מאת: נגה פסו

דן צחקק כשבועז פיטר אותו. זה הרגיש כמו הסוף, אבל גם כמו התחלה. הכול בגלל או אולי בזכות נערה מתולתלת אחת שסקרנה אותו במיוחד, ואבנר שהחליט שהוא חייב לעשות ילד באותו יום.
גם ככה דן תמיד הרגיש מאוד זמני בעבודות זמניות, כאילו לא הן הזמניות אלא הוא.
הוא ישב על הכיסא שמול הקופה ובהה בעוברים ושבים. אם הוא היה במקומם היה הולך לים, חשב לעצמו. אבל בחנות בקניון, הצבע של הפלורסנט נותן לחיים גוון אחר, חיוור יותר.
הוא הרגיש עצמו כבול לכיסא הזה בשלשלאות בלתי נראות של מוסכמות החברה והרצון להשתלב. הוא לא הרגיש עצמו חלק מהחברה, אותה חברה שבנתה את מפלצות הבטון האלה, קניונים ובניינים שאם לא היו מעבר לחלון וודאי היה יכול לראות את הים כי החלון היה חלון גדול, כזה שמזמין את השמש להיכנס דרכו. ואכן בשעות אחר הצהרים השמש הייתה מצליחה לנצח את כל הבטון ולסנוור את דן, אבל את השקיעה לא יכול היה לראות. 'זה המצב', חשב לעצמו דן, מצד אחד טוב ויפה שיש חלון, מצד שני בניינים במקום ראות, ומאחוריהם קרוב אבל כל כך רחוק, נמצא הים.
כשהביט לצד השני הוא ראה את מסדרונות הקניון שהיו מלאים בדוכנים, עליהם מוצרים שאת רובם דן מעולם לא הבין מי או למה צריך לרכוש. ארנקים, תיקים, כובעים, משקפי שמש ותכשיטים, כל אלה נראו לו נוצצים מידי, משתלבים עם אור הפלורסנטים הבוהק, מחזירים אליו קריצה של ברק וחומרניות, כולאים את האנשים בתוך קניון האורות המתעתע הזה. דן היה סבור שאור השמש בחוץ עדיף פי מיליון.
המוכרת בדוכן ממול, ניקתה שוב את האבק שלא הספיק להצטבר על משקפי השמש וניערה את הצעיפים, שינתה את הסדר. המוכר בדוכן ליד התעניין בארנקים לרגע ואז חזר לשבת על הכיסא שליד הדוכן שלו. היא פוצצה בלון של מסטיק ושל שעמום, ונתנה מבט של "על מה אתה מסתכל?!" בדן. דן החזיר ראשו למרכז, בין החלון לבין הקניון והדוכנים, הוא נמצא בחנות מלאה בצעצועים וריקה ממעש. הצעצועים; חלקם מפלסטיק, אחרים מעץ, מסודרים לפי גילאים, בערימות על השולחן המרכזי, ואחרים, אלו שמושכים את העין ופופולאריים במיוחד, ליד הקופה. לצידם נמכרים גם שוקולדים.
הם שם כדי שילדים יבקשו או יצרחו, עד שההורים שלהם יקנו אותם. דן לא אהב מניפולציות כאלה, הוא היה כנה עם הלקוחות ואם לא הייתה לו תשובה כששאלו אם הצעצוע מתאים לגיל כזה או אחר, הוא ענה "אני לא יודע". בניגוד לאבנר שעבד בחנות שהיה תמיד ממציא, ובועז, הבעלים, שאמר "להפעיל שיקול דעת" ולתת תשובה שהיא לא "אני לא יודע". דן הרגיש שבועז מזלזל בו, כשבועז דיבר היה מצמיד גבותיו, גומה קטנה במצחו הייתה מתגלה וזזה בהתאמה עם קרחתו העגולה, כמו ביחד עם בועז, גם הם מעירים לדן. אבל דן לא אהב לשקר או לנחש, הוא גם לא אהב שוקולד. הוא אהב רק שוקולד מריר של 80 אחוזי קקאו לכל הפחות, כמו שדורון, אביו, היה נוהג לקנות לו בכל פעם שהיה חוזר מחו"ל, כל פעם מארץ אחרת. דן אף פעם לא קנה שוקולד בארץ, אלא חיכה שאביו יחזור מחו"ל. אביו תמיד היה קונה לו שתי חפיסות, אחת לאוסף שוודאי מזמן אעלה עובש, והשנייה לטעום.

