תאור:
מאת: יפה לורנצי
לשאול השלום והברכה,
מאז מכתבך הראשון והיחיד שהגיע לידי. חלפו שישים ושתיים שנה. היה זה בדצמבר 1954 כשחיית בקיבוץ עין השלושה, הסמוך לרצועת עזה.
אני כותבת לא מתוך הרגשת החמצה וגם לא מתוך געגועים לקשר שלא התממש. הקשר שהיה לי עם בעלי המנוח, לא היה חסר דבר. שמרתי על המכתב, כי בתוכי ידעתי, שיום אחד אעשה אתו משהו. כיוון שאני כותבת שירה ופרוזה נזדמן לידי לעשות זאת עכשיו. היית חבר הקיבוץ ועסקת בעבודות חשמל, במתיחת רשת חשמל חדשה, ובבחינת חוברות ותרשימים על גֵנֵרָטוֹרִים כדי לרכוש גֵּנֵרָטוֹר חדש לתחנת הכוח.
נוסף לכך היה עליך לעסוק בשמירות לילה, כיוון שהיישוב היה יישוב ספר, שסבל מהתנכלויות מערביי הסביבה. מסתננים קראו להם אז, היום הם נקראים מחבלים, בשנות השישים הם נקראו פַדָּאיוּנִים. רק הכינוי משתנה, תמיד הם היו רוצחים. הם היו נכנסים לקיבוץ באישון לילה, יורים פוצעים, ורוצחים חברים מאנשי הקיבוץ.
חברי הקיבוץ היו צעירים ציונים מדרום אמריקה שהחליטו לעלות לארץ, וממניעים ציוניים להקים קיבוץ
סמוך לרצועת עזה. כדי ליישב את האזור ולחזקו מבחינה ביטחונית.
למעשה את המכתב אינך מתחיל במה שנכתב לעיל, אלא בסיפור על מה שאירע לך בברזיל בהיותך שליח הסוכנות. וכך אתה כותב: "לפני כמה שנים בהימצאי בברזיל, הזדמן לי לעבור נהר רחב ושוצף, מעל גשר חבלים. לעולם אזכור את רגשות הרגע ההוא, מתחתיי מתנפצים המים הגועשים בסלע, מעליי שמים קודרים, ואני מתקדם על גשר חבלים אשר מתנדנד בכל צעד וצעד. הרגשה דומה מרגיש אנוכי, בנסותי לנסח את מכתבי הראשון אלייך. יש בכל מכתב ראשון מן האימה לבלתי ידוע, כי קשה לגשר בין שני עולמות, שהיו רחוקים זה מזה ואשר המקרה קרב באחד מלהטיו הרבים. יומיים עברו מאז ולא יכולתי עדיין להשתחרר מהרגשות הלילה ההוא בו נפגשנו, אינני חושב שחשתי אי פעם, באופן כה ברור את דפיקות שעון הזמן העומד לפניי, ולא חשתי בצורה כה מכאיבה את תנועתם האדישה והבלתי פוסקת של מחוגי השעון. דבר זה עשני לאימפולסיבי יותר מן הרגיל. אם כי מטבעי אינני מאמין בהלכות נימוסים, אשר נוצרו, כנראה, ליצור מרחק בין אנשים מאשר לקרב אותם.
"לאחר תקופה ארוכה של לבטים ומאבק פנימי, פעלתי באותו ערב מתוך הרגשה שהנני מצליח לאחוז מחדש חוט זהב אשר נמלט מידי לפני זמן רב. מה את הרגשת באותם רגעים? האם הבנת לרוחי? או נשתמר רק הרושם החיצוני של שיחה מקוטעת, עם שתיקות ארוכות וכבדות לפעמים, אשר כל אחד ניסה למלא בהשתדלו להציל את המצב". בסיום המכתב, אתה חוזר ומזכיר את גשר החבלים שעברת בברזיל, ואתה מייחל שגם הפעם תגיע לשפת הנהר, והאות לכך תהיה תשובתי, עוד אתה כותב: "בטוחני שלא יהיה עוז בנפשך להשאיר אותי הפעם על גשר חבלים מתנדנד מעל מים גועשים".
תמהתי אז ותמהה אני היום, מהו חוט הזהב אשר נמלט מידך לפני זמן רב? היית בחור צעיר האם הספקת לחוות אהבה נכזבת? או כל אירוע אחר של נטישה, של חוסר נאמנות? נדמה כאילו נסחפת בנהר שוצף וגועש, ואחזת בחבל הצלה שנשלח אליך, כדי למשותך מן המים. והחבל החליק מידיך? שוב ושוב ניסית להיאחז בו עד אשר הגיעו מציליך. הקטע הזה ריגש אותי, אך עם זאת הכביד עליי, כי חשתי שמוטלת עליי משימה של הצלה, ואני, לא יכולתי אפילו להשיב למכתבך, כי חששתי להכאיב לך בתשובה שלילית. לא רציתי להיכנס לטיעונים של מדוע זה לא יכול להימשך. אני יודעת שגם אי קבלת תשובה יכולה להכאיב באותה מידה.
