תאור:
מאת: חיה בנצל
המונית הזרה בה ישבתי, היתה הולכת ומתרחקת בהתמדה מחברי קבוצתי לטיול המאורגן להונגריה. לא הצטרפתי לחבורה העליזה שיצאה כבר השכם באותו בוקר לחזות בנפלאותיה של בודפשט, עיר הבירה. לעת ערב הייתי אמורה לשוב ולהצטרף לחיקה המגונן אבל עד אז עמדו לרשותי כל שעותיו המבטיחות של אותו יום. עמדתי להקדישו לצו הלב, לחלום ישן שליוה אותי מילדותי. לא כך היו אמורים להיות פני הדברים. הייתי אמורה להתלוות אל אבי בחזרתו אל עיירת הולדתו. הוא היה אמור להפגיש אותי עם המקומות שאהב ושתמיד סיפר לי עליהם, אך הוא הלך לעולמו טרם זמנו מבלי שהספיק להגשים אפילו מקצת מחלומותיו ושאיפותיו. במקומו היה כעת העצב, שותף שקט אך דומיננטי, מזדנב לצידי כצל טורדני. " אני כאן, אני כאן, אני כאן", התנגנה בי ללא הרף מנטרה מופלאה. "אבא, תראה, אנחנו עושים את זה".
נהג המונית, גוי בהיר שיער וכחול עיניים, הסב את פניו אלי בחיוך בתקווה להמתיק את הנסיעה המשותפת בשיחת חולין בטלה. לאחר מספר נסיונות עקרים חדל והשתתק. הייתי זקוקה לשתיקה הזו. חשתי שכל הסחת דעת מהווה מטרד בלתי נסבל. נצמדתי בעקשנות לשמשת החלון, מנסה לשכוח את נוכחותו התובענית וצפיתי בנשימה עצורה במראות החולפים.
הרטט המוזר, הבלתי ניתן לשליטה שחשתי בו כבר במעבר הגבול מאוסטריה להונגריה, חזר כעת במלוא עוצמתו. זה היה המקום בו החל הכל. כאן גם הכול הסתיים. אבי, שעלה לארץ כמעפיל בסמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה, היה היחיד שניצל מכל בני משפחתו הענפה שחייה נחמסו ממנה בידי מפלצות אדם אכזריות. כילדה, לא יכולתי להשלים עם סופיות העדרם. במשך שנים רבות האמנתי שאי שם, בכפר נידח בו עצר הזמן מלכת, קיימים ומחכים לי כל אותם סבים, דודים ובני דודים אותם לא זכיתי להכיר. רק כבוגרת קלטתי שחסרונם היא מציאות עגומה שאיננה ניתנת לשינוי.
כל שנותר לי היה לנסות ולמצוא קצה חוט אבוד שישליך מעט אור על חיי משפחתי שאבדה.
הארץ היפה הזו שהשתרעה כעת לעיני משני צידי הכביש, חייתה תמיד בדמיוני בזכות תיאוריו המפורטים של אבי. תהיתי אם אוכל לאהוב אותה אהבת נפש כמוהו. אף שידעתי שאין היא אחראית לחטאי הרוצחים שרמסו אותה במגפיהם המסומרות, לא יכולתי לנקותה מכול אשמה. היא מצידה, שלווה ואדישה, כאילו דבר לא אירע מעולם, השתרעה לכל מלוא העין בפישוט אברים רשלני וללא כול ייסורי מצפון, כמתנאה בחמודותיה. לכאורה, ימי נעוריו של אבי, משתאות הסטודנטים חסרי הדאגה, השירה והנפת הכוסות המבעבעים מיין הגפנים הכורעות תחת משאן העסיסי, היו אמורים לחלוף לבלי שוב. למעשה, נראה היה שחטא השיכחה, איפשר ברוחב לב את חזרתם של חיי השלווה הקודמים, חיים בהם ליהודיה של הונגריה לא היה יותר מקום.
הכרמים המלבלבים שניצפו לכל מלוא העין מחלון המכונית ניצבו גאים וזקופים, שורות, שורות, כחיילים ממושמעים במסדר. נהרות הדם שהשקו אדמה זו ואת גפניה עד לשוכרה חלחלו עמוק בלב האדמה ולא נודע כי באו אל קרבה. הם לא הצליחו לגרוע אף במעט מטעמו של יין ה"טוקאי" המפורסם ממנו נהנתה הקבוצה בארוחה של אתמול בערב.