בועז נכנס והעיר את דן מחלומות בהקיץ. בועז לא אמר דבר - הוא לא היה צריך להגיד, היה לו את המבט הזה שדן תירגם ביתר קלות ל"למה אתה לא עושה כלום?!", אבל לדן לא היה דבר לעשות, כל אותו בוקר לא הגיעו לקוחות עם ילדים שיתחרו אחד בשני מי מבלגן יותר את הצעצועים ואז ילכו בלי לקנות, או ישאלו "כמה עולה?" ומבלי להקשיב לתשובה יגידו: "יקר".
בועז, הבוס של דן, לא היה בוס סטנדרטי וזעפן כמו שיצא לדן להכיר עד כה. דן חשב שבעיניי אחרים בועז ודאי נראה כבוס מושלם; הוא לא נמצא הרבה בחנות, הוא לא היה עצבני, גם לא צועק. להפך, בועז נראה שקול ורגוע, אנשים מסוג זה תמיד הלחיצו את דן. בעיניו של דן רוגע היה המפתח להצלחה, ודן הרגיש כאילו הוא תחתם בשרשרת המזון של ההצלחה. כיוון שהוא לא מצליח להיות שקול ורגוע אלא לחוץ וזמני, הוא יודע שלא ישרוד. לא רק בעבודה הזמנית שהייתה חשובה לו כלכה המצפה את משחקי העץ בחנות. הוא היחיד בחנות שידע שאין טעם בשכבת הלכה הזו, ושהצבע שעוטף את העץ מכיל גם הוא לכה. דן חשש שאם לא יצליח להחזיק עבודה, תהיה זו רמיזה לבאות לגבי שאר החיים.

בועז אף פעם לא הצליח להבין את דן, בעבר אנשים עניינו אותו, אבל לפענח את דן הוא ויתר מזמן.
דן היה עוף מוזר בעיניו, ולא רק כי לא היה איכפת לו מה הוא לובש ומה אנשים חושבים, אלא כי נדמה שלדן לא אכפת שאנשים חושבים שהוא מוזר. להפך, נראה שהוא אוהב את זה ואוהב להיות מוזר.

כשדן רק התחיל לעבוד אצל בועז בחנות המשחקים, הייתה לו בקשה מיוחדת. כשאמר לבועז שיש לו בקשה מיוחדת, משהו שחשוב לו, בועז ציפה לשמוע את כל הבקשות המיוחדות הרגילות ששמע עד כה; "לא עובד בשבת", "מבקש החזרי נסיעות", "אחרי כמה שנים מקבלים קידום או העלאה במשכורת?", אבל דן ביקש משהו אחר. דן ביקש הפסקת צהרים, ולא של שעה, אלא של שלוש שעות.

אחרי 3 שעות ורבע שעה איחור, היה מתייצב שוב מאחורי הקופה.
אבנר, שניסה לחשוף פרטים עסיסיים, שאל את דן מה הוא עושה בשלושת שעות ההפסקה האלה – קניות, סידורים, פוגש חברים?.. אבל דן ענה בקצרה: "ישן שנ"צ".
אבנר צחק צחוק גדול ומתנשא, ושאל את דן אם לא היה מעדיף לסיים לעבוד מוקדם וכך יוכל ללכת לישון מוקדם אם הוא כל כך עייף. מה שאבנר לא ידע למרות שהיה חברו הטוב של דן עוד מימי התיכון, זה ששנת הצהרים הזו היא הזמן איכות של דן עם גידי אחיו שנפטר לפני 17שנים כשדן היה בן 10 וחצי וגידי היה בן 6. באותה תקופה דן היה חולם ומדמיין את גידי בלילה, כל לילה.
המפגש הלילי החשוך שלהם הפחיד אותו. הוא היה קם נוטף זיעה באמצע הלילה, השפה הקדמית שלו מדממת כי נשך אותה בבהלה, ומסרב לחזור לישון. עד שיום אחד דן ביקש מגידי להגיע לחלומות שלו רק ביום. וכך קרה שדן הפסיק לחלום על גידי בלילות. עבר שבוע שלם בלי חלומות ובלי גידי. דן פחד שגירש אותו. שגידי נעלב. אבל באותה השבת דן הלך ברגל מבית הוריו בהרצליה לבית של סבתא תקווה בתל אביב. כשהגיע בצהרים לביתה, עייף ומיוזע, התיישב על הספה ונרדם. באותו שנ"צ גידי חזר. מאז דן מקפיד על שנ"צ, גידי מחכה לו שם בחלומות.