--- 2 ---
ובכן, שאול, כשנפגשנו באקראי בחתונתה של אסנת, בת השכנים, שעלו ארצה מארגנטינה, עדיין לא מלאו לי שמונה עשרה שנה. אתה כנראה התאהבת "ממבט ראשון", כך זה נקרא בספרים ובסרטים. זה כמובן החמיא לי. הזמנת אותי לרקוד. רקדנו וגם שוחחנו. כבר בחתונה הרגשתי שאתה רוצה אותי לעצמך. ריתקת אותי אליך בשיחה ובריקוד. גם ממרחק השנים, כשאני אימא לשלושה ילדים, סבתא לנכדים ולנכדות וסבתא רבתה לנינים ולנינות. אני זוכרת את אותם רגעים מרגשים, שעליהם אתה שואל אותי במכתבך. הרשמת אותי מאוד בדיבורך ובהופעתך, "אך אליה וקוץ בה...": היית בחור חילוני מקיבוץ חילוני, ואני בחורה דתייה מבית דתי. מתוך חשיבה הגיונית, ידעתי מראש שהקשר בינינו בלתי אפשרי, לכן בלמתי את הרגש, ואתה לא היית המקרה היחיד. וזה תמיד היה קשה, אך הצלחתי לעמוד על עקרונותיי בהתאם לחינוך שספגתי בבית הוריי, והייתי עלולה לאכזב אותם ואת עצמי, אם לא הייתי נוהגת כך.
הפגישה חיה ונוכחת אצלי בזיכרון, נדמה לי שעורך היה שחום מעט, ושערך היה שחור. אינני יודעת מה היה מוצאך, ומאין בדיוק הגעת. האם היית יליד הארץ שנסע לברזיל? ומדוע בחרת להיות חבר בקיבוץ עין השלושה. אינני זוכרת שהיה לך מבטא דרום אמריקני. זה הרי מוגזם לזכור דבר כזה. אני בעצם יודעת עליך מעט מאוד. אך כיוון שנתבקשתי לכתוב מכתב תשובה, למכתב שלא נענה – וזאת במסגרת סדנה לכתיבה יוצרת שבה אני משתתפת – ידעתי מיד באיזה מכתב אבחר. ישנם עוד מכתבים באמתחתי, השמורים עמי בליווי טיוטות מכתבי התשובה, מאותן שנים רחוקות. אך מכתבך לא רק מיוחד בזה שנשאר ללא מענה, הוא מיוחד בסגנון הכתיבה שלו, בשימוש במטאפורה, בהבעת הרגש שבו הוא נכתב, ואכן הוא ריגש אותי מאוד. כשקבלתי אותו שכבתי במיטתי חולת אנגינה, מלווה בחום. המכתב חימם את לבי וליווה אותי ימים רבים במעמקי לבי. לצערי, השארתי אותך על גשר החבלים המתנדנד מעל נהר רחב ושוצף. מפני שלא רציתי להשלות אותך בדבר אפשרות של יצירת קשר. המכתב עורר בי הרגשת מחויבות, שאולי הפחידה אותי במידת מה מהסיבות שמניתי לעיל. יתכן שֶׁלּוּ היינו נפגשים, היינו מגיעים לידי מסקנה משותפת, שהדבר בלתי אפשרי. במכתבך אתה מציין שביום 24 ו- 25 בחודש דצמבר תהיה בקרבת נתניה, ותוכל לפגוש אותי כדי שנשוחח שנית, "ללא רעש והמולת תזמורת הג'ז". לא נפגשנו מהסיבות שציינתי. לוּ היה זה בשנים מאוחרות יותר, כשהטלפון היה כבר בשימוש נפוץ, אולי היינו משוחחים באמצעותו ואולי היה זה פחות מרתיע ומחייב.
בכל אופן אני מקווה, שמישהי אחרת אפשרה לך לעבור את הגשר, והצלחת לתפוס בחוט הזהב. שהקמת משפחה לתפארת והיו לך חיים טובים של אהבה, חדווה, שמחה ורעות. שהועלת לקיבוץ ולחברה בכל תחום שבו עסקת. קיימת בי איזו שהיא סקרנות לגבי קורותיך מאז. אך הגיע הזמן לספר לך מעט עליי, בשנת 1956 הכרתי את בעלי גם כן באקראי, הוא ראה אותי ברחוב כשהיה רכוב על אופניו. זה קרה כמה פעמים בצומת רחובות, כשכל אחד מאתנו בבוקרו של יום בדרך לעבודה. בעלי הגיע לנתניה מירושלים, עיר מגוריו, לאחר שירות צבאי, הוא בא ללמוד את מקצוע ליטוש היהלומים. כשנפגשנו בסניף בני עקיבא הוא פנה אלי וביקש להיפגש. כך החלה ההיכרות בינינו שהובילה לנשואים ב- י"ח באדר א' תשי"ז (19 בפברואר 1957). היו לנו ארבעים שנה של חיים מאושרים עד מותו מרשלנות רפואית פושעת בר"ח - א' בטבת תשנ"ז, נר שישי של חנוכה (11 בדצמבר 1996).
