על זה שהשאירה את המפתח בקופה בסופר והיא חושבת שהיא יודעת מי לקח את זה משם ופרץ אליה, והוא יגיד לה אה באמת? ויחשוב טוב, עוד איזה מטורפת. ויחליף לה את המנעול והיא תשלם לו הרבה כסף, כסף מזומן ששמרה במגירה של הגרביים, מכל המזומנים שאיציק נותן לה והיא לא מבזבזת כי יש לה כרטיס אשראי, והוא ילך תוך שעה אחרי שינסה להרגיע אותה, כי יראה שהיא רועדת ויאמר אל תדאגי גברת, פורצים לא חוזרים לאותו מקום, והיא תגיד זה יחזור אני אומרת לך, והוא יגיד לה אבל יש לך מנעול משהו דה לוקס, זה הכי חדש שיש, אף אחד לא יפרוץ את זה אני מבטיח, והיא תחשוב בסדר, בסדר, שילך כבר, והיא תגיד לו מצוין, יופי של עבודה ותחשוב כמה טוב שיש לה מנעול כזה יוקרתי שישאיר שם בחוץ מעבר לדלת הסגורה אותו ואת האבחנה המטונפת שלו. וכשהוא ילך סוף סוף אחרי עוד שחור אחד ושתי עוגיות פחות שנשארו לקפה שלה. היא תנעל את הדלת, פעמיים, גם בתחתון וגם בעליון, תוציא את אמירי מהמיטה למזרון פעילות שלו, תשים בייבי מוצארט, תלך להכין לעצמה קפה ותחכה.
אחר הצהריים איציק יגיע, יש לו מפתח אז הוא לא יצלצל בפעמון וגם לא ידפוק בדלת. הוא ינסה להכניס את המפתח ומאד יופתע שהמפתח לא נכנס, אז הוא יסתכל על הצרור שבידו ויראה שזה אותו הצרור של האוטו והבית עם המחזיק של ברצלונה כבר שנים, ואז ירים את מבטו ויראה את השלט עמליה, איציק ואמירי ודירה מספר 12, ועדיין לא יבין מה קרה למפתח שלו וינסה שוב וכשזה לא יצליח יסתכל על השעון, כי אולי אמירי ישן אז לא כדאי לעשות רעש, או שאולי הם באמבטיה עכשיו, ככה הוא יעמוד כמה דקות ולא יבין ואז יימאס לו לעמוד שם כמו אידיוט והוא ידפוק בדלת, ואחר-כך יקרא עמליה, עמליה, משהו לא בסדר עם המפתח את יכולה לפתוח? והוא יידע שהיא בבית כי הוא ישמע ביבי מוצארט מבפנים וחוץ מזה איפה היא יכולה להיות עכשיו בשש בערב? והוא ידפוק חזק יותר וירים את קולו, עמליה את שומעת, עמליה תפתחי משהו לא בסדר עם המפתח. והוא יחכה כמה דקות, כי אולי הם בכל זאת באמבטיה, ויתיישב על המדרגות ושוב יקום כשישמע רעש של כסא זז בפנים וגם רעש של כלים וברז מים, ואחר-כך הוא יהיה בטוח ששמע דיבורים, אז הוא יצמיד את האוזן לדלת וכן, זו עמליה מדברת לאמירי, לא שומעים בדיוק מה היא אומרת, אבל היא אומרת אמירי אמירי ואולי אתה רעב, או משהו אחר. הוא שוב ידפוק וגם יצלצל בפעמון ויצעק עמליה מה קורה שם ולמה את לא פותחת, אבל הוא לא ישמע תשובה מבפנים למרות שעכשיו כבר יהיה בטוח שהיא שם עם אמירי והיא שומעת ובכוונה לא עונה לו. אז הוא יהלום בדלת בחוזקה ויצעק, עמליה מה יש לך את חירשת, למה את לא פותחת? ומה קרה לדלת למה אני לא מצליח לפתוח? תקעת מפתח בצד השני. אבל שום דבר לא יקרה, אז הוא יחייג מהמכשיר הנייד שלו והטלפון יצלצל, הוא ישמע אותו מצלצל ומצלצל ועמליה לא עונה, והוא יישבע לעצמו ששמע אותה שרה לאמירי תוך כדי שהיא מתעלמת מהצלצול, והוא ירגיש שהוא משתגע וגם יהיה עייף מאד ורעב אחרי יום עבודה, ויצעק תגידי את נורמלית מה נעלת אותי בחוץ? מה יש לך? ואז פתאום הוא יבין, הוא יסתכל על הדלת ויראה שזה צילינדר חדש, שמישהו החליף את המנעול, זה לא מפתח מבפנים וזה לא המפתח שלו שהתקלקל, היא החליפה מנעול הפסיכית הזאת, והוא ידפוק כמו משוגע ויצעק לה, מטורפת, את החלפת מנעול, מה חשבת לעצמך? שתישארי שם עם הילד לנצח ואני לא אוכל להיכנס? מה יש לך? את חולת נפש את יודעת, אני מביא תיכף אח שיאשפז אותך בגהה, אני מצלצל למשטרה, תפתחי כבר, זה גם הבית שלי, את שומעת, את לא משאירה אותי בחוץ, את מבינה? את תצטערי אם לא תפתחי עכשיו, תפתחי כבר בהמה מטומטמת, מה את חושבת לעצמך? שזה רק הילד שלך? אני הולך עכשיו, הוא יגיד לה, אני הולך אבל אני אחזור, אני אחזור מהר מאד ואני נשבע לך שאת תצטערי, תצטערי על כל רגע, את שומעת?