עכשיו באמצע יום עבודה, הוא נפגש עם גידי.
בהתחלה דן חשב שהיה מעדיף להיפגש איתו בקולנוע, לראות איתו סרט, או לשחק ביחד בחול בים כמו שני אחים רגילים. עם הזמן דן הצליח להביא את גידי לכל מיני מקומות בהם רצה לפגוש אותו. בפעמים אחרות, נראה שגידי הוא זה שקבע איפה יפגשו, ודן נענה לבקשתו והתייצב במקום. דן ניסה לשאול את גידי למה נפגש איתו דווקא כאן - ביער בין העצים הירוקים הגבוהים או באולם אירועים לבן ונוצץ, אבל גידי שתק וחייך את החיוך השובב התמידי שלו. על אף שגידי נשאר בן 6 בזמן שדן לא הצליח למנוע מעצמו לגדול גם בחלומות, דן הרגיש שגידי חכם ממנו, שהוא יודע ומבין דברים שמחוץ להבנתו של בן אדם רגיל, מחוץ מגבלות האנשים החיים - דן רצה להאמין שגידי רומז לו את מחשבותיו, ואולי באמת כך היה.

בועז הסכים לבקשה המוזרה של דן, אבל דן ידע שבועז חושב שהבקשה מוזרה, שהוא מוזר, ושמוזרים לא שורדים. לא בעולם הרגיל הזה, רגיל מידי לטעמו.
אבנר שאל אם זה לא בזבוז זמן שינה לנסוע עד להרצליה וחזרה לקניון בתל אביב. למרות שדן השתדל לא להקשיב לו, הוא ידע שהוא צודק. מאז דן לימד את עצמו להירדם באוטו: דבר ראשון מרחיקים את מושב הנהג אחורה כמה שאפשר, אחר כך שמים מוזיקה ובסוף שמים את כיסוי העיניים שאבא הביא לו בפעם האחרונה שנחת ביחד עם שוקולד מריר מבית היצרן הדני אנטון ברג. לכיסוי העיניים עדין יש ריח של שוקולד וכל פעם שדן שם אותו על עיניו הוא נעשה רעב לשוקולד, ותוהה מתי הטיסה הבאה של אביו. לפעמים הוא גם מתקשר אליו.
בהתחלה דן ניסה להירדם בחניה של הקניון, אבל האנשים שעוברים וחוזרים למכוניות שלהם הרעישו, גם השמש סנוורה וחיממה אותו, בקיצוניות המנוגדת לאור הפלורסנטים. הוא אהב את התחושה שהשמש כמעט שורפת את עורו, אבל לא הצליח להירדם, לכן החל מחנה בחניה התת קרקעית, שם חשוך ומזג האוויר לא מפריע. גם האנשים שעוברים פחות תוקעים מבטים כי פחות אנשים שמים לב אליו בחושך, לפחות כך הוא קיווה. דן יכול להרגיש את מבטם גם בעיניים עצומות, אפילו כשלבש את כיסוי העיניים. דרך מבטם היה יכול לקרוא את מחשבותיהם, "איזה איש מוזר" הם אמרו לעצמם בשתיקה. עם זאת, כשדן הסתכל במראה של האוטו שעה שהתעורר הוא נראה לעצמו די רגיל, לפעמים זה שימח אותו ולפעמים הוא רצה להיראות מיוחד, שונה, כמו שהוא מרגיש בפנים.
אבנר, שוב סידר את המדפים, לפי ההתמדה שלו בסידור המיותר של המדפים, דן קבע שגם הוא מהשורדים. הוא יכול היה לשבת כל היום ולסדר משחקי קופסה בערימות במדפים, ואז לקפוץ מהכיסא ולסדר שוב את המדפים בכל פעם שבועז הופיע. הקופסאות לא זזו הרבה, אבל הוא היה ממשיך לסדר אותם, נגיעה ימינה ונגיעה שמאלה. מהצד נראה כי הערמה לא זזה כלל, ואיזו מין עבודה זו בכלל להזיז ערמות מילימטרים בלתי ניראים רק כדי להעביר את הזמן או להרגיש שיש בך צורך?!
הזמן בחנות הצעצועים עבר בעצלתיים, ודן הרגיש איך ראשו מתרוקן מכל תוכן ומכל רצון. הוא המשיך להביא איתו ספרים לחנות ותיכנן לקרוא אותם, אבל מעולם לא קרא ולו עמוד אחד. את הטבעת מפרי הקוקוס שהתחיל להכין באינדונזיה, הפסיק לשייף, מאז שאבנר הצביע על מצלמות האבטחה שבחנות. במקום לסיים את טבעת הקוקוס כפי שרצה, הוא החל מדמיין איך הבוס צופה בו כל אותן שעות מתות כמו קוף בכלוב בספארי. אלא שבספארי החיות ודאי מרגישות יותר בבית, שם החיות עושות מה שהן רוצות, אבל לו אסור. הוא תהה אם במצלמות האבטחה רואים את השעון שמעל ראשו, סופר לאחור דקות ושניות עד הפיצוץ, עד שיפטרו אותו.
בעבר דן היה מתפטר סידרתי, היה נוהג להתפטר מכל עבודה תוך בערך שבוע. כיום, לא בכוונה או שכן בכוונה, הוא גורם לפיטוריו. עושה איזה טעות אווילית שמקומות אוויליים ועבודות אוויליות כאלה גורמות לך לעשות אחרי שהם מטמטמים לך את המוח.
בכל פעם שנכנס לחנות אדם שתמיד נראה לו משועמם או משעמם, אבנר היה רץ לקראתו ושואל אם הוא צריך עזרה, ב99אחוז מהפעמיים נענה בתשובה "לא", וזה היה מקסימום שיחה שניהל עם אנשים. אחר כך היה חוזר למקומו וטוען: "אתה חייב לנסות את זה, רק ככה תשפר את היחסים הבין אישיים שלך". אבל דן לא ראה בזה יחסים, אלא בזבוז זמן.
אבנר ביקש מדן ש"לא יעשה לו פאדיחות" ו"לא יגרום לו להתחרט שהמליץ עליו לעבודה", אבל דן לא הבין מה כל כך מיוחד בעבודה הזו שהכישור העיקרי שהיא דורשת, הוא תחת לשבת עליו.