לפתע הנוף התחלף. השורות הסדורות של הכרמים נעלמו מהעין. במקומם הופיעו יערות עבותים ועתירי שרכים ופטלים עם שבילים עקלקלים המתפתלים לאין סוף. נדמה היה לי לרגע שיבבה רחוקה, בכי חרישי, נישא ומרחף מעל לצמרות העצים האפלים. אין ספק. אי שם, בלב היער, במקום בו גם הסנאים הזריזים אשפי התעתועים חוששים לקפץ, עדיין נחבאים סודות אפלים שלעולם לא ייחשפו.
אחד מחלומותיו של אבי היה מציאת קצה חוט לגורלה של אחותו הגדולה ויולה, שנעלמה מבלי להותיר עקבות. באלבום המשפחתי היו רק שתי תמונות שלה. בראשונה, היישירה מבט ילדה קטנה בעלת עיניים צוחקות. סרט ססגוני עיטר וריסן כאחד את שפעת התלתלים הבהירים שהקיפו פנים מקסימות ביופין. בשנייה ניצבה עלמה צעירה. היא לא חייכה. היא גם לא הביטה אל המצלמה. היא נשענה אל הקיר והשקיפה למרחוק. היה משהו נוגע ללב ורווי סוד בעיניה המצועפות ריסים ארוכים שהטילו צללים מסתוריים על לחייה. תלתליה היפים נשקו לשמלת קטיפה אדומה וארוכה שנצמדה לגווה החטוב. את תשומת ליבי משכה במיוחד שרשרת יפה עם מדליון גדול ומעוטר בפיתוחים שענדה לצווארה. זה היה התכשיט המרשים ביותר שראיתי מימי. יפה עשרת מונים משרשרת הזהב הדקה עם תליון המגן- דוד שלא הורדתי מצווארי מהיום שקיבלתי אותה מהורי והייתי גאה בה מאד. "מדהים עד כמה הילדה דומה לויולה,זכרונה לברכה", שמעתי לא פעם את אמא אומרת לאבא. "היא נראית ממש כמו העתק שלה".
"אכן", הסכים איתה אבי "רק שלויולה המסכנה לא היה מזל. נקווה שהבת שלנו תזכה למזל טוב יותר".
לאחר מספר שעות הגענו למטרתנו. היה מוזר לראות את שמה המפורש של העיירה על שלט גדול בכניסה אליה, אישור לעובדה שהשם הזה קיים במציאות ולא רק בחלומותיו של אבי.
נהג המונית הוריד אותי במרכז העיירה תוך שהוא טורח בעזרת אצבעותיו הפרושות להסביר לי מתי יחזור לאסוף אותי. החיוך שקפא על שפתיו הפציע כעת מחדש. אין ספק שספל החימר הגדול, המלא בבירה צוננת, שיוכל לזכות בו בקרוב באחד הברים המקומיים, לאחר שפרק אותי, מטענו חמוץ הפנים, היווה סיבה מספיק טובה להתרוממות הרוח בה חש כעת.
העיירה עצמה, נותרה אדישה לחלוטין לבואי. לבבות האבן הדוממים של הבתים הקטנים והלבנים עד מאד, נאמנים ליושביהם נותרו חתומים. שאלותי האילמות ריחפו בחלל ללא מענה. החצרות הסגורים סוככו על סודותיהם בקנאות מעין כל זר. האנשים המעטים שחלפו ברחוב היו זרים מוחלטים עם עיניים ריקות. בית המרקחת הגדול של משפחת אבי נעלם ואיננו. גם בית המשפחה נטמע ללא אפשרות זיהוי. לאחר שנואשתי מהשיטוט העקר, החלטתי לחפש את בית הכנסת. "את מתכוונת לז'ידו טמפלום?" שאלה בתמיהה גלויה אשה זקנה עוטה שביס לבן, היחידה שטרחה לעצור ממספר רב של עוברים ושבים שלא הבינו או לא רצו להבין את מה אני מחפשת. בעזרת הוראותיה המעורפלות הגעתי לבנין גדול שלמרבה הפתעתי היה חנות הכלבו של העיירה. רק כשנשאתי את מבטי אל התקרה הדהויה, מעל ארגזי העגבניות, התפוחים והבצל שנתן ריחו בנדיבות, השקיפו אלי מהקירות בעליבות כמה אותיות עבריות וחלקי פסוקים שהעידו כאלף עדים שפעם היה כאן בית כנסת. נראה היה שמישהו שכח להעלימן ואולי דווקא השאירן במכוון.