אף פעם בחיי לא קרה שהתגעגעתי למישהו שפגשתי לפניו, כי הוא היה כל חיי. גם היום, כשאני באלמנותי, אני חיה גם את הזיכרונות של חיינו המשותפים, ששרתה בהם הרמוניה ושיתוף גם בתחומי התעניינות רבים כמו: המוזיקה הקלאסית, האופרה, התיאטרון, החזנות, השירה, הספרות הפוליטיקה ועוד. הוא היה אדם מאמין שומר מצוות דבק היה בדרך הציונות הדתית. משפחתו הגרעינית והרחבה גם הייתה דתית.
--- 3 ---
לאחר קבלת מכתבך קרתה תקרית חבלנית בשדות המשק. בעת חריש לילי חדרו מסתננים, רצחו אחד ופצעו שני, האדם הראשון שרץ עם נשק להגיש עזרה, היית אתה. כך קראתי בעיתון "מעריב" של שבת, ה' בשבט תשט"ו. שבע שנים למדינת ישראל, כך מופיע בכיתוב. גזרתי את הכתבה והכנסתי אותה למעטפה שבה היה טמון מכתבך. שניהם הצהיבו עם השנים, אף שעין השמש לא שזפה אותם. הם היו ועדיין טמונים בארון, סדורים בתוך קופסה עם שאר המעטפות והמכתבים. היה זה כשנה וחצי לאחר קבלת מכתבך. את הכתבה כתב אהרון דולב. אצטט לך רק את הפתיחה השירית היפה של כתבה מצמררת זו. וכך הוא כותב: "הראות הייתה צלולה ביותר, כמעט זכה, קרני השמש זה עתה הפציעו מבעד לענני הבוקר המתפזרים, גגות בתי עזה הנמוכים הבהיקו בלובנם על רקע הים הכחול והרוגע, גלגלי המכונית גמאו בצימאון את פס האספלט הצר שמעברו הימני השתרעה "הרצועה": האשליה של אידיליה כפרית, שלווה ובוטחת – הייתה כמעט מושלמת: הרגשה מאחזת עיניים באזור השורץ קיני מרצחים" סוף ציטוט. הכתבה מספרת גם על רצח רועה צאן, ערב נישואיו, וגניבת 120 ראשי בקר, שהועברו אל מעבר לגבול. ההתנכלויות היו לחם חוקם, אך המורל של החברים רק עלה, ורוחם לא נפלה. כולם היו עולים מארגנטינה, חלוצים ציונים וצעירים בגילם, שאהבת המולדת הייתה צרובה בליבותיהם, ויישוב הארץ הייתה האידאולוגיה שבבסיס אמונתם.
מקריאת הכתבה אפשר ללמוד שדבר לא השתנה. קיני המרצחים ברצועה עוברים מדור לדור. הרצח ממשיך. הכלים השתנו ושודרגו, היום יש קאסמים ומרגמות אז לא היה כיבוש. היינו רחוקים ממלחמת ששת הימים, קרובים למלחמת סיני, ועדיין אנו נלחמים על קיומנו. ביום -15 בינואר 2008 מופיעה כותרת בעיתונים ובאינטרנט וזו לשונה: "פיגוע בעין השלושה, צלף פלסטיני הרג חקלאי צעיר בן עשרים מתנדב מאקוודור. הרג? רצח! כאז גם היום ולא היה כיבוש ואין כיבוש, הארץ היא כולה שלנו. כמו שצרפת לצרפתים, הולנד להולנדים וכן הלאה, ככל המדינות בעולם.
אני מתחילה כאן דיון פוליטי, ויש לי הרבה מה לומר בעניין. אך היות שאינני יודעת באיזה צד של המפה הפוליטית אתה נמצא, והאם אתה עדיין קיים בעולם הזה. בעצם התשובה למכתבך, אמורה הייתה להתמקד רק במכתבך, ואני כבר הרחבתי את היריעה מעל ומעבר למה שהייתי כותבת אז, לפני שישים ושתיים שנה. אפרד ממך לשלום בתקווה שאתה חי בריא ומאושר כפי שרק ניתן.
אסיים בהתנצלות על שלא השבתי למכתבך.
מכל האמור לעיל אני בטוחה שסלחת כבר אז, ואני לא בטוחה שאתה זוכר את האפיזודה שחלפה. לי יש תכונה של שמירה על זיכרונות מיוחדים, הצרובים במוחי ושמירה על פריטים ואוספים קטנים.
תודה לך על המכתב היפה שכתבת. ביקשת שאתקן את שגיאות הכתיב, בעפרון האדום ביותר שאשיג בשוק, אֻמְנָם היו כמה, אך לא היה ראוי להכתים אותו בתיקונים.