משב ריחני של חול וים עבר ליד החנות, דן לא הספיק להביט במקור הריח שגרם לו לחייך בלי סיבה.
דן לא רצה לאכזב את אבנר, אבל ידע שהזמן קרב. שהספירה לאחור החלה. למעשה הוא חיכה לפיטורים. אבל דוכן הצעצועים המשיך להתקיים גם אחרי ההנחות של "שבוע הילד" שהפך שבועיים עבור הצרכנים הנלהבים שחיפשו סיבה לקנות עוד צעצועים במבצעים חסרי תקדים ובתמורת השתתפות בניסוי הזה תחת מצלמת האבטחה.
כבר זמן רב שדן מסתובב עם שעון חול דמיוני על הכתף, אותן שאלות של זמניות עולות וחוזרות בו:'מתי ימאס לבוס ממנו?', 'מתי ימאס לו מהעבודה?' 'מתי יבוא לו מחליף שמוכן לקום כל פעם מהכסא כדי להיענות ב"לא"?' ו'מתי החיים יפלטו אותו משרותיהן?' הרי הוא מעולם לא היה חלק אינטגראלי מהם, אלא צופה מהצד, מהנפלטים ולא מהשורדים. עד הגל הבא. שעון החול לעומת זאת, לא הרגיש זמני, נדמה שהוא כאן כדי להישאר.
הגל הזה של עבודה בחנות הצעצועים היה יכול להתאים לו, לפחות ככה הוא ניסה לחשוב. הוא אוהב צעצועים, בעיקר כאלה מעץ, שאפשר לנסר ולשייף. הוא היה צריך להיות בצד השני של המתרס, אבל איך יתברג לחברת צעצועים כנגר כשאין לו את הדבקים המתאימים, ושעון חול של נפלט מהמערכת על הכתף? אם היה מצליח להחליט מה כדאי לו להתחיל ללמוד, היה עושה זאת בשמחה, אבל יש ימים שהוא רוצה ללמוד הכול, ומתלבט בין כמה דברים ובימים אחרים כל תחומי הלימודים נראים לו משעמים וחסרי טעם.
אם שעון החול היה מפסיק להציק לו על הכתף כמו תוכי צווחני בשירות החברה, דן היה רוצה להמשיך להכין צעצועים בבית לנצח. אבל צעצועי העץ מזכירים לו שאין מי שישחק בהם. אין לו ילד וגם לא אישה. אחיו הקטן שנפטר, תמיד יישאר בן שש אבל לעולם לא יוכל לשחק בצעצועי העץ שהכין.
הוריו מבקשים "לראות ממנו נחת", או במילים אחרות שיתחתן. עכשיו זה רק הוא שיכול להביא להם נחת, וגידי, אחיו, נשאר ילד בן שש. אבל הוא לא מבין איך ייתן להם נחת כשלעצמו הוא לא מצליח להנפיק ולו טיפת נחת.
הכסף שהוריו חסכו לגידי מרגע בו נולד החזיק אותו עד עכשיו ואיפשר לו להיות מתפטר סידרתי. הוא מעולם לא רצה להשתמש בכסף הזה, דינה, אמו, שעבדה בבנק, שמה את הסכום בחשבון הבנק שלו. כשדן גילה זאת הוא רצה לעבור סניף בנק כדי שלהוריו לא תהיה גישה לחשבון הבנק שלו.
אמא שלו הבהירה לו שאם יעבור סניף, היא לא תוכל לעזור לו. הוא מצידה ניסה להסביר לה שזה בדיוק מה שהוא רוצה. היא לא הצליחה להבין. אבל כשדן גילה כמה הוא זמני בכל מקום בו עבד, נאלץ לבלוע את גאוותו ולשכוח מהרעיון להחזיר להם את הכסף ששייך לגידי ולהעיף אותם מחשבון הבנק שלו.
ריח מוכר חדר לאפיו בבת אחת, זה היה ריח של ים וחול, הפעם מקרוב, דן ידע שזה ריח של חופש. אותו ריח שגרם לו לחייך מקודם, גרם לו לחייך שוב. צעירה מתולתלת נכנסה לחנות, ודן מיהר להסתיר את החיוך כדי לא להפחיד אותה. היא הבריחה מבטה ממנו בביישנות ונתנה מבט חטוף בפאזלים שהיו מונחים בערמה על השולחן המרכזי. הוא לא הכיר אותה, גם לא דיבר איתה מילה, אבל הרגיש שהיא מיוחדת. הוא הסתובב כי לא רצה להביך אותה, וכשהסתובב בחזרה, היא כבר לא הייתה בחנות.
'בזבוז זמן' הוא חשב לעצמו. 'זמן זה כסף, ועבודה זה כסף, אבל עבודה זה גם בזבוז זמן, ככה שהכל מתאזן לאפס אפסים מאופס, והופכים אותי לאפס מאופס', הוא חשב לעצמו, מאשים את העבודה בכך שלא דיבר עם הצעירה שענדה צדף, כפי שרצה.