"לא, לא אבכה" אמרתי לעצמי בנחישות, לא היה בכוונתי לשמח
את הנוכחים בחנות. עצמתי את עיני והקשבתי. קולות ומראות מהעבר, מסיפוריו של אבי, הקיפו אותי. יכולתי לראות את אבא כילד קטן העומד ליד אביו העטוף בטלית גדולה ומתפעם מהמתרחש סביבו. לפתע חשתי דחיפה קלה מלווה בפרץ מילים בשפה שהיתה זרה לי. הבנתי שאני נקראת לזוז ולא לחסום את המעבר בחנות. בדרכי חזרה למונית החל לרדת גשם. הדמעות שהצלחתי לכלוא קודם לכן, כעת ,באין רואה, נטלו לעצמן דרור וזרמו בחופשיות על לחיי. למזלי הן נמהלו והוסוו בטיפות הגשם שחברו להן. הנהג שהיה במצב רוח מרומם לא הבחין בהן. הוא פתח לפני את הדלת תוך שהוא מחייך ומהמהם לעצמו. עיירתו של אבא הלכה והתרחקה מעיני. יחד איתה היה עולם האגדות עליו חלמתי, נסוג ונחבא אל מאחורי מסך הערפל
אותו קיויתי להסיט ולו במעט בביקור זה. "זהו?!...זה הכל?!....בזה מסתכם הכל?!...." התנגנה בי ללא הרף מנטרה שונה מהקודמת.
המונית הייתה חולפת כעת בשולי אחת הערים הגדולות.
"עצור!" שמעתי לפתע את קולי מצווה בנחישות בלתי מוכרת לי. הנהג היפנה את ראשו אלי בתמיהה. לא יכולתי לספק לו שום הסבר. חשתי שיד אחרת נטלה כעת את המושכות ושאין להתעלם ממנה בשום פנים ואופן.
"חכה לי, תיכף אשוב!" המשיך קולי בטון מצווה. רגלי נשאו אותי, בהחלטיות וללא כל היסוס, כאילו היה להן רצון משלהן, לעבר מטרה לא ידועה. הן נעצרו רק לפני בית כנסת גדול שעמד ברחבה מרכזית. המקום שוודאי המה מתפללים בעבר הרחוק, היה סגור כעת. רק דלתו של בנין קטן שניצב באותה חצר, הייתה פתוחה לרווחה כמזמינה. עמדתי בפתח והצצתי פנימה. קומץ יהודים זקנים, לא יותר ממניין, התנועע, במרחק מה ממני, בתפילה חרישית. הם עמדו מקובצים יחדיו כעדר שכונס בשעת סערה, כאילו ביקשו שלא להתבלט יתר על המידה. הזמזום החרישי ותנועות הגוף המוכרות היו הרמז היחיד לעיסוקם.
משום מה נשארתי לעמוד זמן ממושך בפתח בציפיה דרוכה. לאחר פרק זמן שלא ניתן למדידה, הבחנתי בו. הוא הרים את עיניו מספר התפילות והתבונן בי ארוכות.
מבט נוקב, כחול עמוק, מתחת למצח חרוש קמטים, היה מופנה אלי. הייתה בו סקרנות מהולה בתדהמה. התחלתי לנוע באי נוחות. "היתכן שהוא כועס עלי, האורחת הבלתי קרואה?" הרהרתי בנשימה עצורה. הזקן שהיה עדיין מתבונן בי, נפרד לפתע מחבורת המתפללים והחל להתקרב אלי. רגע לפני כן הייתי כבר מוכנה לעזוב את המקום ולחזור אל המונית שנהגה עקב אחרי ריצתי הבהולה אבל כעת חשתי שרגלי נטועות באדמה. כשנעמד הזקן לידי הבחנתי מתחת למבט החוקר הנטוע בפנים חרושי קמטים, ברמז של קלסתר שופע חיוניות של הגבר הצעיר שהיה בעבר.
"מי את?" פנה אלי תוך שהוא בוחן אותי ארוכות. הייתי נבוכה ושיחקתי עם סגר המטריה שהיתה לפותה חזק בידי.
"אני יהודיה מארץ ישראל ", עניתי לו בהיסוס. "ומה את מחפשת כאן?" שאל בקוצר רוח.
"אני מחפשת את שורשי משפחתי"אמרתי בכנות.
"נו,מצאת אותם? "המשיך לשאול. "לא,לצערי,"התוודיתי בעצב."לא מצאתי שום דבר".
"מי את?מה שמך?" שאל פעם נוספת כמי שלא בא על סיפוקו.
היססתי שוב. מה לזקן זה ולשמי. שפתי נעו מבלי שתהיה לי שליטה בהן.
מששמע את שם משפחתי, הזקן נרתע לרגע, כאילו היכתה בו יד נעלמה.
"הרגשתי...", שמעתי אותו ממלמל לעצמו.
"ומה שם אביך?" הוסיף לשאול מבלי להרפות.
"יוז'י"קראו לו כשהיה ילד",מלמלתי באי נוחות. לאחר שתיקה, שהיתה ממושכת בעיני מאין כמוה, אמר בשקט כשכל מילה נפרדת מחברתה ועומדת בזכות עצמה: "יוז'י,האח הקטן של ויולה וג'יורי?!" לא היתה במילים שום שאלה. זו היתה קביעת עובדה.
המטריה נשמטה מידי וכמעט נפלתי בעקבותיה. שורה ארוכה של צמרמורות חרשה כעת ללא רחם את עורי.
"כן... " הנהנתי בראשי בקול נחנק. "מאיפה אתה יודע?" העיניים הכחולות נתמלאו פתאום בכאב. כשהתחיל שוב לדבר חשתי שהעומד מולי הוא איש צעיר השונה לחלוטין מהזקן שפגשתי.
"הייתי חבר טוב של אחיו ואחותו הגדולים של אביך. הלכנו יחד לבית הספר כשהיינו ילדים. הרבה פעמים הייתי בבית שלהם ושם היה גם אביך שהיה צעיר מהם בהרבה שנים. לפעמים גם הוא הצטרף אלינו", ענה קולו בחיוניות של עלם צעיר. " לפני מספר שנים עברתי לגור לכאן. לא יכולתי להשאר שם יותר. בעיירה שלנו לא נותר אף אחד. גם בני משפחתי וגם שלך לא שרדו".
"לא היה יותר עם מי להתפלל" הוסיף בעצב.
כשהזכיר את התפילה התנער לפתע, כאילו מחלום עמוק וביקש לחזור אל קבוצת המתפללים.
"בבקשה" ניסיתי לעצור בעדו."עוד אל תלך, יש לי כל כך הרבה שאלות אליך". "חכי לי ,עוד כשעה אגמור להתפלל ואז נוכל לדבר" נעתר לי ברוחב לב.
"אינני יכולה " פלטתי בצער."אני חייבת לפגוש את הקבוצה שלי. אם אתעכב אאבד את הקבוצה." הזקן משך בכתפיו בחוסר איכפתיות.
"בבקשה ממך" ניסיתי שוב תוך שאני שולפת מתיקי פנקס ועט "תן לי לרשום את כתובתך". הזקן החל לסגת תוך שהוא מניף אצבע מזהירה מול פני. "שבעס !" הכריז בפנים חתומות. "אני אכתוב!" הכרזתי ביאוש. "לא!" אמר שוב בהחלטיות ,"שבעס !" . "בכל זאת" ,ביקשתי על נפשי, "מה בדבר מספר טלפון שבו אוכל להשיג אותך?"
הזקן היה מביט כעת ישירות אל תוך עיני. "אני לא דואג. אני יודע שתדעי איך למצוא אותי. אם הדבר באמת חשוב לך,את תחזרי". "זה לא כל כך פשוט" אמרתי בצער."אני חוזרת מחר לארץ...".
את דברי אלה שיסע קול צורם הצופר ללא הרף בחוסר התחשבות.
זה היה נהג המונית שלי, שכמעט שכחתי על קיומו. הוא הוציא את ראשו הבהיר מהחלון ונופף לי כשהוא מחווה בקוצר רוח לעבר שעונו. הזקן המשיך לסגת כשהוא מפנה הפעם את כעסו לעבר נהג המונית. "שבעס!" התריעה שוב ושוב אצבעו המתנופפת. "שבעס!"
יעד מהרה נבלע במתפללים ובאפלולית החדר הפך לחלק בלתי נפרד מהם.
"איך יכולתי לשכוח שהיום שבת?" כעסתי על עצמי.
כל אותו יום נאלמתי דום. היתה בי תחושה נוראה של החמצה. המקריות שבה פגשתי את הזקן שהכיר את משפחתי היתה מדהימה אך קצה החוט בו אחזתי, עמד להשמט ממני לעד. היה ברור לי שאהיה חייבת לפגוש בו פעם נוספת .