הוא לא הבין את עצמו, למה הוא ממשיך לחשוב עליה?! 'היא בטח עם חברות', 'מי שבאה לקניון היא בטוח פרחה', הוא המשיך לתת לעצמו תירוצים להפסיק לחשוב עליה אבל לא הצליח. להפתעתו היא חזרה, הלכה מהר לעבר פאזל מסוים והתחמקה ממבטו. גם הסיטואציה הזו זמנית, הרי היא תיכף תסתובב ותצא מהחנות כפי שכולם עושים. וגם אם יגיד, מה הוא כבר יכול להגיד?! "הפאזלים האלה במבצע", הוא אמר, היא הביטה בו לרגע וחזרה להביט בפאזל. 'הייתי צריך לשתוק', הוא חשב לעצמו, השלט מדבר במקומי וכתוב בברור שי מבצע. "25 אחוז הנחה", הוא המשיך, היא לא הגיבה והוא שוב החמיר עם עצמו במחשבותיו. הוא חזר לשבת על הכיסא, שתה מים מבקבוק המים שהכין בבית, וקיווה שהמרחק בין הקופה לנערה, ימנע ממנו להמשיך לעשות צחוק מעצמו.
הפעם היא לא מיהרה, היא פתחה את אחת הפאזלים והחלה לחבר בין החלקים, דן מעולם לא ראה לקוח מעל גיל 10 משחק בפאזל, היה בזה משהו ילדותי ושובה לב. כשסיימה את הפאזל, דן חשב שראה חיוך קטן ומרוצה של ילדה מתולתלת עם שרשרת של צדף. כששמה לב שדן מביט בה, היא מיהרה לסגור את הפאזל במבוכה.
הוא הרגיש את גרגירי החול נופלים כבדים על כתפו כמו מאיצים בו לעשות משהו, אבל הוא היה משותק. הוא מכיר את ההרגשה הזאת ואת גרירי החול די טוב, זה קורה בכל פעם שהבוס מבקש ממנו שיבוא "להציל" אותו כי יש חור וחסר עובד. תמיד הוא בא, גם כשאומר שלא יוכל לבוא. גם כשתכנן לסיים סוף סוף את טבעת הקוקוס שנראית לו קצת נשית. הוא בכלל לא עונד טבעות, ואין לו מושג מדוע הוא מתעקש להכין את טבעת הקוקוס הזאת. אולי כי היא מזכירה לו רגע שליו בים, ואולי זו גם הסיבה שהוא מתמהמה לסיים אותה כמו לא רוצה שאותו רגע יסתיים למרות ששעון העצר של הרגע ההוא כבר מזמן נעצר.
הוא הגניב מבט אחרון בשיערה הפזור הנפוח ובשרשרת הצדפים הפשוטה שלצווארה.
היה לו ברור שהיא הכינה את השרשרת.
היא העירה אותו מחלומותיו כשהושיטה את היד ושמה מול פניו פתק ועליו כתוב: "פאזל לילד בן ארבע" מוקף בעיגול לצד עוד מטלות שהיו מחוקות כמעט כולן בעט כחול או מסומנות בוי הוא חצי וי וחצי איקס.
"פאזלים קשיחים מעץ יש בקצה משמאל" הוא ענה חצי מדקלם כשבעצם רצה להגיד: "גם לי היה אח קטן", "איזה כייף לך שיש לך אח קטן", ולספר לה על גידי. היא בחרה את אחד הפאזלים והביטה בו כשואלת לדעתו, הוא רק הנהן ואמר לה את עלות הפאזל. היא שילמה ויצאה מהחנות.
בזמן שיצאה גרגירי החול בשעון החול דפקו על כתפו עוד יותר חזק, בחוזק שרק הלך והתגבר, אבל מרגע בו נעלמה, הם חזרו לנפילתם הטבעית הלא מורגשת והוא כבר לא הרגיש אותם על הכתף.