למחרת חזרתי לארץ. החורף שהגיע לאחר מכן היה ארוך וממושך. עם בוא האביב יצאתי לדרך. תחושה פנימית לחשה לי שלא כדאי לחכות לקיץ.
כאשר שמתי את פעמי לבית הכנסת בו נפגשנו, הייתי עטופה במעיל כבד וצעיף צמר משובץ כרוך במהודק לצווארי. שמש קרה ולא מחייכת שמטה בהיסח הדעת קרניים חוורות לעולם קר ומוכה חורף. כשהגעתי לרחוב הסמוך לבית הכנסת, התחלתי משום מה לרוץ.
נושמת ונושפת עמדתי בפתח הבנין הקטן. הזקן לא היה שם. "איחרת" בישר לי שמש בית הכנסת בפנים קודרות לאחר שהסברתי לו את מבוקשי. "קברנו אותו רק לפני שבוע. הוא היה אדם בודד. לא התחתן ולא הוליד ילדים. גם לא היו לו חברים. אומרים שבצעירותו היה מאוהב בנערה יפהפיה שלא חזרה מהמחנות. אמרו שליבו נשבר ושנפשו מתה יחד עם אהובתו. הוא לא פחד מהמוות. הוא האמין שיפגוש אותה במקום שהוא הולך אליו".
עם כל מילה שהוסיף היתה נשמתי מתרוקנת והולכת. כל השאלות שהיו לי עמדו להשאר ללא מענה לעולם.
"הוא השאיר אצלי משהו עבורך" אמר לפתע."הוא ידע שתחזרי. בעצם הוא חיכה לך ".
השמש הושיט לי קופסת עץ חומה שניכר היה עליה שכבר ראתה ימים טובים יותר.
בניגוד לקופסה הדהויה, נחה בתוכה על מצע של קטיפה אדומה שרשרת עם מדליון. לא הייתי צריכה לאמץ את עיני כדי להבחין בפיתוחים היפים שעליו. הוא היה מרשים ממש כמו בתמונה שהיתה בביתי. מתחת למדליון של ויולה הבחנתי במכתב מקופל בזהירות.
כאשר פתחתי את המכתב, דימיתי את קולו לוחש ממושכות באוזני:
"כאשר תקראי מכתב זה כבר לא אהיה בין החיים.ידעתי שתבואי. קיויתי לראות אותך פעם נוספת, אך הגורל שהפגיש בינינו חזק ממני וממך. מהרגע הראשון שראיתי אותך מהססת בפתח בית הכנסת, נדהמתי. את כל כך דומה לויולה דודתך. לרגע חשבתי שהיא קמה לתחיה. ויולה היתה אהובתי היחידה. אהבתי אותה כבר בילדותי. שנינו ידענו תמיד שנועדנו זה לזה ושיגיע היום בו נינשא ונקים משפחה חדשה בארץ ישראל.
אני משאיר לך את השרשרת שלה. היא קרעה אותה מצווארה והפקידה אותה בידי כשנלקחה למחנה. "שמור עליה היטב ואל תשכח אותי", התחננה. גם ליבי נקרע כשלקחו אותה. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. לולא חיידק הטיפוס שתקף אותה בסמוך לשחרור מהמחנה, כך סיפר לי אחד השורדים שהיה שם, היו חלומותינו מתגשמים. לא זכינו. רק אני והשרשרת שרדנו. לאחר מכן היה לי רק חלום אחד. חלמתי שבבוא יומי אפגוש אותה במקום בו היא נמצאת כעת. עכשיו תורך לזכור אותה. אני בטוח שלא תשכחי גם אותי".
כשיצאתי משם קידמו אותי פעם נוספת השמיים הבוכים.
המכתב והשרשרת שמורים אצלי. אני יודעת שביום מן הימים הם יעברו למשמרת אל ילדי ולאחר מכן לילדיהם, עד סוף כל הדורות. לפעמים אני פותחת את הקופסה החומה ומתבוננת בשרשרת. לא ענדתי אותה מעולם. היא לא היתה שלי. היא הופקדה בידי עד ליום שבו אולי גם אני אוכל לפגוש את ויולה. לא השלמתי את החוליות החסרות. הקרע הוא חלק בלתי נפרד ממנה. פעם חשבתי שויולה ובני דורה הם החוליות החסרות. היום אני יודעת שהן לא חסרות באמת. בליבנו ובזכרוננו הם חיים לנצח.