הוא האשים את הקניון ואת העבודה בכך שלא דיבר איתה, שהרי כל החושים התכהו, העבודה, השעמום, הריק והחיים כפי שהם נראו לו על הכיסא באמצע הקניון, חיוורים, ותחת מצלמות האבטחה המאיימות לפטר אותו. לפעמים הוא צריך להזכיר לעצמו שהוא לא קוף בניסוי וגם לא שחקן על הבמה, אבל למרות שהוא מנסה להימנע מזה, הוא גם רוצה להיות כמו כולם, לעלות בשרשרת המזון מרמת הנפלטים לפחות לרמת השורדים, לפעמים הוא חולם גם להצליח.
אבנר נכנס חזרה לחנות, 'איפה היית?!' דן שאל. "הבוס התקשר?" שאל אבנר בדאגה, ודן ענה: "הייתה מכירה". "נו! מברוק אחי! הגיע הזמן שתמכור משהו" אבנר אמר, התיישב לידו, ושתה ברעש דרך הקש בכוס המיץ הענקית שקנה.
אבנר מדבר הרבה, אבל לא מרבה לדבר על דברים חשובים שאמת מפריעים לו. בניגוד לדן, אבנר חושב שדן יכול להצליח במכירת צעצועים בדוכן, יכול אפילו לקבל קידום למשרת מנהל דוכן לפניו. דן הביט באבנר, אבנר שנראה כאילו כל מה שמעניין אותו זה הקש שבפיו והמיץ שזורם דרכו לקיבתו, בעצם שוקע במחשבה כמה רגוע דן נראה, הוא מקנא בו על השלווה שעוטפת אותו, כזאת שגם צעירה עם ריח ים ושרשרת צדפים לא יכולה להפר.
אבנר טעה, מחשבותיו של דן היו אי שם בין תלתליה של הצעירה, במקום בו רצה שאפיו ימצא וייצג אותו בכבוד.

דן לא ידע עם אי פעם יסיים להכין את טבעת הקוקוס, 'אבסורד', הוא חשב לעצמו תוהה לגבי הטבעת; הטבעת הייתה הדבר הראשון שהכין מעץ, מעין ניסוי כלים, אבל הוא לא ידע מה יעשה איתה. הוא רצה לסיים את מלאכת הכנת הטבעות כדי לפנות זמן מחשבה לסוס הנדנדה מעץ שרצה להכין. הוא מעולם לא הכין סוס עץ, אבל היתה לו הרגשה שהוא יכול.
הוא לא ידע למה הוא רוצה להכין סוס עץ. הרי אין לו ילדים. ואין לו אישה או חברה והוא לא מרגיש שהוא בתחילת תחילתה של דרך כזו. מעניין אם לגידי שהיה אמור להיות בן 23 בחודש שעבר, הייתה אמורה להיות חברה. נמאס לדן לחיות בעולם של מה אמור היה ומה יכול היה להיות והוא חזר למציאות. הוא חשב להכין את סוס הנדנדה מתנה לברית של חבר. לכול החברים שלו יש ילדים. חוץ מאבנר. אבל נדמה שכולם מעדיפים צ'ק על פני צעצוע עץ, למרות ששניהם עשויים מאותו הדבר. הוא ישאיר את סוס העץ אצלו, וינסה לדמיין את גידי מתנדנד על סוס הנדנדה שיכין.

בריזה של ים חלפה מהר על פני החנות. הוא ידע שזו היא. הפעם הוא ידבר איתה, ולא בתור מוכר בחנות. אחרי שניה של התלבטות, דן יצא מהמטר על מטר שמול הקופה, זה היה האזור הבטוח, האזור שמצטלם, עם המצלמה ממש מעל. או כמו שאבנר אומר: "אין סיכוי שתעמוד שם ובועז לא יראה שאתה "עובד". דן חשב שזה ממש מעיק להיות מצולם כל הזמן, שזו חדירה לפרטיות. הוא חשב את כל זה, אבל אמר מעט. כשאבנר סיפר לו על המצלמות בחנות, דן סיכם במילה אחת – באסה. אבל עכשיו עם בריזה של ים בנחיריים, המצלמה של בועז זה הדבר האחרון שמעניין אותו.
דן יצא למסדרון הארוך והמסנוור של הקניון, האורות סנוורו אותו כמו תמיד באור לבן חיוור של פלורסנט. הוא שמע פעם תיאוריה שהאור מסנוור של הפלורסנט גם מעקר, והוא באור הזרקורים הלבן הזה מככב כל יום. חבל כי הוא רוצה ילדים. הוא רוצה ילדים למרות שאף פעם לא הודה בזה. הוא חושב לקרוא לאחד מהם גידי, כדי שיוכל להיזכר בגידי יותר, אולי אחד הילדים יזכיר לו את גידי, אז, הוא חושב, יקרא לו בשמו של גידי, אבל שיהיה בשמחה ולא בעצבות, אם זה אפשרי בכלל. לפעמים כשהוא אופטימי הוא חושב שאולי זה אפשרי. אבל האורות של הפלורסנט נגדו, ולא רק בגלל שהם מעקרים, אלא כי הם מסנוורים, מסנוורים ולא מאפשרים לו לראות את הנערה עם הריח של הים. הוא מחפש תלתלים פרועים שמחים שבטח מתנענעים מצד לצד בשמחה כשהיא הולכת, זורקת לחיוכים לעבר העוברים ושבים, מהנהנת בראשה להסכמה כשמקשיבה לחברות או כשהיא מדברת, עכשיו היא בטח מספרת להן על היום שהעבירה בים. דן לעומתה מרגיש שאין לו מה לספר.
הוא מחפשת תלתלים בין ראשים ושלטים של חנויות מוארים, ועיניו קולטות שלכול הנשים יש שיער חלק. חלק מידי. דומה מידי. איך בין כל הדומות האלה הוא לא מצליח למצוא אותה?!

בין מסדרונות מנצנצים, לאנשים שבוהים כמהופנטים בחנויות הוא רואה אותה בזווית העין. קודם כל התלתלים. היא עומדת ליד השירותים ומדברת עם המנקה. 'מה יש לה לדבר עם המנקה?'. היא לא מדברת עם המנקה שיחות קצרות שמוגזם מידי לקרוא להן שיחות, כמו "חסר נייר בשירותים", או "נורא מלוכלך פה", או כל משפט אחר שהיה מצפה מעוברת אורח שכמותה להעביר עם המנקה. הנערה בשרשרת הצדפה נשענת נינוחה על הקיר ומצחקקת עם המנקה. דן מעולם לא דיבר מילה עם המנקה, מעולם לא הביט בה, פתאום זה מפריע לו. רק כשהוא רואה את הנערה המחויכת, הוא מבין שיתכן פספס משהו. 'אולי הן חברות?' הוא חושב לעצמו. ילד דומה לגידי יצא מהשירותים, כל כך דומה, אבל לא גידי.. דן שכח מהכול ונזכר שהגיע הזמן לשנ"צ היומי שלו. יכול להיות שגידי מסמן לו משהו? דן חשב לעצמו ופנה ללכת כשלהפתעתו ראה את הנערה בשרשרת הצדפה לוקחת את המגב לידה ומתחילה לנקות. הוא בוהה בה מופתע. היא לא נראית כמו אחת שחסר לה כסף, אבל הנה היא עם המגב ביד, נצבעת לו בגוונים של סימני שאלה ומסתורין. להפתעתו עיניה נתקלות בשלו, נבוכה היא נכנסת לשירותי הבנות וסוגרת אחריה את הדלת. זה בכלל לא מה שהוא תכנן.

'אולי גם היא עובדת בעבודה זמנית' דן חושב לעצמו, מנסה לנקות את אבק המסתורין שעוטה את הנערה בשרשרת הצדפה. דן נכנס לאוטו והזיז את הכיסא עד הסוף אחורה. עכשיו כשגילה שהיא עובדת פה בקניון, הוא לא דואג, הוא בטוח יראה אותה שוב, יהיו עוד הזדמנויות. אז למה הוא מרגיש שהוא שוב מנסה לשכנע את עצמו. מה אם מחר יתעצבן עליו מסיבה לא ברורה ויעיף אותו מהעבודה ומהקניון. זו הפעם הראשונה שהוא באמת חשש שזה יקרה.
'כולנו כל כך זמניים', דן חשב שנייה לפני שנרדם, 'אבל גידי, גידי שהיה הכי זמני, לא ידע שהוא זמני. הוא מת לפני שהבין משמעותו של זמן ולכן הזמן עבורו לא היה חלק מהחיים, לא שיחק משחק, אלא פשוט נעצר, בלי ברקסים של דאגה לפני'.
דן התעורר ואיתו החשק לספר לנערה בשרשרת הצדפה על גידי. אולי לחשוף בפניה את הויכוח שיש לו עם הוריו סביב הוצאת תעודת זהות, אז רצה להוסיף את השם גידי לשמו, ככה "על הדרך", אם הוא כבר נמצא במשרד הפנים. כשהוריו התנגדו הוא סיפר להם על איתי שהוריו הסכימו לחתום לו כדי שיוכל ללכת לקרבי אחרי שאחיו עידו נהרג במארב. הוא גם הסביר להם שאם לא יסכימו עכשיו, כשיהיה בן 18, הוא יוכל לשנות את השם בתעודת הזהות בעצמו. הוא חושב לוותר על הם "דן", ולבקש שיכתבו "גידי" במקום. השנים לא השתכנעו. שנים עברו והוא כבר בן 28 בקרוב, ואת השם לא שינה. פעם בכמה זמן נדלק בו הרצון ללכת היום למשרד הפנים ולשנות את שמו. בעיקר כשהוריו מעצבנים אותו, או כשהוא לא מצליח לחלום על גידי. הוא לא הבין למה הוא רוצה לספר לה, הוא יודע שהוא לא מהדברנים, להפך הוא מהשתקנים, כמו שמילי, אשתו של אבנר, אמרה לו פעם; הוא יכול לפתח קריירה בתור השתקן הראשי במנזר השתקנים. אז מה יש בנערה המתולתלת הזו שגורם לו לרצות לשתף אותה בכל מחשבותיו והוויותיו, הרי הוא אפילו לא יודע את שמה, הם לא קרובים ולא העבירו שיחה נורמאלית, כזאת שמחוץ לחנות ומעבר לתפקיד המשחקים של לקוח ומוכר. הם לא העבירו מילה, אבל הייתה לו הרגשה שהם עוד יעבירו הרבה מילים ושיחות יחד.

אבנר סימן לדן לבוא מהר כי הוא מאחר כהרגלו, וכי בועז בדרך.
תוך כדי הליכה דן ניסה לשכנע את עצמו שהכול בסדר כמו שאמא שלו היתה עושה ומלטפת את ראשו. הוא יכול לשמוע אותה כשאמר לעצמו הכל בסדר. והוסיף; "זה לא הסוף", "אתה רק מתחמם", "אתה תראה אותה שוב". לא הייתה לא אף אינדיקציה ממשית שזה יקרה, אבל הוא ידע שזה יקרה. בדיוק כפי שידע שיום אחד יבנה סוס נדנדה מעץ. אולי עבורה.

היא לא הביטה בדן, למרות שיכלה להרגיש את עיניו מביטות בו. היא לא הביטה בדן, למרות שרצתה. היא לא הביטה בדן כי משהו לא ברור בתוכה אמר לה שהיא עוד תביט בו, הרבה יותר, עמוק יותר. עיניהם לא נחו אלו בתוך אלו הפעם, אך היא יכלה להרגיש את העצב מתוכן ניגר, כמו נופל לתוך עיניה, נוזל וכמו שוקולד נוזלי חם על גלידה קרה, הוא מכסה את ליבה. והיא נמסה. כשהמשיכה בדרכה, היא לא יכלה להשתחרר מהמחשבה שהביטה בעיניו מתישהו בעבר. אבל לא יכלה לתת לעצמה הוכחה בצורת זיכרון או סיטואציה. אז היא הלכה. הלכה בטוחה, במפגש הבא שלהם.